החפירות של טליה

הסיסמא הראשונה שבאמת זכתה למעמד של סיסמא עיקרית ומזוהה היטב בקרב המפגינים נגד ההפיכה, עוד כשמוקד ההפגנות היה הבימה ולא קפלן, הייתה הקריאה ״ד-מו-קר-טיה״. הסיסמא השנייה שזכתה למעמד הזה היא ״דמוקרטיה או מרד״. לא מדובר בעניין של מה בכך. האמירה ״דמוקרטיה או מרד״ נושאת ביסודה גרעין רדיקלי, את ההכרה שלמדינה אין היתר לעשות את כל שברצונה, ושכנגד ממשלה רודנית מותר למרוד. הסיסמא הזו היא גם לא סיסמא חדשה במיוחד – היא נשמעה מחוץ לשערי הכנסת עוד בפברואר.

בשבועות האחרונים התחלנו לראות איך יכול להיראות מרד. החסימות של איילון לא רק חזרו, הן הפכו לגדולות מאי פעם. התארגנויות במחלפים שונים על מנת לבלבל את המשטרה החלו לצוץ. אפילו בערים ששוחות עד צוואר בסאחיזם (כמו עירי שלי הרצליה), היו בשבועות האחרונים יותר חסימות כבישים מבחמשת חודשי המחאה שקדמו להם. סיסמא נוספת שהחלה לצוץ ולצבור מעמד מבוסס בקרב מפגינים היא פרפזה על ״דמוקרטיה או מרד״. למעשה, הסיסמא הזו בדרך כלל נשמעת אחרי כמה סבבים של ״או מרד״, כאילו כתשובה לה: ״נשארנו רק עם המרד״. אותם מפגינים ששרים אותה מכירים למעשה באמת די מרה – ישראל היא לא דמוקרטיה (האם הם יכירו בכך שהיא מעולם לא הייתה זו שאלה אחרת), ולכן הגיע הזמן לחלק השני של המשוואה – המרד. בעת כתיבת שורות אלו, עילת הסבירות בוטלה בכנסת. דמוקרטיה – זה ברור לכל מפגין – כבר אין פה. אז השאלה שנותרה היא: איך יראה המרד?

המרד

לפני כמה חודשים שאלתי פה את השאלה ״איך זה מסתיים״. אני עדיין די מאמינה במה שכתבתי שם. אממה, דבר אחד די ברור – התרחיש הראשון כבר לא יקרה. וזו בעיה, כי דווקא שני התרחישים האחרונים הם המפחידים יותר. מה שיקרה עכשיו תלוי בכמה המחאה תהיה נאמנה לעקרונות של ״או מרד״. המחאה לא תתפוגג כל כך מהר, זה בטוח, אבל לא בטוח שהיא תתעצם. אם היא תישאר על אותה אש שבה היא היום, אם ה״מרד״ ימשיך להיות פשוט לחסום את איילון ולהפסיק להתנדב לצבא הכיבוש (אבל לא אשכרה סרבנות), המחאה מועדת לכישלון איטי. אפילו למול 10000 מתנדבים שהודיעו על הפסקת התנדבותם – פעולה שפעם קודמת הובילה ליציאה נגד הההפיכה ולפיטוריו של גלנט – לא היה אף אדם אחד בקואליציה ששבר שורות. וכל עוד זה יהיה המצב, גם לא יהיה אף שובר שורות. כביש שנחסם עד שהמשטרה מפנה אותו (תוך שבירת חוק ופציעה של מפגינים), חיילים שלא מתנדבים אבל מבהירים בכל תוקף שהם עוד יתייצבו לצו 8 – מכל זה אפשר עוד להתעלם. אלו אבדות מזעריות למען העליונות היהודית, והרי למפעל ההתנחלויות שיש לו מדינה גם ככה אכפת מצה״ל רק כשצה״ל עובד לטובתו. הכלכלה תתמוטט, הסבב הצבאי הבא יסתיים ביותר פלסטינים מתים (ואולי גם ביותר יהודים), אבל ההפיכה תמשיך. והאמת, נראה שזה העתיד אליו אנחנו חותרים. בעוד הקואליציה מבטלת את עילת הסבירות, המפגינים בלב ירושלים לא צרו על הכנסת ומנעו יציאה ממנה, הם לא נצמדו לגדרות מוגנות המג״בניקים בכלל. למעשה, הכניסות האחוריות לכנסת אפילו לא היו ממוגנות באופן מיוחד, כי לא היה בכך צורך. המפגינים התאגדו סביב הבמות כדי לשמוע גנרלים צועקים ״כולנו אחים לנשק״, שרו התקווה, והלכו הביתה. המרד נשאר אך ורק בצורות המרי האזרחי שנחשבות מקובלות, שכבר יש להן תקדים (פרט כמובן לאלימות כלפי לובשי מדים, שגם לה יש תקדים אבל לא תקרה במחאה הזו).

האם המחאה תתעצם עקב הצלחתה עד כה של ההפיכה? קשה לדעת. הציפייה שלי הייתה שאם למחאה יש כוח להתעצם עוד מעבר למה שראינו היום בצהריים, זה יקרה היום בערב, אחרי שעילת הסבירות בוטלה, כשהמפגינים יבינו שבלי לקחת את המדינה בכוח אין עוצרים את ההפיכה הזו. אבל זה לא קרה.

אולי התובנה הזו תחלחל לאיטה במשך הימים והשבועות הקרובים. אולי ביום מן הימים אפילו תהיה פה שביתה כללית, רחמנא ליצלן. אבל לטליה הפסימית והמותשת שכותבת את טקסט זה בדרך חזרה מהפגנה שכשלה להשיג את מטרותיה, נראה יותר סביר שהמחאה תתפוגג לאיטה בעוד אלו מתוכה שיכולים להרשות לעצמם בורחים מפה. והאמת שאם זה הכיוון שאליו אנחנו הולכים, זה גם מה שאני ממליצה לכם לעשות.

נכתב על ידי טליה, ״הלוחמת בטרפיות״. @yuvalne@tooot.im

This work is licensed under CC BY-NC-SA 4.0