חייבות להמשיך לדבר על הכיבוש, חייבות להתחיל לדבר על שוויון
יערה בנגר אללוף ואורן ירמיה
הכתבה המקורית ב”הארץ” בערבית בתגובה לכתבה של גדעון לוי
גדעון לוי רוצה שנפסיק להיאבק בכיבוש, כי בשטחים הכבושים “אסור לאנשים להפגין על כלום”. אז הוא בנה איש קש בדמות “הפינה נגד הכיבוש” כדי שיוכל להביא לנו את הבשורה: “בקפלן צריך להתחיל המאבק על שוויון הזכויות בין הירדן לים”. לוי כנראה לא היה בהפגנה מזמן, כי אז היה יודע שאת הגוש הירושלמי מוביל הבאנר “דמוקרטיה לכולם.ן”, שבצומת כרכור מתנוסס מדי שבוע דגל ישראל גדול עם הכיתוב “APARTHEID”, שבין מאות השלטים בקפלן ישנם גם “الحرية للجميع من النهر إلى البحر – חירות לכולןם מהנהר ועד לים”, “העליונות היהודית – הסכנה האמיתית”, ו”אין דמוקרטיה עם אפרטהייד”.
במאמרו לוי מדבר על שיוויון וזכות בחירה לכולם, אבל כשהוא מדבר על שוויון, עושה רושם שהוא לא יכול להשתחרר מהכיבוש – זה שקורה “שם” במרחק “חצי שעה מקפלן”. השוויון שלוי מציע נגזר מאזרחות וזכות בחירה בלבד. באופן הזה לוי אינו שונה משקמה ברסלר ומשה רדמן, שמעדיפים לא לדבר על הכיבוש וגם לא על דמוקרטיה מהותית.
לעומת זאת, אנחנו מאמינות ששוויון פורמלי אינו מספיק ושדמוקרטיה חייבת לתת קול לחסרי הכח, אלו שאזרחותם אינה מבטיחה להם הגנה מפני כוחות השוק והגזענות המבנית. כמו כן, אנחנו מאמינות שכדי לדבר על שוויון צריך להמשיך לדבר על הכיבוש, אבל בתוך הקשר היסטורי ורעיוני רחב. הזוועות שמתרחשות מדי יום בגדה המערבית הן תוצר של כיבוש 1967, שהעתיק אל מעבר לקו הירוק את אותה המדיניות שהפכה מאות אלפי פלסטינים לפליטים והרסה מאות כפרים. מדיניות הנישול החלה עוד קודם, שכן השלטון הבריטי ביקש להחזיק את האוכלוסיות בקולוניה מופרדות ובסכסוך תמידי, ולכן העניק הכרה ומשאבים רק לכוחות שהתנגדו לחיים משותפים.
לכן, כדי להסתכל לכיבוש בעיניים צריך להסתכל גם בעיניים של “כיבוש האדמה” של ראשית הציונות. השאיפה להסב כמה שיותר משאבים לשימוש יהודים בלבד לא התחילה מעבר לקו הירוק וגם לא עוצרת בו. יעידו על כך מניעת השיבה בניגוד למשפט הבינלאומי, הפקעת האדמות, הטרנספר וההרס בנגב ובגליל, ועדות הקבלה ועוד.
התמקדות השיח הפנים-ישראלי בכיבוש 1967 מנרמלת את כל אלה. היא גם מטשטשת את הדרכים בהן חלוקת האדמות והרכוש הפלסטיני יצרה אי-צדק בחלוקת משאבים בתוך ישראל. למה לתושבי בית שאן אין גישה לנחל האסי? למה לתושבי גבעת עמל אין את אותן הזכויות של תושבי שיכון בבלי? ומה עם הזכויות של פליטי ביסאן וגָ'מַּאסין? מאבק למען שוויון לא יכול להתחיל מ-1967 ולמחוק את כל מה שהוביל לשם; הוא לא יכול לגנות את החרדים ואת הציונות הדתית ולהתעלם מהעליונות היהודית מבית הציונות החילונית, המיושמת עד היום על ידי קק”ל וההתיישבות העובדת; הוא לא יכול להסתפק בדרישה לאזרחות וזכות בחירה, שלא עזרו למוסא חסונה, לסלומון טקה ולרבים אחרים.
בתגובתה לגדעון לוי, כותבת איריס גור שמובילי ההפיכה המשטרית “פועלים ללא לאות לקדם סיפוח ועליונות יהודית בין הירדן לים”. את גל החקיקה הנוכחי צריך לעצור, אבל למען תיקון אמיתי אין מנוס מלהתמודד עם העובדה שהתיאור של גור נכון לכל מנהיגי הציונות ומדינת ישראל. את זרעי האפרטהייד טמנו אוסישקין (“כל אדמת ארץ ישראל, או לפחות רובה, תהיה קניינו של עם ישראל”), בן-גוריון (“לא תהיה אפשרית התיישבות יהודית אלא על ידי העברת הפלחים הערבים”), ויצמן (“עתידים אנו ברבות הימים להתפשט על-פני כל הארץ”) ואחרים. אותם אנשים גם תפסו יהודים לא-אשכנזים כנחותים, ולצד הניצול גם הצהירו בפניהם: “נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים” (מוטה גור).
הציונות הבדלנית הצליחה להציג את עצמה כגאולה היחידה של העם היהודי ודחקה מחוץ לתודעה את מי שביקשו ומבקשים לבנות כאן מרחב משותף, ללא עליונות, בלעדיות והפרדה. כך, הרבה לפני ממשלות נתניהו, ישראלים למדו ששוויון ודמוקרטיה הן משאב מוגבל ושהחירות והרווחה שלנו חייבות לבוא על חשבון זו של אחרים. אבל אפשר אחרת.
“הגוש נגד הכיבוש” (האמיתי, לא זה שבראשו של לוי) מכיל קשת רחבה של גישות לצדק ואיחוי. גם בתוך הגוש יש אי הסכמות, כפי שגם פירטנו, ועם זאת, זהו אחד המקומות הבודדים בהם אפשר לדבר על פירוק העליונות היהודית בין הירדן לים ועל הדרכים לבניית שוויון דמוקרטי מהותי.