דלת
“מתי דלת – מפסיקה להיות דלת?” הזחל הביט בי בהבעה של חשיבות עצמית, לחיים תפוחות ועיניים מצומצמות, מחכה לתשובה. “כשהיא,” ניסיתי, “נעולה?” הזחל כמעט הפיל את פיית הנרגילה, ואחז בה בחזקה בידיו הרביעית והחמישית, חושש שתישמט שוב. “שטות גמורה! כסילות!” הוא זעף. “הרי מטרתה של הדלת להינעל כשם שמטרתה להיפתח. שוטה!” הוסיף, וינק מפיית הנרגילה. חשבתי על אליס, סגורה בחדרה. היא ניסתה לספר לי על כל מה שעברה, אבל הכל היה כל כך מבולבל וחסר היגיון. לבסוף חדלה לנסות. היא ישבה בחדרה, כותבת ביומנה את אותם דברים שוב ושוב, ממלאת מחברות בכתב מקושקש. היא סירבה לצאת, ואני, אני קיוויתי שזה יעבור, שהילדה הסוערת הזו שבחדר תחלוף, ומתוך העננים תזרח שוב אליס שאהבתי. אבל אליס לא שבה, והילדה שבחדר התרחקה ממני עוד בכל יום. “דלת אינה דלת,” לחשתי, “כשאינך מסוגל עוד לעבור בה.” הזחל הנהן, ושאף שוב מפיית הנרגילה.