פוליטיקה והיעדרה בז'אנר גיבורי העל – חלק ב'
זהו המשך לחלק א' של המאמר, ומומלץ לקרוא אותו קודם. שימו לב שהחלק הזה עוסק הרבה בטרור, גם אם ללא תיאור גרפי כמובן.
לאחר ניתוח היצירות שעוסקות במרד בגיבורים, אני רוצה לעבור ליצירות שעוסקות במרד בממסד ובסטטוס קוו, בדיכויים שהוא מקיים או מאפשר. היצירות שאדון בהן הן הסדרה האגדה של קורה, הסרט עלייתו של האביר האפל, הסרט הפנתר השחור, ולבסוף הסדרה הפלקון וחייל החורף.
האגדה של קורה
האגדה של קורה זו סדרת טלוויזיה מצוירת, שממשיכה את הסדרה אווטאר: כשף האוויר האחרון. העולם של הסדרות מחולק ל-4 ממלכות, אוויר, אדמה, אש ומים, כאשר בכל ממלכה יש כשפים שיכולים לשלוט באחד מהיסודות האלו, ואווטאר שיכולה לשלוט בכולם. הסדרה הקודמת היא סדרת פנטזיה שסיפרה על המאבק של האווטאר אנג בתור הנבחר (The Chosen One), שנאבק באימפריאליזם של ממלכת האש שכבשה את העולם והשיב את המצב לקדמותו. האגדה של קורה מתרחשת 70 שנה אח”כ, לאחר תהליכי עיור ומודרניזציה מואצים ומספרת על קורה, האווטאר החדשה. המטאפיזיקה של העולם לא השתנתה בין הסדרות, אבל האופן בו החברה בנויה כן השתנה, קורה תופסת את הזהות של שומרת הסטטוס קוו, ופועלת יותר כמו גיבורת-על מאשר אנג. העונה הראשונה מתמקדת בעיר הבירה של האומה המאוחדת, מדינה משותפת לכל ארבעת ממלכות הכשפים וללא כשפים. המדינה הזו נשלטת על ידי מועצה, שמורכבת מנציגים לא נבחרים של כל אחת מארבעת הממלכות. כלומר הלא כשפים מודרים מקבלת ההחלטות במדינה. העונה מספרת על מאבק של קבוצה בשם ה-equalists, ובעברית השוויונאים, שאינם כשפים ותובעים שוויון זכויות בין כשפים ולא כשפים. מבחינת ההתארגנות הצבאית שלהם, הם למדו טכניקות לנטרל זמנית שימוש בכשפות, משתמשים בכלים וטכנולוגיות, והמנהיג שלהם, אמון, בורך ביכולת מיוחדת לשלול מאנשים לנצח את כוחות הכשפות שלהם. אמון אמנם מנהיג ארגון גרילה, אך הוא לא מסתפק בכך אלא נאבק בתיאטרליות על דעת הקהל. הוא השתלט על העיר בכוח, אבל להוציא את הכשפים, התושבים שמחו שעשה זאת ובירכו אותו. יחד עם זאת, הסיפור שאמון מספר הוא שקר, הוא כשף בעצמו, כשף מים כל כך חזק שאפילו יכול לשלוט באנשים דרך הדם שלהם. המאבק בינו לקורה הוא מאבק על דעת הקהל שמשחק בדיוק על הסיפור שלו וההצדקה שלו, כאשר קורה מנסה לחשוף את אמון בפני המוני המעריצים שלו. לאחר שהביסה אותו, המעריצים שלו קיללו אותה, אבל מיד התהפכו בדעותיהם לאחר שהשתמש בפניהם בכשפות מים ונחשף שהצלקת שלו (שלדבריו נוצרה מכשף אש) מזויפת. אפשר לפתוח את הניתוח של החשיפה שלו במעבר החד שהמוני האנשים עושים מיידית מ-“אווטאר רעה” ל-“אווטאר טובה”, זה פארודי, נלעג ולא מעיד טובות על הדרך בה יוצרי הסדרה חושבים על ההמון. יחד עם זאת, זה יהיה קל ושטחי מדי, בסופו של דבר האגדה של קורה היא סדרה מצוירת לילדים שרצה מהר ולא ספר שיכול לקחת את הזמן, הבעיות בנרטיב עמוקות בהרבה. קודם כל, הסדרה מציגה את ההתחזות של אמון כמשהו שאמור למוסס את כל הלגיטימיות של השוויונאים, אבל בפועל זה לא המצב. אם מהלא כשפים נשללת זכות ההצבעה והייצוג, המצב ביניהם לכשפים לא שוויוני, ולקראת סוף העונה שמים אותם תחת משטר צבאי, אז המרד שלהם בכשפים מוצדק או לא מוצדק בלי קשר לשאלת האותנטיות של אמון, שרלוונטית רק לשאלה האם הוא אמור להיות מי שינהיג אותם. בעונה השלישית בסדרה אנחנו רואים נבל אנרכיסטי בשם זאהיר שפעל רק לצד קומץ חבריו, כמעט לבדו. החזון האנרכיסטי שלו של מיטוט כל הממלכות והמדינות, לא קרץ להמוני האנשים, ולכן היוצרים של קורה הרשו לו להיות אותנטי. לעומתו, אמון מצביע על עוול שאנשים מרגישים גם אם לא העזו להתקומם מולו, וסוחף אותם, ולכן אסור לאמון להיות אותנטי. הוא חייב להיות שקרי. בסופו של דבר, גם אם קורה הביסה את הנבל, היא היתה צריכה להביס את התנועה של השוויונאים, לזכות בעיר בחזרה ולחזור לסטטוס קוו. היוצרים לא היו יכולים בחיים לאפשר לגיבורה כדמות חיובית לבסס משטר צבאי על התושבים שמתנגדים לה ותומכים בשוויונאים. לכן, היוצרים היו חייבים דרך דאוס אקס מכינה לפרק את התנועה, והדרך הכי קלה היא לבנות אותה על שקר ולחשוף אותו.
לקראת סוף העונה האחרונה, קורה מדברת עם חברתה אסאמי על המאורעות שעברו ביחד עד כה בעונות הקודמות. אנו שומעים כי לאחר שתנועת השוויונאים הובסה, המועצה נאותה להתפרק ובמקומה הונהגו בחירות עם ייצוג שוויוני לכשפים ולא כשפים, זו תוצאה של מאבק השוויונאים. יחד עם זאת, אסאמי מייחסת לקורה את השגת השוויון בין כשפים ללא כשפים. זה לא שקורה תמכה אקטיבית באי צדק – כאשר טרלוק החיל על הלא כשפים משטר צבאי, היא נלחמה בו. עם זאת, היא לא נאבקה לשינוי הסטטוס קוו לצדק ושוויון עבור הלא כשפים. לדמות שייצגה את המאבק קוראים אמון, וגם אם קורה הביסה אותו, אמון, ולא היא, הוא זה שהביא את השוויון והצדק, בעוד בנרטיב של היצירה קורה קיבלה קרדיט על כך.עלייתו של האביר האפל
עלייתו של האביר האפל הוא הסרט השלישי בטרילוגיית באטמן של נולאן. הסרט שקדם לו, “האביר האפל” סיפר על המאבק הפסיכולוגי של הג'וקר להשחית את נשמתם של שני אנשים, באטמן והארווי דנט, כאשר הג'וקר נכשל כלפי באטמן והצליח להשחית רק את הארווי דנט. לעומת הג'וקר, הנבל של עלייתו של האביר האפל, ביין, לא מנסה להשחית אנשים, אלא מנסה ישירות לשנות את דמותה של העיר. הסרט יצא ב-2012, קצת אחרי תנועת Occupy Wall Street של 2011. התנועה הזו בארה”ב, הקבילה למחאה החברתית בישראל, היתה קטנה ממנה אבל רדיקלית יותר בדרישותיה ובמקום לדבר רק על יוקר המחייה תבעה לשנות את חלוקת העושר בין המאיון העליון לבין שאר האוכלוסיה. בדומה למחאה החברתית בישראל, גם Occupy Wall Street לא היתה אלימה, יחד עם זאת, הסרט מזהיר מפניה ותנועות אנטי-קפיטליסטיות נוספות כתנועות טרור.
בסרט, לאחר שביין מביס את באטמן בקרב אגרופים ושולח אותו לכלא בצד השני של הפלנטה, הוא משתלט על העיר. ביין שלט בה במשך כחמישה חודשים עד שבאטמן חזר והביס אותו, ובמהלך הסרט נאום בן 2 דקות הציג כיצד השליטה שלו נראתה. קודם כל, הוא מקודד כתומך Occupy Wall Street, שכועס על חלוקת העושר הלא צודקת בין העשירים ושאר האוכלוסייה, הוא אפילו מדבר על לקיחת העיר בחזרה או כיבושה (Occupy) מהעשירים. שנית, ואולי חשוב מכך, ביין מקים מוסדות חדשים שעוזרים לו להרוס את גות'האם הישנה ולבסס את שלטונו בעיר, אחרי הכל, בלתי אפשרי לשלוט בעיר שלמה רק עם 50 אנשים נאמנים, חמושים ומסוכנים ככל שיהיו. ביין משחרר את כל האסירים שנכלאו תחת המשטר הקודם ומצרף אותם לשורותיו. הוא יוצר כאוס בעיר, משבית את המשטרה, מבטל את הביטחון האישי וזכות הקניין. במצב הזה, שהחיים במילא מסוכנים, אנשים חופשיים לבזוז את כל הרכוש של העשירים, זו הופכת להיות הנורמה החדשה ואין להם יותר מדי מה להפסיד. יתרה מכך, הוא מקים בתי משפט עצמאיים, שנותנים לגיטימציה שלטונית לביזה הזו והיפוך המצבים בין העשירים לכל השאר.
מה שביין עשה בתמצית היה לבנות חברה חדשה, שאולי אינה יציבה אבל עדיין מתחזקת את עצמה ויכולה להמשיך גם בלעדיו. אם ביין היה פתאום חוטף התקף לב, אבל המשטרה היתה נשארת מושבתת והעולם החיצון היה עדיין מנותק מגות'אהם, החברה הזו היתה כנראה ממשיכה באותה מתכונת כאוטית. במובן הזה זה היה תיאור מעולה של נולאן על הדרך בה נבלים יכולים לשנות חברה, באופן שגם אם מתחיל מהם לא מסתיים איתם ותלוי בהם בלבד. חבל רק שכל זה היה סיפור מוסר פשטני על הסכנות של מחאה כנגד הקפיטליזם, ושכאשר הוליווד מדמיינת עיר בשליטת האנשים ולא האליטות, זה רק בצורה הרצחנית והדכאנית הזו.
הפנתר השחור
הפנתר השחור מ-2018 הוא במובן מסוים הסרט הכי מורכב ב-MCU, הוא לא על גיבור אחד, קבוצת גיבורים, או מאבק אחד, הוא על מדינה שלמה. מדובר בוואקאנדה, ממלכה בדיונית באפריקה הנשלטת על ידי הפנתר השחור, עם טכנולוגיה עתידנית ועתירה בוויבראניום, החומר המיוחד ממנו עשוי המגן של קפטן אמריקה. בעוד הסרט קפטן אמריקה מלחמת האזרחים הציג קונפליקט בין פחות מ-20 גיבורים, מה שגם קשה לקרוא לו מלחמה, וגם לא נערך בין אזרחים, הפנתר השחור מציג מלחמת אזרחים אמיתית על דמותה של וואקאנדה. עד תחילת הסרט וואקאנדה הקפידה לא להתערב בסכסוכים שונים, להסתיר את עצמה מפני העולם ולהתחזות למדינת עולם שלישי עניה שגרתית באפריקה. הטוען החדש לכתר ובן דודו של המלך, קילמונגר, גדל בארה”ב, לצד אפרו-אמריקאים שארה”ב דיכאה, ורוצה לשנות זאת. הוא הפנים את האימפריאליזם האמריקאי כהיגיון הפעולה הנכון, ודורש שווקאנדה תפעל לשחרר את כל השחורים על הפלנטה, בכוח. הרבה מהסרט הוא קרב פרסונלי בין קילמונגר לבין הפנתר השחור, קודם בדו קרב ביניהם שקילמונגר ניצח בו והוכתר כמלך, ואח”כ בקרב הסופי בו הפנתר השחור חוזר והורג את קילמונגר.
יחד עם זאת, זו מלחמת אזרחים בין מגוון קבוצות חמושות בוואקאנדה. שומרות הראש של המלך נלחמות ביחד עם שבט ההרים נגד שבט הגבול על מדיניות וואקאנדה. מלחמת האזרחים הסתיימה חלקית עוד לפני התבוסה של קילמונגר, כאשר הכוחות שתמכו בפנתר השחור הביסו את הכוחות שתמכו בקילמונגר ובמאבקו לחמש שחורים ברחבי העולם. התגלית על קילמונגר כאחיין של המלך הקודם שהוסתר מפני וואקאנדה זיעזעה את הפנתר השחור, ולאחר שקילמונגר הובס, הוא החליט לפתוח את וואקאנדה בפני העולם, והקים מרכז סיוע סוציאלי ומדעי בארה”ב. כסרט על מדינה מאוד פיאודלית והיררכית, אין בו מקום לאזרחים מן השורה שאינם מנהיגים שבטיים או צבאיים. עם זאת, המרד שקילמונגר הכריז על הסטטוס קוו של וואקאנדה הראה בעיני איך החברה בוואקאנדה עובדת, עם כל המתחים והקונפליקטים שלה, יותר מכל סרט אחר ב-MCU שניסה לתאר כיצד החברה בה הגיבורים נמצאים פועלת.
הפלקון וחייל החורף
הפלקון וחייל החורף זו סדרה בינונית מ-2021, והיא גרמה לי לכתוב את ההרצאה עליה הטקסט הזה מבוסס. היוצרים של הסדרה הזו לא היו סגורים מה הם רצו להגיד בה, ואפשר לקרוא הרבה לתוך המתח הזה וחוסר הקונסיסטנטיות שלהם. הסדרה הזו עוקבת אחרי שני החברים של קפטן אמריקה המקורי, סטיב רוג'רס, והם סאם ווילסון הפלקון, ובאקי בארנס חייל החורף. בסוף של אנדגיים, סטיב רוג'רס פרש מתפקיד קפטן אמריקה, והעביר אותו, ביחד עם המגן המפורסם שלו, לסאם ווילסון, שמונה על ידו להיות קפטן אמריקה החדש. הסדרה מתארת את מסע הגיבור של סאם ווילסון מהפלקון לקפטן אמריקה, והקונפליקטים האתניים השונים שהתעוררו מלייצג את הסמל של אמריקה בתור אדם שחור. במאמר אני לא אתמקד בהם אלא במאבק הגיאופוליטי הבינלאומי שהסדרה סבבה סביבו.
ב-2018 בסרט מלחמת האינסוף ת'אנוס הקיש באצבעות שלו (ה-snap) וחצי מהאנושות הפכה לאבק. ב-2023, בסרט אנדגיים הענק הירוק שוב הקיש באצבעות שלו, וכל מי שמת חזר בדיוק באותו המצב שהיה בו לפני 5 שנים (ה-blip). זה יצר כל מיני תרחישים, כמו שהאח הגדול מת וכשהוא חוזר הוא האח הקטן עכשיו, כי הקטן הספיק להתבגר, אבל לאובדן של חצי מהאנושות על הפלנטה יש השלכות קצת יותר משמעותיות. כאשר חצי מהאנשים מתו והאנושות הושלכה לכאוס, המדינות התאחדו, ופירקו את הגבולות כדי לעזור אחת לשניה, היה הרבה יותר חשוב לדאוג ביחד שהציוויליזציה לא תקרוס ולמלא את השורות מאשר לשמור על מדיניות הגירה נוקשה. זה די מזכיר את הקורונה, כאשר כל מיני דברים שתמיד אמרו לנו שבלתי אפשריים כמו עבודה מהבית הפכו למאוד אפשריים כאשר השתנתה הסיטואציה והצורך נעשה דוחק.
בחזרה ל-2023, כאשר מיליארדי אנשים חזרו לחיים, המדינות חזרו לסדר הקפיטליסטי-לאומי הקודם של התבדלות וכינון גבולות נוקשים במקום לשתף פעולה ביחד. בחמש השנים שלפני ההופעה המחודשת, כ20 מיליון איש עברו לגור במדינות אחרות ואפילו בבתים של אנשים שנעלמו והופיעו מחדש. אותם מיליוני אנשים שהיגרו נדרשו כעת ב2023 לעזוב את ביתם ב-5 השנים האחרונות, הם גורשו, והפכו לפליטים, מופקרים אפילו על ידי הנציבות הבינלאומית לנושא שלא דואגת להם. קבוצה מבין הפליטים האלו הקימו מחתרת חדשה להיאבק בכך בשם פלאג-סמאשרס, ובעברית מרסקי הדגלים, וזו תנועה אנטי-לאומית, שמתנגדת לכינון גבולות ורוצה לחזור למצב שבין 5 השנים האלו.
הפלאג-סמאשרס התחילו בחטיפת נסיוב שנותן כוחות על בדומה לקפטן אמריקה המקורי, ושמונה אנשים בתנועה קיבלו את הנסיוב הזה. הם התחילו משוד בנק, או גניבת תרופות וחיסונים וחלוקה שלהם לפליטים שלא מקבלים אותם לדבריהם. די מהר הפלאג-סמאשרס רוצחים בלי שום סיבה את העובדים באחד המקומות שהם שודדים מהם את התרופות. הם עשו זאת כדי “להעביר את המסר שלהם”, באופן מנותק לגמרי מההתנהלות של תנועות אנטי-ממסדיות במציאות, ובעיקר כדי להצדיק בפנינו כצופים שעלולים לפתח כלפיהם סימפטיה שהם נבלים וצריך להילחם בהם. צבא ארה”ב ממנה את אחד החיילים הלבנים שלו בשם ג'ון ווקר להיות “קפטן אמריקה” החדש, במטרה המוצהרת של אכיפת הסדר ודיכוי כל התנגדות לו. הפלקון משתף איתו פעולה, לפחות עד ש”קפטן אמריקה” הזה רוצח באכזריות בלי שום סיבה הגיונית את אחד הפלאג-סמאשרס מול המצלמות.
לבסוף, הפלאג-סמאשרס חוטפים את נציגי המדינות שאמורים להצביע על תוכנית הגירוש של מיליוני האנשים במטרה לרצוח את הנציגים וכך לבטל את ההצבעה. סאם ווילסון הפלקון מאמץ את הזהות של קפטן אמריקה ועוצר אותם, וקרלי מורגנטאו המנהיגה שלהם נהרגת כחלק מהקרב. הדיפלומטים מודים לסאם ווילסון כקפטן אמריקה שעצר אותם. בתגובה הוא נוזף בהם ומול כל העולם ונותן להם מונולוג סורקיני שהם חייבים להשתנות, אחרת יקומו קרלי אחרות. כתוצאה מהמונולוג שלו תוכנית הגירוש אכן מושהית.
בשונה משאר היצירות שתיארתי, הפלאג-סמאשרס הם היחידים שצמחו מתוך הדיכוי, רק במטרה לעצור אותו. הם מייצגים את העם וההמון, לא גורם מבחוץ. היוצרים של הפלקון וחייל החורף לא בחרו בדרך הקלה שהיוצרים של האגדה של קורה בחרו עם חוסר האותנטיות של אמון, אלא הציגו את הקונפליקט כאורגני. יחד עם זאת, זה לא אומר שהסדרה נטולת בעיות. נקודת הכשל הגדולה ביותר של הסדרה בעיני,[1] היא שהם מנסים להחזיק את המקל משני קצוותיו – לאמץ ביקורות מסוימות על הז'אנר, להכיר במפורש בצד הרע של אמריקה והסדר הלאומי, להבין את מי שמתקוממים מולם, ועדיין להישאר כיצירה ממסדית בעד הסטטוס קוו.
זו יצירה שמצד אחד כמו הרבה יצירות מהז'אנר, למשל האגדה של קורה או עלייתו של האביר האפל, תופסת כל אקטיביזם אנטי-ממסדי כטרור, ומראה את האקטיביסטים רוצחים לא מעט אזרחים, רק כי הם יכולים. מצד שני הכותבים הכניסו לפה של הגיבור נאום שהפלאג-סמאשרס לא טרוריסטים יותר מאלו שאוכפים את הסדר ויגרשו אנשים. מצד אחד היצירה פוסלת את ההתנהלות של הפלאג-סמאשרס לא כי הם אנשים רעים או נלחמים למען מטרה לא צודקת, אלא רק כי הם נוקטים באלימות שלא לצורך. מצד שני בפרק האחרון ג'ון ווקר “הקפטן אמריקה” המזויף שנלחם רק למען הסדר הקיים, חוזר לשורותיהם של הטובים, למרות שגם הוא בפירוש נוקט באלימות שלא לצורך. מצד אחד סאם ווילסון נוזף בהם שאלימות היא לא הדרך, ומצד שני הוא לא מציע אלטרנטיבה, בכל זאת, מרי אזרחי והפרת סדר המונית, לא אלימה ככל שתהיה, היא לא דבר שקפטן אמריקה יכול לעודד אותו. מצד אחד יש לפלאג-סמאשרס פופולריות עצומה, הראו לנו כמה פעמים איך הם יכולים להפעיל את אינספור התומכים שלהם באפליקציה. מצד שני הם לא עושים איתם כלום ובשביל פעולת הסיום שלהם הם מגייסים נבל אחר לשורותיהם שמצטרף אליהם ממניעים אינטרסנטיים בלבד. אנחנו במציאות ראינו בחודשים האחרונים את הכוח של מאות אלפי אזרחים לשבש את הסדר הקיים, אבל פה גורל עצירת הגירוש ההמוני נופל על כתפיהם של 8 אנשים עם כוחות בלבד.
למעשה, אין לפלאג-סמאשרס שום תיאוריה רצינית של שינוי חברתי, הם מתכננים להרוג את כל הדיפלומטים “כדי להעביר מסר”. בפועל כתוצאה מכך הם יאבדו את כל התמיכה הציבורית העצומה שלהם. בהתאם, עוד הדיפלומטים שהם חטפו היו מפולגים, הדיפלומטים שיחליפו אותם יתמכו בגירוש פה אחד. כל ההתנהלות של הפלאג-סמאשרס במהלך הסדרה היא מלאכותית, ונועדה רק להכין את הקרקע לנאום של סאם ווילסון כקפטן אמריקה, שהוא מה שעושה את השינוי האמיתי. זה מגעיל, שמציירים אותו בתור מי שעשה את השינוי, בעוד במהלך רוב הסדרה הוא התעסק בדברים אישיים שלו, שבהחלט חשובים עבורו אבל שוליים לעומת גירוש של 20 מיליון איש. הסדרה ניסתה לבדל את סאם ווילסון כקפטן אמריקה לעומת ג'ון ווקר שמשחק בלהיות “השוטר של העולם”, אבל כאשר גם סאם ווילסון הראה שהוא לא יוצא להילחם בעוני, רעב ופליטות, אלא רק נלחם בהתנגדויות לסטטוס קוו, ההבדלים האלו מתעמעמים.
בסופו של דבר, הסדרה מנסה להיות פרוגרסיבית ולהציג את הצד היפה שיכול להיות לאמריקה, אבל בפועל היא מציגה מראה מאוד קודרת של המציאות: האליטות מובילות גירוש של עשרות מיליוני אנשים וחזרה לסדר הדכאני. היחידים ששמים את ההתנגדות לו בראש מעייניהם הם חבורה של טרוריסטים. הגיבורים לא מרוצים מהגירוש, אבל נלחמים ביחידים שנאבקים בו, ובעוד הם אומרים שזו לא הדרך, הם מעולם לא מציעים דרך חלופית או טורחים להיאבק בעצמם בגירוש, קפטן אמריקה עסוק יותר באימונים עם המגן החדש שלו. לבסוף, לאחר שהביס את הטרוריסטים, הוא טורח להגיד בכמה דקות שגם הגירוש לא בסדר, וזהו, מעבר לכך זו כבר לא הבעיה שלו.
סיכום
לסיכום החלק השני, ראינו ארבע יצירות שתיארו מחאות מסוגים שונים ומגוונים – מרד של קבוצה אתנית על הדרה מהשלטון (האגדה של קורה), מרד בבעלי ההון (עלייתו של האביר האפל), מלחמת אזרחים על מדיניות חוץ בטחונית (הפנתר השחור) ומרד של פליטים כנגד גירושם (הפלקון וחייל החורף). למרות השוני ביניהן, כל היצירות האלו עובדות לפי אותה תבנית:
- יש עוול בחברה.
- העוול מוליד התנגדות.
- ההתנגדות מתבטאת כטרור ולכן אינה לגיטימית.
- הגיבורים נאבקים כנגדה ולמען הסדר הקיים.
- לאחר שהמאבק הסתיים בניצחון הגיבורים הסדר הקיים עובר רפורמה קלה, כדי שנוכל כצופים לתמוך בו ולא בנבלים.[2]
יש קושי בז'אנר בטלוויזיה ולקולנוע לדמיין אקטיביזם כנגד הממסד שלא מלווה ואפילו מבוסס על טרור ואלימות חסרת היגיון. זאת בעוד רוב המחאות האנטי-ממסדיות הן לא אלימות, ואפילו כשהן אלימות כמו לעיתים בצרפת או ארה”ב האלימות לרוב מוגבלת לעימות מול המשטרה והשחתת רכוש בלבד, לא לפגיעה אלימה באזרחים.[3] בעוד גיבורים יכולים לשמור על המוסר שלהם כשהם מקבלים כוחות על, מתנגדי משטר לא. זו צורה בה הז'אנר מאמץ את התפיסה של גורמי שיטור בכל העולם, שמתייחסים למחאות אזרחיות רדיקליות כנגד הסטטוס קוו בתור ארגוני טרור, לא משנה כמה המחאות לא אלימות. כל אחת ואחת מהתנועות מהיצירות שתיארתי מאוד היררכיות, ממוקדת באדם אחד או קומץ ששולט בהמונים. התמיכה של ההמון בהם חשובה, עוזרת להם לשלוט, אבל הם לא אלו שמניעים את העלילה אלא נמצאים ברקע. בלא מעט מקרים המנהיג יהיה מניפולטור וזר לחברה, כמו אמון שהוא כשף מים ומתחזה, ביין שלא נולד מהעוני בגות'האם אלא הגיע אליה מבחוץ כדי להחריבה, אצל קילמונגר זה יותר מורכב אבל גם הוא נסיך שנולד באמריקה, לא בוואקאנדה. גם בכך הז'אנר מאמץ הנחות יסוד שלטוניות, כאשר ממשלות נוהגות בשגרה לפסול מחאות אורגניות ולתאר אותן כמונעות על ידי סוכנים חיצוניים שיוצרים כאוס. הפלקון וחייל החורף לא נפלה למלכודת הספציפית הזו, אבל גם שם המוקד הוא קומץ שהמאבק מתחיל ונגמר איתם, וההמון חסר חשיבות. לכל היצירות האלו קשה לדמיין מאבק המוני לא אלים מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שהיצירות תומכות בסטטוס קוו. כדי לדחות את התביעות הרדיקליות של המחאות, צריך לייצר להן דה-לגיטימציה, ולכן חובה שיהיו אלימות ולא אורגניות. הגיבורים צריכים שיהיה להם קייס לא להצטרף למחאה כנגד הממסד אלא לפעול כנגדה. המאבק של הגיבורים גם צריך להיות מוצלח להשבת הסדר הקיים על כנו. מן הסתם, קשה לפרק תנועה המונית שלא תלויה באיש זה או אחר, הגיבורים צריכים ראש נחש שיוכלו לערוף. במובן מסוים, לקיחת תפקיד חברתי כגיבורים כנגד הממסד נתפסת כלקיחת הכוח שלהם לידיים, הפרת תפקידם כשמירה על החברה שמובילה למתח שתיארתי בחלק הקודם, בעוד לקיחת תפקיד בהגנה על הממסד נתפסת כנייטרלית בהרבה. בגליונות הראשונים של סופרמן בסוף שנות השלושים הוא כלא בעל מכרה במכרה שלו כדי שילמד לשפר את תנאיהם של עובדיו, והשמיד מפעל מכוניות מכיוון שהבעלים השתמש בו בחומרים זולים ופחות בטוחים. עם זאת, זה היה מזמן, כשסופרמן נכתב על ידי מהגרים עניים. אין סיכוי שהוליווד תוציא היום סרט על גיבורים שנלחמים בעבירות צווארון לבן, אם כבר זה התפקיד של נבלים כמו פויזן אייבי. מותר לגיבורים רק להיות שוטרים שנלחמים בשם הסטטוס קוו, אסור להם לקחת את החוק לידיים בתנאים אחרים. קפטן אמריקה החדש אמר בסוף הפלקון וחייל החורף שהחיילים שיאכפו את הגירוש יהיו טרוריסטים לא פחות מאשר הפלאג-סמאשרס, אבל בשונה מאלו שמורדים בממסד, הוא מעולם לא היה יכול לצאת להילחם באלו שאוכפים את הסדר הקיים. הסיבה השניה והקצת קונספירטיבית, שגם נובעת מכך שהיצירות תומכות בסטטוס קוו, היא שבהוליווד מעדיפים להימנע מהמחשבה שלהמון יש כוח להביס את הסדר הקיים. בכל היצירות האלו, הסטטוס קוו שונה מלמעלה רק לאחר שההתנגדות לו נוצחה, מתוך אדיבות של מנצחים, שמבינים שאולי שגו. לא במקרה באף אחת מהן מרי אזרחי בלתי אלים, שמפר את הסדר הציבורי, לא היה אלטרנטיבה למאבק האלים. הוליווד ובפרט דיסני לעולם לא יגידו לנו כצופים, שאנחנו יכולים להפיל את הקפיטליזם או מדינות הלאום, באופן שאולי יסתייע בכוחות על אבל הם לא הדבר שהכל מתחיל ונגמר איתו, אלא יש לנו כוח בעצמנו. באותו הקשר, הוליווד התמודדה לא מזמן עם שביתת תסריטאים בה השובתים השיגו את רוב דרישותיהם, לצד שביתת שחקנים שעדיין נמשכת. האולפנים בהוליווד יודעים היטב איך שיש לאנשים כקולקטיב כוח והיו מעדיפים לראות כמה שפחות ממנו. הסיבה השלישית שחשובה לא פחות, היא פשוט הקושי לכתוב סיפור מעניין על המוני אנשים בעולם כשיש בעולם אנשים עם כוחות. זה לא רק עניין של תמיכה בסטטוס קוו, הקומיקס Watchmen והסדרה The Boys הן יצירות מאוד ביקורתיות ועדיין בראשונה המרד כנגד הגיבורים הוא בעבר ברקע, ובשניה ההמון פאסיבי והמרד מהונדס מלמעלה. סיפורים שממוקדים בהמוני אנשים, בחברה, פשוט נתפסים כפחות מעניינים, בטח בז'אנר גיבורי העל שמראש מבוסס על הפרדה בין בעלי הכוחות להמון. כתוצאה מכך פשוט אין לנו סיפורים מקבילים לדברים שקורים כל הזמן במציאות שלנו. וחבל, כי זה מעיד על העוני של הז'אנר, שהוא בצורה מסוימת המיתולוגיה המודרנית שלנו.
- מעבר לכך שהיוצרים מנסים לספר יותר מדי סיפורים שונים במקביל על פני 6 פרקים בלבד.↩
- להוציא עלייתו של האביר האפל, בכל זאת, הרעיון שהקפיטליזם בארצות הברית יהיה פחות דורסני זו פנטזיה פרועה מדי.↩
- אני מתייחס במאמר למחאות אזרחיות בלבד, שהן מקבילות למחאות שתיארתי, מאבקים לאומים תופסים לרוב צורה אלימה בהרבה, אבל הם לא המאבקים המתוארים פה.↩