hadtoask

כי לפעמים צריך להוציא כמה מילים החוצה.

שבועות לפני 9 שנים הייתה הפעם האחרונה שהשתתפתי בטקס שבועות המסורתי הקיבוצי. אנחנו לא א'נשים של טקסים – האיש ואני, וגם הצוציק לא. זה חגיגי אבל רועש וצפוף ומרעיש. אז פחות.

אבל לפני 9 שנים היינו חלק מטקס השבועות, כי חוץ מהצגה של ביכורי הענפים השונים, נהוג להציג גם את התינוקות שנולדו במהלך השנה (מהשבועות הקודם ליתר דיוק), וצוציק שהיה אז בן פחות מ-4 חודשים עמד בקריטריון. אז עלינו לבמה עם עוד הורים ותינוקות מהשנתון ומילאנו חובתנו הייצוגית לקיבוץ.

מאז לא הרגשנו צורך/רצון להשתתף בטקסים, וגם הצוציק פחות מחבב. אבל קשה להתעלם מחגים בקיבוץ. יש תכונה באוויר, יש צוותי תכנון, יש מודעות ליד הכלבו, יש במות, חזרות, זה באוויר. ושבועות – הוא באוויר ממש, שם ליד סוכות, במקום של כבוד בטופ של החגים הקיבוציים, החקלאיים. תפאורת הבלות (בתמונה), הגאווה בתצוגת התוצרת של כל ענף, הריקודים, השירים, שיירת הטרקטורים שהופכת לריקוד טרקטורים, הבגדים הלבנים והזרים על הראשים, הריח באוויר שבין האביב לשרב – חגיגה של כאן ועכשיו.

באלות על במת שבועות לפני שנה

בכל שנה התנועה הקיבוצית שולחת טבלה ובה מספר התינוקות שנולדו השנה בכל קיבוץ (שבחר לדווח), ולפעמים למי שרואה מהצד זה נראה כמו תחרות אחת גדולה – מי הקיבוץ הכי פורה השנה? אני לא בטוחה אבל נדמה לי שמעגן מיכאל הופיע בראש הטבלאות בשנים האחרונות, אבל זוכרת את הפרסומים על עליה במספר התינוקות שנולדו בעוטף. זה נשמע נורא למי שמביט מהצד, ספירת התינוקות הזו, אבל זה מצביע על יציבות ועל ביטחון ועל עתיד. ילדות'ים זה בסופו של דבר העתיד.

אולי לכן, מועקת השנה הזו התנקזה לי לתוך הימים האלה. המחשבה על הקיבוצים המפונים, הקהילות המתפוררות שמפוזרות ולא חוגגות ביחד, החקלאות הקורסת, השרופה, זו שמרקיבה על העצים ובשדות, מסורות של שנים של חגיגות מקומיות – הפכו לזכרונות. קיבוצים שסופרים מצבות של מוות במקום עריסות של חיים. רסיסים של זכרונות מימים אחרים.

בקישור כתבה מלפני שנתיים ב-YNET על שבועות ובה גם תמונות מקיבוצי העוטף, בימים אחרים –
https://www.ynet.co.il/news/article/rj900s11foc

@hadtoask@tooot.im

Mastodon

ימי כיפורים – שרשור זכרונות (ריכוז של החצרוצים)

הייתי בת 8 כשצמתי צום שלם, והייתי מה זה גאה בעצמי... בילדותי, בסביבה שלי – המשפחה, בית הספר, השכונה – כולם צמו או לפחות ניסו לצום, בשביל הספורט כזה... מעין תחרות גלויה לגמרי מי הצליח'ה להחזיק מעמד יותר זמן. הלכנו לביה”כ, הכרנו את הניגונים והתפילות, פגשנו חברות'ים שגרו באותה שכונה, נסענו על אופניים בכבישים נטולי רכבים. למדנו בבי”ס על סליחה שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, על כתיבה וחתימה טובה, על מנהג הכפרות, זה היה מעין ידע כללי, לאו דווקא אמונה. גם העניין עם אלוהים שיושב ושוקל מעשים טובים ורעים, וכותב בספר החיים – נתפס כחלק מההתרבות היהודית סביבנו. זה לא נגע בשאלות כמו האם אני מאמינה באלוהים? האם אני מאמינה בסיפור הזה של כיפור?

לחיות פה זה לחיות בהוויה יהודית פשוט כי יש את העניין הזה של מדינה יהודית.

צמתי עד גיל 20 והפסקתי בשנה שאמי נפטרה. פשוט כי זה הרגיש לי מיותר לצום בכיפור בלי אמונה במשמעות הדתית שלו.

על כל פנים, הולכת לשרשר כמה סיפורים מימי כיפור מהעבר, סתם כי הם עלו לראש. מוזמנות לספר גם 🍓

***

בגרעין. עדיין שומרת. בקיבוץ מבררים כמה מאיתנו יגיעו לארוחה מפסקת. במקביל משתנה השיבוץ לרפת, שיעבדו רק מי שאוכל'ת. בקיבוץ השכן למתנדבות'ים יש פאב פתוח בכיפור. כמה בנים, בניהם גם אלו שרשומים לחלוב לפנות בוקר מחליטים ללכת לשם, להעביר את הזמן. בשתיים וחצי מעירים אותי ומבקשים שאלך לחליבה, למרות הצום. מי שאמור לחלוב שיכור לגמרי, והם מכניסים אותו למקלחת עם בגדים שיתאושש. סוף דבר - חלבתי 2 מתוך 3 חליבות, כי שנת שיכורים עמוקה עד מאוד. אבל האמת היא שבזכות זה הצום עבר מהר...

*** היה את יוה”כ ההוא שהיינו בארה”ב, ההורים שלי ואחי. הייתי בת 16 והלכתי עם אבא שלי לבי”כ באזור המלון. בי”כ רפורמי עם ניגונים שלא הכרתי. הכל היה אחר בשבילי. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בתפילה מעורבת. באותו הרגע בעיקר שמחתי שאני לא בעזרת נשים, בלי להכיר אף אחת. זוכרת שההליכה לבי”כ הרגישה מוזר כשבכביש נסעו מכוניות, ובחניה היו מכוניות. התחושה שבישראל החיים נעצרים, בחו”ל זה עוד יום. מאותו כיפור נחרטה לי בראש פיסה מהתפילות, והיא אצלי עד היום. גם כשכבר רחוקה מאוד מהדת.

קטע מתפילות כיפור

***

פעם היה לי פאב. על אמת. אני במטבח. לקראת סידור משמרות השותף מברר עם הצוות לגבי עבודה במוצאי כיפור. פתאום הוא נכנס למטבח ואומר שזה לא שהוא לא ידע שיש א'נשים שלא צמות'ים אבל הוא לא שמע על א'נשים שעושות'ים מנגל בכנרת בכיפור. עד עכשיו, כלומר. כי הברמנית סיפרה לו שלא תוכל לעבוד כי היא נוסעת עם המשפחה שלה לכנרת לחגוג את כיפור.

סוף דבר- היא נסעה לכנרת עם המשפחה שלה, הוא נסע להורים שלו לכיפור, אני לא צמתי בתל אביב, הפאב נפתח בעשר וחצי בלילה 🙂 הכל טוב.

***

גרה בירושלים. בסיבובים עם הכלב (הראשון) מגיעה לגינת משחקים שהוא אוהב. בספסל ליד גבר מנהל שיחת טלפון שקטה, לידו כלבה חומה. כמה דקות אח”כ הכלב שלי מסמן שסיים לסמן ואפשר לנוע הביתה. הגבר והכלבה גם נעים ולאט אנחנו מבינים שהכיון שלנו זהה. ממש זהה. חזר זמנית לגור אצל ההורים אחרי פרידה, שני בניינים ממני.

הימים עוברים, פה ושם תיאומי טיולי כלב'ה, הכל טוב. בערב כיפור קבענו לטייל טיול ארוך, לאן שהכלב שלי והכלבה והרגליים יובילו... הערב נעים, הכבישים נטולי מכוניות, אנחנו בשיחה שעוברת מנושא לנושא, קצב הליכה נח, הכלב והכלבה בטוב. פתאום מתקרבת כלבה קטנה ומישהי מאחור צועקת – תעצרי, תעצרי... הכלבה נעצרת ליד הכלב והכלבה שלנו לרחרח והוא מרים אותה אליו. האישה מגיעה ומסבירה שהכלבה חמקה מהקולר. קורה. הכרות זריזה והיא מצטרפת לשיחה והטיול, עד לביתה, ומשם אנחנו לבתינו. סוף דבר- כמה ימים אח”כ הוא מספר בטיול שמצא אותה בפייסבוק, דיברו וקבעו להיפגש בת”א.

פחות משנתיים אח”כ קיבלתי הזמנה לחתונה... 🙂

***

היו כמה ימי כיפור שעשיתי עם החבר הכי טוב שלי. הוא היה גר אז בגליל ותנועת מכוניות אמנם מעטה אבל קיימת. היינו קונים ערימות של חטיפים וממתקים, כאילו כיפור נמשך שבוע לפחות, אבל רצינו להיות מוכנים היטב למאנצ'יז ;–) ואכן היינו. למאנצ'יז של כיפור בערב, כיפור בבוקר, כיפור בצהרים, ארוחה מפסקת, ועוד נותרה תקרובת למאנצ'יז של סוכות. עשינו את זה שנים, פעמים בשנה – כיפור וזכרון.

סוף דבר- לא זוכרת למה הפסקנו. אולי כי פתאום לא הסתדר או משהו כזה. ככה זה, לפעמים מסורות מפסיקות וזהו.

***

הפסקתי לצום בכיפור לפני 30 שנים, אבל צמתי ב-יז' בתמוז ו-ט' באב. הצומות האלה לא צריכים אמונה אלא חשיבה על ההסטוריה, וזה הסתדר לי. הפסקתי לצום גם אותם לפני כעשור.

גדלתי בבית שהיהדות נכחה בו, היום זה נקרא מסורתי אבל אז זה היה סתם בית ירושלמי – קידוש וטלויזיה, בית כנסת ואוטו, אבא שמר כשרות ואמא לא. חיה ותן לחיות. לא התעסקנו באמונה, אלא במסורת, החיבור ליהדות היה דרך בית אבא וסיפורי בית סבא וכו'. וככל שרחקתי מזה – גם החוטים האחרונים נותקו. זה תהליך ארוך, כי כמה שאנסה להתנער מהיהדות, היא עדיין חלק ממני. היא חלק מהעבר שלי, מהעבר של המשפחה שלי, מהתרבות שסביבי.

היא פשוט קיימת.

היא לא מתקיימת כדת – כי אין בי אמונה מהסוג הזה, היא לא מתקיימת כתרבות – כי בישראל התרבות היהודית לא מנותקת משטיפת המח הישראלית וזה משהו שאנחנו באופן מודע מצמצמים בבית ובהוויה.

היהדות הפכה למטען שצריך להיות זהירים איתו, בעיקר פה, בישראל. כי החיבור בין דת ללאום ולתרבות הוא בעייתי מאוד.

עד כאן.

מוזמנות'ים לספר על כיפור שלכן🍓

***

הנה פתאום נזכרתי בעוד אחד, שלאור האירועים האחרונים דווקא היה אמור לצוף מוקדם יותר – בירושלים, לפני כ-15 שנים, בגינה בשעות הבוקר המאוחרות עם הכלב (כן ההוא מהסיפור על השידוך) ועם שכנה (אחרת) והכלבה שלה. כיפור, קצת חם ובפינה נסתרת של הגן אני מוציאה בקבוק מים וקופסא לתת לכלבים. הכי בהחבא, כי בכל זאת מרחב ציבורי ולא נעים, מה גם שברחוב ליד יש ישיבה גדולה ועמוסה מתפללות'ים. פתאום אנחנו רואות קבוצה של ילדים בגיל 5-9 לערך רצה לכיון הגינה (די קטנה אגב) וכל אחד מהם אוחז ביד אחת טרופית וביד שניה שקית מאפה. אנחנו מביטות אחת על השניה תוהות מה הולך פה, והם מתיישבים, אוכלים ושותים. ככה, באמצע הגינה. אף אחת מאיתנו לא צמה, אבל זה מוזר לנו, התחושה שאנחנו משדלות לכבד את המרחב הציבורי, והם אוכלים מולנו. אנחנו אוספות את הכלבים והכלי של המים והולכות כל אחת לביתה.

למחרת בעבודה אני מספרת לחברה חרדית על הילדים ואומרת לה שזה ממש לא היה מובן, והיא אומרת שהם לא צמים אז מארגנים להם אוכל שיאכלו רק לא ליד המתפללים... אמרתי לה כמה מוזר שהם בחרו לשבת בגינה ולא סידרו להם איזה חדר/בית/מקום פרטי לאכול בו, והיא הזדעזעה מהרעיון – למה שהם יהיו נעולים אם בחוץ נעים וטוב להיות... השארנו את זה ככה באוויר.

זו לא שכונה חרדית, ואז אפילו לא שכונה בהתחרדות, למרות הישיבה הגדולה, ובכל זאת בשבתות החנויות ובתי הקפה היו סגורים. כי זו ירושלים, יש אזורים פתוחים ואזורים שלא (לפחות אז, עזבתי קצת אח”כ).

ועדיין, לאכול בגינה בכיפור נראה לי כמו הפרה של כל הכללים האפשריים, המקובלים, המכבדים.

גם היום.

– סוף -

@hadtoask@tooot.im

Mastodon

דקה לצפירה

דקה לצפירה, אני מדליקה נר זיכרון, מניחה על אדן החלון, ומביטה בו. תכף יתחילו הצופרים לייבב, ואני אשקע במחשבות נוגות עליך. צלצול פעמון. בלי לחשוב, בלי לבדוק בעינית אני פותחת את הדלת. שני גברים צעירים בלבוש חרדי עומדים מולי. אחד מהם, הגבוה מבין השניים אוחז בין אצבעותיו הארוכות חוברות ותקליטורים. לרגע אני שוכחת מהשעה, מנר הזיכרון. מנסה להבין אם הם רוצים תרומה או מוכרים משהו. ואז הצפירה מתחילה. חודרת לתוך השקט שמשתרר במסדרון. אני מתמתחת לדום, מרכינה מבט. לא עוצמת עיניים. אף פעם אני לא עוצמת עיניים. זה לא עוצר את הדמעות במילא. אני רואה את הרגליים שלהם ספק מתופפות במקום, ספק עומדות. מרגישה את אי הנוחות שלהם באוויר. לא יכולה להתרכז בצפירה, למרות שהיא עוטפת אותי ביללתה. המחשבות מתחלפות לי בקצב אדיר – ממך אל שני הצעירים האלה בדלת ביתי, שניכר על פי רגליהם שהם חשים לא בנוח. אני חושבת לעצמי כמה בעצם מגיע להם שהם חשים שלא בנוח, מה הם עושים פה בכלל ודווקא עכשיו, מכל השעות שבעולם, מכל הימים, דווקא עכשיו? הכעס מציף אותי. אני מכינה צרור שאלות כעוס ונוזפני במיוחד לרגע שבו הצפירה תגמר. ואז מגיעות הדמעות. תמיד הם מגיעות באמצע הצפירה בערך. 30 שניות של הרעש הפולשני הזה, והעיניים שלי, כמו על פי רפלקס דומעות. זה מטשטש את הרגליים הלא יציבות שלהם, מטשטש את הכעס שלי. עכשיו אני כועסת עליך שהלכת. אני מעפעפת ביני לבין עצמי, כשראשי מורכן. לא רוצה שיראו אותי דומעת. הכעס עליך מתחלף שוב בכעס עליהם. אבל הוא שונה, מרוכך יותר, כאילו רגוע יותר. הצפירה נחלשת. מסתיימת. בטלוויזיה מתחיל דן כנר את הטקס. אני מרימה מבט אליהם, ושואלת: “עכשיו?” והנמוך ממלמל: “הרבי אמר חייבים להיות בשמחה תמיד...” המילים נעצרות באוויר, בינו לבין העינים שלי ששאריות הדמעות תלויות בהם. אני מביטה בו כמעט בחוסר אמון לשמע המילים שאומר, ופתאום צחוק אדיר פורץ מתוכי. צחוק כועס, מקל, פנימי, עמוק וקולני. הם מביטים בי, בתהייה גמורה. חוסר הנוחות שלהם בשל הצפירה מלפני כמה שניות התחלף בחוסר נוחות אל מול הצחוק שאני לא מצליחה לעצור. הנמוך מביט בגבוה, כאילו מסמן לו 'תעשה משהו'. הגבוה מביט בו, מביט בי, מביט בחוברות ובתקליטורים שהוא אוחז בכל כוחו, ופונה לעבר המדרגות. השני, ללא אומר, צועד אחריו. אני מביטה אחריהם בלכתם, מהירים-מהירים במדרגות, שומעת את פסיעותיהם מטה-מטה עד לקומת הכניסה, ואת טריקת הדלת כשהם יוצאים מהבניין. כעת אני מצליחה להפסיק לצחוק. נכנסת הביתה חזרה, וסוגרת את הדלת מאחורי. בטלוויזיה אב שכול מקריא קדיש. אני מביטה בנר שהדלקתי, וחושבת עליך.

ובין הדמעות מחייכת קלות וחושבת שהיית צוחק מכל הלב אם היית כאן.

אפריל 2009.

@hadtoask@tooot.im

Mastodon

היום לפני 32 שנים התגייסתי.

למעשה הייתי מיועדת לנח”ל. הייתי עם הגרעין שלי בקיבוץ בשל”ת ראשון, חלבתי פרות, השתדלתי להסתדר עם הבנות-גע והבני-גע שלי (חלקם יותר חלקם פחות, כמו תמיד בקבוצות...).

עוד קודם זומנתי למיונים של קורס חוי”ה (לפני השל”ת) והלכתי כי צריך אבל אמרתי שאני הולכת לנח”ל. חשבתי שזה אומר להם שאני מוותרת על הקורס. מתישהו הבנים חוילו, ואח”כ הבנות קיבלו צוי חיול וגיוס ורק אני קיבלתי תאריך אחר. רק לגיוס. ואז התברר שמבחינת צהל אני הולכת לקורס לא כקד”צ אלא אחרי הגיוס, ומכיון שהקורס נופל על הטירונות של הבנות, צהל שלף אותי מהנח”ל וזהו.

אז ארזתי את עצמי מהגרעין במקום להמשיך בשל”ת, חזרתי להורים וחיכיתי לגיוס. בנתיים התחילה והסתיימה מלחמת המפרץ ולי מלאו 18* והיה לי עוד חודש וחצי להעביר.

את יום הולדת 18 חגגתי בשיחה שתכננתי לפחות מחצית אם לא יותר מחיי עד אז – שיחה לשירות למען הילד. ביקשתי לפתוח את תיק האימוץ שלי.

בשירות למען הילד אמרו לי שצריך את זה בכתב ולא בטלפון, אז שלחתי להם מברק.

הם חזרו אלי אחרי כמה ימים, וקבעו לי פגישה עם עו”ס שתלווה אותי בתהליך. פגשתי אותה וחשבתי שאקבל פרטים. זה לא בדיוק מה שקרה שם. היא הייתה יותר עסוקה בלברר למה זה חשוב לי, ולהסביר שלהורים הביולוגים יש זכות לא להיפגש. זה היה חדש. תמיד חשבתי שזו הזכות שלי לפתוח את התיק ולקבל את המידע שיש בו. את הסיפור שלי. אבל אז גיליתי שזה לא באמת בידיים שלי. היא אמרה שהעו”ס שטיפלה בי כתינוקת עדיין בשירות ושהן ביחד ינסו לפנות אל הביולוגית לבקש פגישה עבורי. הסכמתי. לא הייתה במילא שום אפשרות אחרת.

עברו עוד כמה ימים וקיבלתי טלפון מהשירות למען הילד ובו אמרו לי שנקבעה פגישה בתאריך 25.3 בשעה 15:30 בתל אביב. ברור שאישרתי. אז מה אם אני אמורה להתגייס יום קודם.

אז היום לפני 32 שנים התגייסתי. עברתי שרשרת חיול, הגעתי למחנה 80 וכשהמ”כית שאלה אם יש למישהי משהו אישי שהיא צריכה לשוחח עליו איתה – הרמתי את היד ואמרתי שאני צריכה לצאת למחרת כי יש לי פגישה שאני לא יכולה להפסיד. הבנות צחקו, היא חשבה שאני מתבדחת ושלחה את כולנו לרוץ לאיזה עץ. אני התיישבתי על הרצפה. לא בקטע של מרד, בקטע של יאוש. מה אני עושה?

היא ניגשה אלי בכעס, שואלת מה אני חושבת שאני עושה, ואני אמרתי לה – אני צריכה לפגוש את האמא הביולוגית שלי מחר בשירות למען הילד. אני אגיע לשם. מצידי תשימו אותי אח”כ בכלא. הבנות חזרו, והיא אמרה שהן משוחררות ואני צריכה לבוא איתה למשרד למ”מית. במשרד היא אמרה למ”מ שלחיילת יש בעיה וכשהסברתי לקחו אותי למ”פ ולמב”ס. כל זה כדי לתת לי כמה שעות פס למחרת. אבל בסוף הסאגה הזו, קיבלתי אישור לצאת לכמה שעות. בלי מדים, כי עוד אין חוגר. שיהיה.

היום לפני 32 שנים התגייסתי. אבל מחר לפני 32 שנים כשהגעתי לפגישה, בלי אוויר, גיליתי שהטעו אותי.

בחדר היו 2 עו”ס – זו שליוותה אותי עכשיו וזו שליוותה אותי כתינוקת. לא הייתה ביולוגית. אחרי כמה דקות שבהן עוד חשבתי שהיא תכף תכנס נפל לי האסימון, היא לא תבוא. ואז התפרצתי בבכי. כל הלחץ של הגיוס, של התאום של הפגישה, של האכזבה הכל יצא במכה. והן סיפרו שהן ניסו לפגוש אותה אבל היא מסרבת לפגוש אותי. יש לה חיים, יש לה משפחה, וזהו.

רציתי לדעת עוד, מה הסיפור – וקיבלתי מעט מאוד מידע על הלידה (לא ידעה שבהריון, הגיעה למיון עם צירים), על המסמכים (ביקשה עו”ס בשניה שהבינה שיולדת וחתמה על המסמכים במהירות), על העבר שלי (מבי”ח עברתי לבית ילדים ושם הייתי חודשיים וחצי עד שאומצתי)... מעט מאוד פרטים, שאי אפשר להרכיב מהם תמונה או סיפור.

שאלתי על האב ואמרו שאין פרטים שלו בתיק. שהיא סרבה לתת אותם ובסוף של תהליך ארוך בבית המשפט אישרו את האימוץ למרות שלא אותר ונתן הסכמתו לפי חוק**. וככה זה נגמר.

פגשתי את ההורים שלי אחרי שיצאתי משם, ואחרי שישבנו קצת ביחד, הם החזירו אותי לבסיס. ואני המשכתי עם הטירונות, כי מה עוד יכולתי לעשות.

בכל שנה, כשאני חושבת על הגיוס שלי, אני לא חושבת על צה”ל. אני חושבת על היום למחרת. על הפגישה שלא הייתה. על התקוות שהגעתי איתן לשם, המחשבה שסוף כל סוף אמצא את הפיסה החסרה של ההתחלה, ועל האכזבה והדחייה.

אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב את זה החוצה. אני לא יודעת למה דווקא עכשיו. אבל הנה יצא.

גם זו נקודת התחלה

שבת שלום.


  • הייתי צעירה בשנה מהגרעין, סיימתי יב' בגיל 17.

** בדיעבד זה נחשב לתיק תקדימי. החוק מחייב הסכמת שני ההורים הביולוגים לפני הפיכת תינוק'ת לבר'ת אימוץ. המקרים היחידים שבהם לא היו פרטים כאלה עד אז היו כשלא ניתן היה לקבוע מי האב ולבקש את הסכמתו. במקרה שלי היא פשוט סרבה לתת פרטים. במחוזי אמרו שבגלל שהחוק מחייב הסכמת שני ההורים, אין להם אפשרות לתת צו אימוץ למרות שאני כבר אצל המאמצים הפוטנציאלים. התיק עבר לעליון ושם החליטו השופטים שבמצב הנוכחי עדיף לתת צו אימוץ מאשר להשאיר אותי באומנה במקום בתהליכי אימוץ אצל ההורים עד שאולי יהיה שינוי בתיק. ההחלטה לאשר אימוץ ללא פרטי אב כשניתן כנראה במאמץ (רב, כי היא סרבה...) לאתר אותו הייתה זו שאפשרה אח”כ מתן צוי אימוץ במקרים אחרים ודומים.

@hadtoask@tooot.im

Mastodon