דקה לצפירה
דקה לצפירה, אני מדליקה נר זיכרון, מניחה על אדן החלון, ומביטה בו. תכף יתחילו הצופרים לייבב, ואני אשקע במחשבות נוגות עליך. צלצול פעמון. בלי לחשוב, בלי לבדוק בעינית אני פותחת את הדלת. שני גברים צעירים בלבוש חרדי עומדים מולי. אחד מהם, הגבוה מבין השניים אוחז בין אצבעותיו הארוכות חוברות ותקליטורים. לרגע אני שוכחת מהשעה, מנר הזיכרון. מנסה להבין אם הם רוצים תרומה או מוכרים משהו. ואז הצפירה מתחילה. חודרת לתוך השקט שמשתרר במסדרון. אני מתמתחת לדום, מרכינה מבט. לא עוצמת עיניים. אף פעם אני לא עוצמת עיניים. זה לא עוצר את הדמעות במילא. אני רואה את הרגליים שלהם ספק מתופפות במקום, ספק עומדות. מרגישה את אי הנוחות שלהם באוויר. לא יכולה להתרכז בצפירה, למרות שהיא עוטפת אותי ביללתה. המחשבות מתחלפות לי בקצב אדיר – ממך אל שני הצעירים האלה בדלת ביתי, שניכר על פי רגליהם שהם חשים לא בנוח. אני חושבת לעצמי כמה בעצם מגיע להם שהם חשים שלא בנוח, מה הם עושים פה בכלל ודווקא עכשיו, מכל השעות שבעולם, מכל הימים, דווקא עכשיו? הכעס מציף אותי. אני מכינה צרור שאלות כעוס ונוזפני במיוחד לרגע שבו הצפירה תגמר. ואז מגיעות הדמעות. תמיד הם מגיעות באמצע הצפירה בערך. 30 שניות של הרעש הפולשני הזה, והעיניים שלי, כמו על פי רפלקס דומעות. זה מטשטש את הרגליים הלא יציבות שלהם, מטשטש את הכעס שלי. עכשיו אני כועסת עליך שהלכת. אני מעפעפת ביני לבין עצמי, כשראשי מורכן. לא רוצה שיראו אותי דומעת. הכעס עליך מתחלף שוב בכעס עליהם. אבל הוא שונה, מרוכך יותר, כאילו רגוע יותר. הצפירה נחלשת. מסתיימת. בטלוויזיה מתחיל דן כנר את הטקס. אני מרימה מבט אליהם, ושואלת: “עכשיו?” והנמוך ממלמל: “הרבי אמר חייבים להיות בשמחה תמיד...” המילים נעצרות באוויר, בינו לבין העינים שלי ששאריות הדמעות תלויות בהם. אני מביטה בו כמעט בחוסר אמון לשמע המילים שאומר, ופתאום צחוק אדיר פורץ מתוכי. צחוק כועס, מקל, פנימי, עמוק וקולני. הם מביטים בי, בתהייה גמורה. חוסר הנוחות שלהם בשל הצפירה מלפני כמה שניות התחלף בחוסר נוחות אל מול הצחוק שאני לא מצליחה לעצור. הנמוך מביט בגבוה, כאילו מסמן לו 'תעשה משהו'. הגבוה מביט בו, מביט בי, מביט בחוברות ובתקליטורים שהוא אוחז בכל כוחו, ופונה לעבר המדרגות. השני, ללא אומר, צועד אחריו. אני מביטה אחריהם בלכתם, מהירים-מהירים במדרגות, שומעת את פסיעותיהם מטה-מטה עד לקומת הכניסה, ואת טריקת הדלת כשהם יוצאים מהבניין. כעת אני מצליחה להפסיק לצחוק. נכנסת הביתה חזרה, וסוגרת את הדלת מאחורי. בטלוויזיה אב שכול מקריא קדיש. אני מביטה בנר שהדלקתי, וחושבת עליך.
ובין הדמעות מחייכת קלות וחושבת שהיית צוחק מכל הלב אם היית כאן.
אפריל 2009.