הדפסה
הוא בחן חולצה אחרי חולצה, במה שנראה כמו תהליך סיזיפי מתמשך. מדי פעם נעצר על אחת, בחן אותה רגע ארוך, ואז, תמיד, השיב אותה למתלה. כמה חולצות יכולות להיות בחנות? היא ניסתה להרגיע את עצמה, בסוף זה יגמר, רק תחזיקי מעמד. כשראתה אותו חוזר למתלה קודם ובוחן אותו מחדש, היא נשברה. “זה רק חולצה, תבחר אחת!” “רק חולצה? רק חולצה?!” הוא נפנף בקולב שהחזיק כמו מטאדור, “אני אסתובב בעולם, עם כיתוב על החזה שלי, שכולם יקראו ויחשבו עלי דברים?” היא תרה את החנות בעיניה, “מה עם ציור נחמד?” “ציור? לא ברור? אז כל אחד יחשוב עלי משהו אחר.” היא הניפה ידיים בייאוש, “אז תקנה חולצה בלי כלום!” “הכי גרוע!” הוא תלה את החולצות בכעס, “יחשבו שאני סתם משעמם. אין ברירה.” הוא צעד בצעדים חדים לירכתי החנות. “לא, בבקשה, לא זה!” היא מיהרה אחריו, אפילו באפלולית היא כבר יכלה לראות את הקקפוניה הטקסטילית, “תיקח כמה זמן שאתה צריך!” הוא הרים שתי חולצות, כמעט באקראי. “תבחרי,” אמר בפנים חתומות, “טאי-דאי או פייזלי?”