מנעד
“תראה,” אמר יוסי, “הספר הראשון שלך נמכר בסדר. כמות מרשימה אפילו, בהתחשב בכך שזה אוסף שירי הייקו על אזדרכת העמקים האינדונזית. השני כבר הצליח פחות.” הוא הראה בידו. גובה בינוני, ואז נמוך, כמעט צמוד לשולחן. “חשבת, אולי, לכתוב על דברים אחרים?” השערות על זרועו של מנשה הזדקרו כמחטים לשמע השאלה. “אבל האזדרכת, היא…” לפתע נגמרו לו המילים, הוא, שכתב שלושה ספרים על האזדרכת, פאר העמקים, על רקע נחלי אינדונזיה, ועבד במרץ על הרביעי. הוא קרס, גורר אנקה אמפטית מהכיסא. “יש עוד עצים, עוד מדינות, עוד תוואי שטח,” ניסה יוסי להרחיב את עולמו של מנשה, “יש אזדרכת אפילו פה, בארץ.” מנשה גילגל את עיניו. “פה היא מין פולש, זרה, נדחפת, חוסמת שמש. אבל שם…” זיק ניצת בעיניו, ונדמה היה שפניו קורנות. יוסי נאנח חרישית. האמונה הזו, הדבקות הייחודית, היה בה כוח כמעט הפנוטי עליו. “הדפסה במחזור קטן,” אמר לבסוף, “הפצה מוגבלת.” ואחרי רגע הוסיף, כאילו כדי לשכנע את עצמו, “ספר אחרון.” הוא פנה למחשב להדפיס חוזה, וכתמיד, רקע שולחן העבודה שלו הציג אזדרכת אינדונזית, תמירה, שורשיה משתרגים בפלגי מים.