ימי כיפורים – שרשור זכרונות (ריכוז של החצרוצים)
הייתי בת 8 כשצמתי צום שלם, והייתי מה זה גאה בעצמי... בילדותי, בסביבה שלי – המשפחה, בית הספר, השכונה – כולם צמו או לפחות ניסו לצום, בשביל הספורט כזה... מעין תחרות גלויה לגמרי מי הצליח'ה להחזיק מעמד יותר זמן. הלכנו לביה”כ, הכרנו את הניגונים והתפילות, פגשנו חברות'ים שגרו באותה שכונה, נסענו על אופניים בכבישים נטולי רכבים. למדנו בבי”ס על סליחה שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, על כתיבה וחתימה טובה, על מנהג הכפרות, זה היה מעין ידע כללי, לאו דווקא אמונה. גם העניין עם אלוהים שיושב ושוקל מעשים טובים ורעים, וכותב בספר החיים – נתפס כחלק מההתרבות היהודית סביבנו. זה לא נגע בשאלות כמו האם אני מאמינה באלוהים? האם אני מאמינה בסיפור הזה של כיפור?
לחיות פה זה לחיות בהוויה יהודית פשוט כי יש את העניין הזה של מדינה יהודית.
צמתי עד גיל 20 והפסקתי בשנה שאמי נפטרה. פשוט כי זה הרגיש לי מיותר לצום בכיפור בלי אמונה במשמעות הדתית שלו.
על כל פנים, הולכת לשרשר כמה סיפורים מימי כיפור מהעבר, סתם כי הם עלו לראש. מוזמנות לספר גם 🍓
***
בגרעין. עדיין שומרת. בקיבוץ מבררים כמה מאיתנו יגיעו לארוחה מפסקת. במקביל משתנה השיבוץ לרפת, שיעבדו רק מי שאוכל'ת. בקיבוץ השכן למתנדבות'ים יש פאב פתוח בכיפור. כמה בנים, בניהם גם אלו שרשומים לחלוב לפנות בוקר מחליטים ללכת לשם, להעביר את הזמן. בשתיים וחצי מעירים אותי ומבקשים שאלך לחליבה, למרות הצום. מי שאמור לחלוב שיכור לגמרי, והם מכניסים אותו למקלחת עם בגדים שיתאושש. סוף דבר - חלבתי 2 מתוך 3 חליבות, כי שנת שיכורים עמוקה עד מאוד. אבל האמת היא שבזכות זה הצום עבר מהר...
*** היה את יוה”כ ההוא שהיינו בארה”ב, ההורים שלי ואחי. הייתי בת 16 והלכתי עם אבא שלי לבי”כ באזור המלון. בי”כ רפורמי עם ניגונים שלא הכרתי. הכל היה אחר בשבילי. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בתפילה מעורבת. באותו הרגע בעיקר שמחתי שאני לא בעזרת נשים, בלי להכיר אף אחת. זוכרת שההליכה לבי”כ הרגישה מוזר כשבכביש נסעו מכוניות, ובחניה היו מכוניות. התחושה שבישראל החיים נעצרים, בחו”ל זה עוד יום. מאותו כיפור נחרטה לי בראש פיסה מהתפילות, והיא אצלי עד היום. גם כשכבר רחוקה מאוד מהדת.
***
פעם היה לי פאב. על אמת. אני במטבח. לקראת סידור משמרות השותף מברר עם הצוות לגבי עבודה במוצאי כיפור. פתאום הוא נכנס למטבח ואומר שזה לא שהוא לא ידע שיש א'נשים שלא צמות'ים אבל הוא לא שמע על א'נשים שעושות'ים מנגל בכנרת בכיפור. עד עכשיו, כלומר. כי הברמנית סיפרה לו שלא תוכל לעבוד כי היא נוסעת עם המשפחה שלה לכנרת לחגוג את כיפור.
סוף דבר- היא נסעה לכנרת עם המשפחה שלה, הוא נסע להורים שלו לכיפור, אני לא צמתי בתל אביב, הפאב נפתח בעשר וחצי בלילה 🙂 הכל טוב.
***
גרה בירושלים. בסיבובים עם הכלב (הראשון) מגיעה לגינת משחקים שהוא אוהב. בספסל ליד גבר מנהל שיחת טלפון שקטה, לידו כלבה חומה. כמה דקות אח”כ הכלב שלי מסמן שסיים לסמן ואפשר לנוע הביתה. הגבר והכלבה גם נעים ולאט אנחנו מבינים שהכיון שלנו זהה. ממש זהה. חזר זמנית לגור אצל ההורים אחרי פרידה, שני בניינים ממני.
הימים עוברים, פה ושם תיאומי טיולי כלב'ה, הכל טוב. בערב כיפור קבענו לטייל טיול ארוך, לאן שהכלב שלי והכלבה והרגליים יובילו... הערב נעים, הכבישים נטולי מכוניות, אנחנו בשיחה שעוברת מנושא לנושא, קצב הליכה נח, הכלב והכלבה בטוב. פתאום מתקרבת כלבה קטנה ומישהי מאחור צועקת – תעצרי, תעצרי... הכלבה נעצרת ליד הכלב והכלבה שלנו לרחרח והוא מרים אותה אליו. האישה מגיעה ומסבירה שהכלבה חמקה מהקולר. קורה. הכרות זריזה והיא מצטרפת לשיחה והטיול, עד לביתה, ומשם אנחנו לבתינו. סוף דבר- כמה ימים אח”כ הוא מספר בטיול שמצא אותה בפייסבוק, דיברו וקבעו להיפגש בת”א.
פחות משנתיים אח”כ קיבלתי הזמנה לחתונה... 🙂
***
היו כמה ימי כיפור שעשיתי עם החבר הכי טוב שלי. הוא היה גר אז בגליל ותנועת מכוניות אמנם מעטה אבל קיימת. היינו קונים ערימות של חטיפים וממתקים, כאילו כיפור נמשך שבוע לפחות, אבל רצינו להיות מוכנים היטב למאנצ'יז ;–) ואכן היינו. למאנצ'יז של כיפור בערב, כיפור בבוקר, כיפור בצהרים, ארוחה מפסקת, ועוד נותרה תקרובת למאנצ'יז של סוכות. עשינו את זה שנים, פעמים בשנה – כיפור וזכרון.
סוף דבר- לא זוכרת למה הפסקנו. אולי כי פתאום לא הסתדר או משהו כזה. ככה זה, לפעמים מסורות מפסיקות וזהו.
***
הפסקתי לצום בכיפור לפני 30 שנים, אבל צמתי ב-יז' בתמוז ו-ט' באב. הצומות האלה לא צריכים אמונה אלא חשיבה על ההסטוריה, וזה הסתדר לי. הפסקתי לצום גם אותם לפני כעשור.
גדלתי בבית שהיהדות נכחה בו, היום זה נקרא מסורתי אבל אז זה היה סתם בית ירושלמי – קידוש וטלויזיה, בית כנסת ואוטו, אבא שמר כשרות ואמא לא. חיה ותן לחיות. לא התעסקנו באמונה, אלא במסורת, החיבור ליהדות היה דרך בית אבא וסיפורי בית סבא וכו'. וככל שרחקתי מזה – גם החוטים האחרונים נותקו. זה תהליך ארוך, כי כמה שאנסה להתנער מהיהדות, היא עדיין חלק ממני. היא חלק מהעבר שלי, מהעבר של המשפחה שלי, מהתרבות שסביבי.
היא פשוט קיימת.
היא לא מתקיימת כדת – כי אין בי אמונה מהסוג הזה, היא לא מתקיימת כתרבות – כי בישראל התרבות היהודית לא מנותקת משטיפת המח הישראלית וזה משהו שאנחנו באופן מודע מצמצמים בבית ובהוויה.
היהדות הפכה למטען שצריך להיות זהירים איתו, בעיקר פה, בישראל. כי החיבור בין דת ללאום ולתרבות הוא בעייתי מאוד.
עד כאן.
מוזמנות'ים לספר על כיפור שלכן🍓
***
הנה פתאום נזכרתי בעוד אחד, שלאור האירועים האחרונים דווקא היה אמור לצוף מוקדם יותר – בירושלים, לפני כ-15 שנים, בגינה בשעות הבוקר המאוחרות עם הכלב (כן ההוא מהסיפור על השידוך) ועם שכנה (אחרת) והכלבה שלה. כיפור, קצת חם ובפינה נסתרת של הגן אני מוציאה בקבוק מים וקופסא לתת לכלבים. הכי בהחבא, כי בכל זאת מרחב ציבורי ולא נעים, מה גם שברחוב ליד יש ישיבה גדולה ועמוסה מתפללות'ים. פתאום אנחנו רואות קבוצה של ילדים בגיל 5-9 לערך רצה לכיון הגינה (די קטנה אגב) וכל אחד מהם אוחז ביד אחת טרופית וביד שניה שקית מאפה. אנחנו מביטות אחת על השניה תוהות מה הולך פה, והם מתיישבים, אוכלים ושותים. ככה, באמצע הגינה. אף אחת מאיתנו לא צמה, אבל זה מוזר לנו, התחושה שאנחנו משדלות לכבד את המרחב הציבורי, והם אוכלים מולנו. אנחנו אוספות את הכלבים והכלי של המים והולכות כל אחת לביתה.
למחרת בעבודה אני מספרת לחברה חרדית על הילדים ואומרת לה שזה ממש לא היה מובן, והיא אומרת שהם לא צמים אז מארגנים להם אוכל שיאכלו רק לא ליד המתפללים... אמרתי לה כמה מוזר שהם בחרו לשבת בגינה ולא סידרו להם איזה חדר/בית/מקום פרטי לאכול בו, והיא הזדעזעה מהרעיון – למה שהם יהיו נעולים אם בחוץ נעים וטוב להיות... השארנו את זה ככה באוויר.
זו לא שכונה חרדית, ואז אפילו לא שכונה בהתחרדות, למרות הישיבה הגדולה, ובכל זאת בשבתות החנויות ובתי הקפה היו סגורים. כי זו ירושלים, יש אזורים פתוחים ואזורים שלא (לפחות אז, עזבתי קצת אח”כ).
ועדיין, לאכול בגינה בכיפור נראה לי כמו הפרה של כל הכללים האפשריים, המקובלים, המכבדים.
גם היום.
– סוף -