פוסט שלישי: נקודת הפתיחה של ההתמודדות עם המשבר היא גרועה
המשבר בדרך כלל לא מגיע בהפתעה.
הוא מגיע לאחר תקופה ארוכה בה ניסיתם למשוך. עבודה, זוגיות, הורות – כל אלו שואבים כוח. הם גם מתועדפים גבוה. תמצאו את עצמכם הולכים לישון מוקדם. מצמצמים קשרים עם אחרים. בוהים במסכים במקום ליזום. מזניחים פרוצדורות self care.
כשמחליטים להתחיל להתמודד עם המצב, נמצאים בעמדת נחיתות. הרשת החברתית שאמורה לתמוך בכם כנראה חלשה. היכולת שלכם לפעול מוגבלת.
אפשר להכיר בזה. לקבל שזה המצב. ולנסות לעשות את המירב עם מה שיש. על כך בפוסטים הבאים.
בשורה התחתונה, אתם תלויים רק בעצמכם. החדשות הרעות הן שזה הולך להיות ממש קשה. החדשות הטובות הן שזה אפשרי. ואיפשהו בעתיד נמצא האני-העתידי שלכם. הוא יצא מהמשבר. כל צעד מקרב אתכם להתאחד איתו. גם צעד אחורה וגם צעד קדימה.
פוסט שני: ובו אני מסבירה שאין כזה דבר אנונימיות
טד קזינסקי שלח במשך 20 שנה מעטפות נפץ לאישים משפיעים ברחבי ארצות הברית.
הבולשת הפדרלית ניסתה ארוכות ללכוד אותו, ונכשלה.
למזלה, לטד קזינסקי (או unabomber כמו שכונה בתקשורת) היתה אידיאולוגיה שרצה להפיץ. הוא הבטיח שיפסיק בפעולותיו אם המניפסט שלו יפורסם בניו יורק טיימס.
המניפסט פורסם, ואחיו יצר קשר עם המשטרה לאחר שזיהה את סגנון הכתיבה.
אני יכולה לנסות לשמור על אנונימיות בעזרת שמות משתמש וכתובות אימייל שלא אשתמש בהם למטרות אחרות מלבד לפרסום הבלוג הזה.
אבל בתכלס, מי שמכיר אותי, יזהה את הכתיבה. יזהה את החוויות. את הסיפורים. את האסוציאציות.
בסופו של יום, אני יכולה רק לקוות שיבחרו לא לחלוק את זהותי עם אחרים.
פוסט ראשון: ובו אני מסבירה ששם הבלוג מוטעה
למעשה, אני עדיין בעיצומו של משבר. כבר עשיתי הרבה יותר מעשרה צעדים.
אבל: אני יודעת שאצא ממנו, וחשבתי שאולי יהיה מעניין יותר לתעד את היציאה, ולחלוק תובנות עם אחרים במצבי.