התרגשות
“איזו התרגשות!” היא קיפצה כמו ילדה קטנה, ואז ניערה את הזרועות, מצליחה להראות לפתע צעירה וחיננית למרות הקמטים והעור המדולדל, המנוקד. הועדה בטוח תבחר בה, היא חייבת. אבל עדיף שתהייה ככה, לחוצה, חיונית. “יש לך את הכל?” אני שואל בפעם השלישית, ובפעם השלישית היא הוציאה את הקלסר, אבחנה רפואית, טרמינלית, שלושה חודשים; דוח פסיכולוגי, סתגלנית, יציבה; תוצאות מבחנים, אחוזון 92. אני מהנהן, הם יקחו אותה, היא מושלמת. כורזים לה והיא ממהרת להיכנס. שניה אחרי שהיא נעלמת אני נזכר שלא נפרדתי ממנה. יתנו לה להיפרד? לא יקחו אותה, ככה, מיד, נכון? אני מרגיש צמרמורת בגב כשאני חושב שפעם הבאה שאראה אותה תהייה… אחרי. אני יודע שהיא תזכור אותי, הם זוכרים את החיים שלהם, אבל זה ירגיש כל כך שונה. ואז היא תלך. אני אדע שהיא שם, איפשהו, ופתאום אני לא בטוח שזה יותר טוב.