היום לפני 32 שנים התגייסתי.
למעשה הייתי מיועדת לנח”ל. הייתי עם הגרעין שלי בקיבוץ בשל”ת ראשון, חלבתי פרות, השתדלתי להסתדר עם הבנות-גע והבני-גע שלי (חלקם יותר חלקם פחות, כמו תמיד בקבוצות...).
עוד קודם זומנתי למיונים של קורס חוי”ה (לפני השל”ת) והלכתי כי צריך אבל אמרתי שאני הולכת לנח”ל. חשבתי שזה אומר להם שאני מוותרת על הקורס. מתישהו הבנים חוילו, ואח”כ הבנות קיבלו צוי חיול וגיוס ורק אני קיבלתי תאריך אחר. רק לגיוס. ואז התברר שמבחינת צהל אני הולכת לקורס לא כקד”צ אלא אחרי הגיוס, ומכיון שהקורס נופל על הטירונות של הבנות, צהל שלף אותי מהנח”ל וזהו.
אז ארזתי את עצמי מהגרעין במקום להמשיך בשל”ת, חזרתי להורים וחיכיתי לגיוס. בנתיים התחילה והסתיימה מלחמת המפרץ ולי מלאו 18* והיה לי עוד חודש וחצי להעביר.
את יום הולדת 18 חגגתי בשיחה שתכננתי לפחות מחצית אם לא יותר מחיי עד אז – שיחה לשירות למען הילד. ביקשתי לפתוח את תיק האימוץ שלי.
בשירות למען הילד אמרו לי שצריך את זה בכתב ולא בטלפון, אז שלחתי להם מברק.
הם חזרו אלי אחרי כמה ימים, וקבעו לי פגישה עם עו”ס שתלווה אותי בתהליך. פגשתי אותה וחשבתי שאקבל פרטים. זה לא בדיוק מה שקרה שם. היא הייתה יותר עסוקה בלברר למה זה חשוב לי, ולהסביר שלהורים הביולוגים יש זכות לא להיפגש. זה היה חדש. תמיד חשבתי שזו הזכות שלי לפתוח את התיק ולקבל את המידע שיש בו. את הסיפור שלי. אבל אז גיליתי שזה לא באמת בידיים שלי. היא אמרה שהעו”ס שטיפלה בי כתינוקת עדיין בשירות ושהן ביחד ינסו לפנות אל הביולוגית לבקש פגישה עבורי. הסכמתי. לא הייתה במילא שום אפשרות אחרת.
עברו עוד כמה ימים וקיבלתי טלפון מהשירות למען הילד ובו אמרו לי שנקבעה פגישה בתאריך 25.3 בשעה 15:30 בתל אביב. ברור שאישרתי. אז מה אם אני אמורה להתגייס יום קודם.
אז היום לפני 32 שנים התגייסתי. עברתי שרשרת חיול, הגעתי למחנה 80 וכשהמ”כית שאלה אם יש למישהי משהו אישי שהיא צריכה לשוחח עליו איתה – הרמתי את היד ואמרתי שאני צריכה לצאת למחרת כי יש לי פגישה שאני לא יכולה להפסיד. הבנות צחקו, היא חשבה שאני מתבדחת ושלחה את כולנו לרוץ לאיזה עץ. אני התיישבתי על הרצפה. לא בקטע של מרד, בקטע של יאוש. מה אני עושה?
היא ניגשה אלי בכעס, שואלת מה אני חושבת שאני עושה, ואני אמרתי לה – אני צריכה לפגוש את האמא הביולוגית שלי מחר בשירות למען הילד. אני אגיע לשם. מצידי תשימו אותי אח”כ בכלא. הבנות חזרו, והיא אמרה שהן משוחררות ואני צריכה לבוא איתה למשרד למ”מית. במשרד היא אמרה למ”מ שלחיילת יש בעיה וכשהסברתי לקחו אותי למ”פ ולמב”ס. כל זה כדי לתת לי כמה שעות פס למחרת. אבל בסוף הסאגה הזו, קיבלתי אישור לצאת לכמה שעות. בלי מדים, כי עוד אין חוגר. שיהיה.
היום לפני 32 שנים התגייסתי. אבל מחר לפני 32 שנים כשהגעתי לפגישה, בלי אוויר, גיליתי שהטעו אותי.
בחדר היו 2 עו”ס – זו שליוותה אותי עכשיו וזו שליוותה אותי כתינוקת. לא הייתה ביולוגית. אחרי כמה דקות שבהן עוד חשבתי שהיא תכף תכנס נפל לי האסימון, היא לא תבוא. ואז התפרצתי בבכי. כל הלחץ של הגיוס, של התאום של הפגישה, של האכזבה הכל יצא במכה. והן סיפרו שהן ניסו לפגוש אותה אבל היא מסרבת לפגוש אותי. יש לה חיים, יש לה משפחה, וזהו.
רציתי לדעת עוד, מה הסיפור – וקיבלתי מעט מאוד מידע על הלידה (לא ידעה שבהריון, הגיעה למיון עם צירים), על המסמכים (ביקשה עו”ס בשניה שהבינה שיולדת וחתמה על המסמכים במהירות), על העבר שלי (מבי”ח עברתי לבית ילדים ושם הייתי חודשיים וחצי עד שאומצתי)... מעט מאוד פרטים, שאי אפשר להרכיב מהם תמונה או סיפור.
שאלתי על האב ואמרו שאין פרטים שלו בתיק. שהיא סרבה לתת אותם ובסוף של תהליך ארוך בבית המשפט אישרו את האימוץ למרות שלא אותר ונתן הסכמתו לפי חוק**. וככה זה נגמר.
פגשתי את ההורים שלי אחרי שיצאתי משם, ואחרי שישבנו קצת ביחד, הם החזירו אותי לבסיס. ואני המשכתי עם הטירונות, כי מה עוד יכולתי לעשות.
בכל שנה, כשאני חושבת על הגיוס שלי, אני לא חושבת על צה”ל. אני חושבת על היום למחרת. על הפגישה שלא הייתה. על התקוות שהגעתי איתן לשם, המחשבה שסוף כל סוף אמצא את הפיסה החסרה של ההתחלה, ועל האכזבה והדחייה.
אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב את זה החוצה. אני לא יודעת למה דווקא עכשיו. אבל הנה יצא.
גם זו נקודת התחלה
שבת שלום.
- הייתי צעירה בשנה מהגרעין, סיימתי יב' בגיל 17.
** בדיעבד זה נחשב לתיק תקדימי. החוק מחייב הסכמת שני ההורים הביולוגים לפני הפיכת תינוק'ת לבר'ת אימוץ. המקרים היחידים שבהם לא היו פרטים כאלה עד אז היו כשלא ניתן היה לקבוע מי האב ולבקש את הסכמתו. במקרה שלי היא פשוט סרבה לתת פרטים. במחוזי אמרו שבגלל שהחוק מחייב הסכמת שני ההורים, אין להם אפשרות לתת צו אימוץ למרות שאני כבר אצל המאמצים הפוטנציאלים. התיק עבר לעליון ושם החליטו השופטים שבמצב הנוכחי עדיף לתת צו אימוץ מאשר להשאיר אותי באומנה במקום בתהליכי אימוץ אצל ההורים עד שאולי יהיה שינוי בתיק. ההחלטה לאשר אימוץ ללא פרטי אב כשניתן כנראה במאמץ (רב, כי היא סרבה...) לאתר אותו הייתה זו שאפשרה אח”כ מתן צוי אימוץ במקרים אחרים ודומים.