דברים שאומרים על הנכבה
1. מגיע להם. הם לא קיבלו את הצעת החלוקה ופתחו במלחמה:
ראשית, רוב מוחלט של הפלסטינים לא היה מעורב בלחימה, אך כמעט כולם נאלצו לעזוב את בתיהם. באשר לאי-קבלת תוכנית החלוקה: מאז תחילת המנדט הבריטי ועד סיומו במאי 1948 אפשרו הבריטים באופן רשמי ליהודים רבים להגר לשטחי הארץ (הצהרת בלפור) ובהמשך, בשל לחץ שהופעל עליהם להגבלת העלייה, היגרו יהודים גם ללא היתר. בכך גדלה האוכלוסייה היהודית ממיעוט של כ-10% מתושבי הארץ ב-1919 לכמעט מחצית מתושביה ב-1949. כל זאת למרות התנגדות עיקשת של רוב תושבי הארץ הערבים שראו בעיניים כלות כיצד הם מוצאים עצמם בסכנת הפיכת מיעוט במולדתם. מבחינתם, תכנית החלוקה הייתה הוספת חטא על פשע: הענקת 62% מהארץ לאוכלוסיית מהגרים (ברובה) שזה מקרוב באה. על מנת להבין את הסיבות ליציאה למאבק העממי הפלסטיני ב-1947 עלינו להבין את תחושת האיום האמיתית (שהתבררה כנכונה) ואת תחושת העוול המתמשך של האוכלוסייה הערבית בארץ.
2. אבל הם ברחו. המנהיגים שלהם הורו להם לברוח והבטיחו להם שישובו כמנצחים.
המקרה המתועד היחיד שבו מנהיגים ערבים קראו לאוכלוסיה הערבית לברוח הוא של ערביי חיפה, שעזבו את העיר תחת התקפה של ההגנה, זאת חרף הפצרות של ההנהגה היהודית להישאר בעיר. למעט מקרה זה, המחקר ההיסטורי לא מצא תיעוד שתומך בטענה הזו. מקורה הוא ככל הנראה בתעמולה ישראלית בשנות החמישים והשישים שניסתה להציג את העקירה של הפלסטינים כתוצאה של בחירה חופשית שלהם. מעבר לכך אין זה נדיר שאוכלוסייה אזרחית בורחת מפני הלחימה ובמיוחד שההנהגה הישראלית והכוחות הלוחמים בשטח עודדו זאת בדרכים שונות.
3. הנכבה הייתה ונגמרה; מדוע שהפלסטינים לא ישימו את העבר מאחוריהם?
זו טענה מוזרה מצדם של בני ובנות עם שעדיין זוכר ומזכיר את חורבן הבית והגלות, ומבסס על העבר ההוא את התביעה לריבונות ועצמאות אלפיים שנה אחר כך.
עבור הפלסטינים מדובר לא רק בעבר הרבה יותר קרוב, אלא גם בהווה. התהליך שהחל ב-1948 למעשה מעולם לא נגמר. לאחר המלחמה, מדינת ישראל הפקיעה את הקרקעות הפלסטיניות והטילה משטר צבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל עד שנת 1966. ב-1967 החל הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה אשר יחד עם מפעל ההתנחלויות, ממשיך לנשל פלסטינים, פוגע בחירויות הפרט ורומס את זכותם להגדרה, ולחיים של חירות וכבוד. עבור הפלסטינים, 1948 לא הסתיימה. הנכבה מתמשכת.
4. הנכבה היא בעיה של הפלסטינים. למה שיהיה אכפת לנו, הישראלים?
משום שמלחמת 1948 לא הייתה מלחמה בין שתי מדינות עצמאיות. העלמת האוכלוסייה הפלסטינית היא זו שאפשרה למדינת ישראל לקום כמדינה דמוקרטית עם רוב יהודי מובהק. מחיקת התרבות הפלסטינית והשכחתה סייעה ליצירת הקשר הישיר בין ישראל העצמאית ובין ימי התנ״ך, תוך התעלמות ממאות שנות היסטוריה של נוכחות ערבית בארץ. ללא הנכבה לא הייתה יכולה לקום מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה. הדבר הזה מטיל עלינו כיהודים ישראלים אחריות גדולה והכרה באובדן שעליו המדינה בה אנחנו חיים מתקיימת.
צאצאי המלחמה ההיא לא נעלמו. הם נושאים אותה איתם לכל מקום, בתוך גבולות מדינת ישראל, בעזה, בגדה המערבית ובארצות הסובבות אותנו. אם לא נכיר באירוע המכונן ההוא לא נוכל לקיים שיח אמיתי עם שכנינו ולבנות מציאות שאינה מבוססת על דיכוי אלימות ומחיקה. חייבים לטפל בפצעי המלחמה ההיא.