לתחילת שנת הלימודים: על חינוך (וחתול)

“דודי פיוטר דמיאניץ'... הינו אדם יבש ומר נפש. דומה הוא מאד לטרוטה מעושנת ובלתי טרייה, שמקל תקוע בה. אירע ובעומדו לצאת לגימנסיה, שם הוא מלמד את השפה הלטינית, הבחין בכריכת ספר דקדוקו שנאכלה על ידי העכברים”.

כך מתחיל הסיפור הקצר 'מיהו האשם', צ'כוב. (תרגום עברי אלעזר זליקסון, באסופה “הרומן עם הקונטרבס”, 1978).

הפיתרון שמוצא הדוד: להכשיר לציד עכברים את החתלתול של המשרתת פראסקוביה.

כאן מתחיל תיאור נפלא של העולם מנקודת מבטו של החתלתול, שכולו אינסטינקט צייד. “מכיוון שלא אגר די רשמים, תאר לעצמו את החיים לפי המושגים, שעברו אליו בירושה מאבותיו הנמרים יחד עם חלבו ודמו[...] מחשבותיו דמו לחלומות בהקיץ. לעתים הופיעה מבין הצללים צלוחית ובה חלב. לצלחת צמחו כפות והיא החלה לנוע, או אז אהיה החתלתול קופץ, נועץ בה את ציפורניו וקופא ממש מתאווה צמאת דם[...] כל מה שחזה ברוחו החולם הצעיר, ראשיתו קפיצות, ציפורניים ושיניים...“.

אבל הכשרתו המעשית כצייד, בשיטות שנוקט הדוד המורה, נכשלת בצורה מחפירה. קונים מלכודת, וכשנתפס בה עכברון מצמידים אליה בכוח את החתולון. אבל הוא נבהל מתשומת הלב ומהאור, וכשפותחים את הכלוב העכברון רץ לצד אחד והחתולון נמלט לצד אחר., לזעמו של הדוד, שתופס אותו, מקלל אותו ותוחב את זרבוביתו לתוך המלכודת.

כך חוזר הדבר (ורק מדרדר מסיבוב לסיבוב – “החמיץ עוד עכבר! איזה חתול זה? טינופת הוא! חלאה! להרביץ, להרביץ ליד המלכודת!”) עד שהדוד מתייאש ומצווה לזרוק מהבית את החתולון.

אחרי שנה רואה אותו המספר כשהוא, החתול, כבר גדול ומכובד, בדרכו לפגישה עם חתולות*. נשמע רשרוש, והחתול מבחין בחצר בעכבר. במקום לצוד אותו, הוא נרעד ונמלט בבהלה. המספר מסיים בחוויה משלו. הוא למד בצעירותו לטינית מפי הדוד, וכאשר מזדמן לידיו ספר של הקלסיקונים, במקום להתלהב הוא נזכר בפעלים יוצאים מהכלל ובפניו הצהובות-אפורות של הדוד, ואז פניו מחווירות, שערותיו סומרות והוא נמלט בבושה.

זה סיפורון קומי מ 1886, התקופה שבה כתב צ'כוב סיפורים קלילים לעיתונות. אבל ניכר בו כשרונו, בתיאור העולם מנקודת מבטו של החתולון ובקומיות של נסיונות האילוף הכושלים. יש בו אמירה יפה על הצד הטראגי בחינוך המערכתי: השחתת הסקרנות הטבעית של הילדים, והפיכתה לשנאה ופחד כלפי מושאי הלימוד, מציד עכברים ועד ספרות קלאסית. ובכל זאת, שתהיה שנת לימודים טובה.