ישרכארט, כמנפיקת כרטיס אשראי, אמורה לתמוך בסטנדרט שנקרא 3DS בו בית העסק פונה אליה בזמן ביצוע אסקה מבקש אימות נוסף. בתקופה בה לא הייתה תקלה במערכת הזו בישראכרט, תהליך האימות היה מתבצע באמצעות שליחת קוד ללקוח.ה בהודעת SMS. כבר המון זמן (חודשים? שנים?) שהמערכת מקולקלת, וההודעה שמופיעה (בפופ-אפ בדף של בית העסק) היא: הליך האימות נכשל. לסיוע ניתן להתקשר לטלפון: 972-3-6364488. יש לציין את קוד השגיאה 001

בטלפון הזה צריך לעבור הליך אימות מתיש, כדי שבסופו של דבר יפנו אותנו למספר הווטסאפ +972 54-894-7598, שם יבקש מאיתנו בוט לבחור בין המוני אפשרויות כאשר “הנכונה” היא: “לשוהים בחול ולהשלמת עסקה”. כל זה — כקורבן מנוסה של המערכת — נחסך ממני. עדיין — זה לקח לי הפעם 36 דקות:

10:19 אני: [כותב משהו כדי להעיר את הבוט]

10:19 ישראכרט: שלום, תודה שפנית אלינו 🙏🏻 אני הבוט של שירות הלקוחות, כאן כדי לעזור לך בכל נושא שצריך במידה ולא אצליח לתת מענה, אעביר אותך לנציג שירות אנושי 😊 ועוד משהו חשוב: המשך ההתכתבות בצ'אט מהווה אישור לקבלת שירות דרך הוואטסאפ, בהתאם למדיניות הפרטיות ולתנאי השימוש שבתקנון: https://digital.isracard.co.il/wiz/front/FormsClientSite/?form=8489d98d-a7f7-402e-b16c-cd8757090c5b תפריט לבחירה

10:19 אני [בוחר, כי אני כבר מנוסה]: לשוהים בחול ולהשלמת עסקה

10:19 ישראכרט: לפני שנתקדם, נתחיל בזיהוי קצר. מה מספר תעודת הזהות שלך (כולל ספרת ביקורת)?

10:19 אני: *********

10:19 ישראכרט: ומהן 4 הספרות האחרונות של כרטיס האשראי שעליו אנחנו מדברים? 🙂

10:19 אני: ****

10:20 ישראכרט: כדי להשלים את הזיהוי, אנחנו רוצים לשלוח לך קוד אימות. איך לשלוח אותו? לחצו כאן לבחירה

10:20 אני [בוחר]: מסרון

10:20 ישראכרט: שלחנו את הקוד. מה הקוד שקיבלת?

10:20 אני: ******

10:20 ישראכרט: תודה, [נסיון כושל לכתוב את השם שלי] ! זיהינו אותך בהצלחה עכשיו נוכל להמשיך 🙂 הינה המידע העדכני של הכרטיס : [בליל של נתונים שלא חשובים לי כרגע] לא כולל חיובים ועסקאות שבוצעו ב-48 שעות האחרונות וטרם נקלטו אנחנו מעבירים את הפניה לנציג שירות אנושי, הנציגים שלנו עושים הכל כדי לענות לך בהקדם

10:32 אני: יש שם מישהו.י?

10:35 ישראכרט: שלום [שם שגוי שלי], מה שלומך? שמי [שם של עובד.ת], תודה שפנית אלינו 😊 עוד רגע אתפנה לטפל בפנייתך, בינתיים אם עדין לא ציינת את מהות הפניה אשמח לדעת איך אוכל לעזור 🙏?

10:36 אני: אני בהמתנה כבר 16 דקות לטקס שחוזר על עצמו כל פעם שמערכת 3DS התקולה שלכם נכשלת שוב (כלומר בכל חיוב של בית עסק שמשתמש בה). הפיתרון שבחרתם הוא “טקס” ידני בהשתתפות הלקוח (אני) ונציג.ה שלכם. אני שמח שהוא התחיל שם העסק ****** סכום העסקה **

10:37 ישראכרט: מודה לך על ההמתנה מה תאריך הנפקת התז שלך בבקשה

10:37 אני: [קופי/פייסט מהפעם הקודמת ששאלו אותי]

10:44 אני: עברו 7 דקות מאז התשובה שלי, 25 דקות מאז תחילת הפניה שלי. ישראכרט חייבת לי את הזמן הזה (לפחות לפי שכר מינימום) וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה.

10:49 אני: מנסיון (בפעם שעברה), גם אם תאשר.י את העסקה הזאת ואנסה לבצע תוך דקה עסקה נוספת עסקה נוספת עם אותו בית עסק, נאלץ לחזור על הטקס מחדש. אני מקווה שאת.ה מדווח.ת על כך לממונים עליך. אני מצדי דואג לתעד את התהליך הזה ואנסה לפרסם אותו כדי להזהיר לקוחות תמימים מפני ישראכרט.

10:51 אני: מה יהיה?

10:52 ישראכרט: מודה לך על ההמתנה תנסה כעת בבקשה.

10:52 אני: תודה. מנסה...

10:53 אני: עבר. תודה. ישראכרט חייבת לי 34 דקות.

10:55 ישראכרט: צר לי על זמן ההמתנה. משהו נוסף שאוכל לסייע?

סה”כ: 36 דקות

Good afternoon everyone. Thank you for coming here to support us. I'm not standing here today as a resident of the Czech republic, nor as a citizen of the European Union, but as an Israeli. As an Israeli who has one question to ask the politicians of the European Union: what is your red line?

If the never-ending occupation of Palestinian land for decades now isn't a red line, what is?

If the racist nation-state bill, which says no other people other than the Jewish people have a right to self-determination, isn't a red line, what is?

If the ruling of the International Court of Justice that Israel violates international agreements for the elimination of racist segregation and apartheid isn't a red line, what is?

If the killing of almost a hundred thousand people, most of which according to Israel didn't belong to any terrorist organisation, isn't a red line, what is?

If the declaration by Israeli politicians that the war in Gaza “will be like a second Nakba” isn't a red line, what is?

If the opinion of dozens of organisations and hundreds of experts that Israel is committing a genocide in Gaza isn't a red line, what is?

This law proposal that we're protesting against isn't exceptional in it's racist, nor in the effect it's going to have. It is however exceptional in that for the first time the law will explicitly apply differently to Jews and Arabs. The Israeli regime is already that of apartheid and genocide, but this law will be the codification of this regime. The racism will no longer be subtext, but text.

Therefore I am asking politicians here in Czechia, in the EU and around the world: if this isn't a red line, what is?

Thank you very much.

Dobré odpoledne, všichni. Moc vám děkuji, že jste nás podpořit přišli.

Nestojím zde jako obyvatelkou České republiky ani jako občankou Evropské unie, ale jako Izraelka. Jako Izraelka, která se chce zeptat politiků Evropské unie na jednu otázku: co je pro vás červenou linií?

Pokud nekonečná okupace území Palestinců, který trvá už desítky let, není červená linie, čím je?

Pokud rasistický zákon národů, podle kterého žádný lid než židovský právo na sebeurčení nemá, není červená linie, čím je?

Pokud stanovisko Mezinárodního soudního dvora, že Izraelský stát porušuje úmluvy o odstranění rasové segregace a apartheidu, není červená linie, čím je?

Pokud povraždění téměř sta tisíc lidí, většina z nich podle Izraele žádné “teroristické organizaci” nepatří, není červená linie, čím je?

Pokud tvrzení Izraelských politiků, že válka v Pásmu Gazy “bude jako druhá Nakba”, není červená linie, čím je?

Pokud tvrzení desítek organizací a stovek odborníků, že Izrael páchá genocidu v Pásmu Gazy, není červená linie, čím je?

Ten návrh zákonu, vůči kterému protestujeme, není mimořádní svým rasismem ani svým vlivem. Ten zákon je ale mimořádní tím, že poprvé bude explicitně platit jiné zákony pro židy a Araby. Izraelský režim je už režim apartheidu a genocidy, ale ten zákon je kodifikace tohoto režimu. Rasismus už nebude subtext, ale text.

Proto se zeptám politiků tady v Česku, v Evropské unii a kolem světa: Pokud to není červená linie, čím je?

Mockrát vám děkuji.

My, Židé a Izraelci žijící v Česku, odmítáme prohlášení absolventů FAMU proti tzv. „akademickému antisemitismu“.

Palestinská vlajka není vlajkou Hamásu ani vlajkou nacistů. Jakékoli jiné tvrzení považujeme za urážlivé.

Odpor proti apartheidu není antisemitismus, odpor proti genocidě není antisemitismus a vyvěšení vlajky na znamení solidarity s utlačovaným národem není antisemitismus.

Činy izraelské vlády by neměly vrhat stín na symbol Davidovy hvězdy, stejně jako činy Hamásu by neměly vrhat stín na palestinskou vlajku.

Věříme v mír a v židovsko-palestinskou solidaritu — pro všechny Židy i Palestince.

@talya@witter.cz

i really agree with Tim here about everything... except for his proposed “fix” for the plot awkwardness that energy-bending poses. i genuinely do agree energy-bending is the solution to the problem posed by the show, and that other solutions would not have been a good conclusion to the show. to me the problem with energy-bending is that it's so nearly well done. not only is the messaging good thematically, but actually even those confusing lines by the lion-turtle fit the theme:

The true mind can weather all the lies and illusions without being lost. The true heart can tough the poison of hatred without being harmed.

that is to say, this dilemma you're experiencing, it is a lie, and only if you stay true to your values you can come out of it having defeated Ozai without being poisoned. and part of the power energy bending has in the story is that it comes at the last moment. had it been there beforehand we would have known that this is not a dilemma, that there is a solution, and that Aang will get it. i also disagree with Tim about costs. i do not need Aang to lose something for using energy-bending. to me, that pure victory is deserved, for the whole world told Aang there is no other way and Aang found one.

all that being said, here's how you fix energy bending:

1. the point everyone seems to agree on: foreshadow the lion-turtle even more. however, unlike Tim, i explicitly do not want energy-bending to be foreshadowed. see why in a bit.
2. make what the lion-turtle says a bit more clear. i find the speech in The Old Masters to be near-perfect, missing just a single line. there's better and worse ways to say it, but right before the lion-turtle says “he will come” (referring to Ozai and proving yet again he knows what he's talking about), say something along the lines of “stay true, avatar.”
3. make energy-bending something Aang discovers there and then, on that stone pillar, touching Ozai. the lion-turtle does not tell Aang this is an option, but rather Aang realises it is an option on the spot, and only because he stayed true to his values (as demonstrated by the lightning redirection at the start of the battle and by coming out of the Avatar state at the end). you can have the flashbacks to the lion-turtle, but only to show where Aang got the idea this is even something worth trying.
4. make that conclusion – that Aang only got the solution because he believed despite everything – explicit. instead of “who taught you that – a giant lion-turtle”, make it something like “how did you do that? – i don't know, i just did. with bit of inspiration from a giant lion turtle.”

that's it.

there's evidence to suggest this is what the writers were aiming at. the novelisation of that episode makes it clear that Aang understood what the lion-turtle meant in that moment. that “flashback” is not meant to be a flashback at all, but a sudden revelation. this however is not made clear enough in the show. because the intention was there, all the pieces are already there. point 1 of my plan is not actually needed – the lion-turtle works even without exposition at all (though of course, it works better if there is some). it just needs to be made that bit more clear: this is not a Deus Ex Machina. a magic solution didn't fall of the sky (or more accurately, didn't come out of the ocean). no, it's that Aang managed to stay true despite all odds – which is what allowed him to see that the dilemma isn't true.

בואו נדבר על רופאים ועל #מאמינהלך. השיח האינטרנטי די רועש לאחרונה סביב הנושא של Husband stitch/daddy stitch. בתגובה לרעש עשה רופא די מפורסם בפייסבוק את מה שהוא עושה הכי טוב: לעג לפותחת הדיון תוך כדי שהוא שומר עליה אנונימית-בקושי. אותו רופא המשיך להתכחש לעדויות סותרות שנאספו תחת הפוסט שלו, כולל כמה מקורות עצמאיים שדיברו על מספרים של מאות נשים, וכמה נשים שהעידו על כך שהן חוו זאת בעצמן. הוא אפילו הרחיק לכת לומר ש”טענות של אנשים (יהא מגדרם אשר יהא) לא רלוונטיות שהן עומדות בסתירה למדע הרפואי.” כי אם נשים מתלוננות שנעשה להן הליך לא נחוץ, המסקנה ההגיונית היא שהן משקרות, כי זה הליך לא נחוץ. במהלך כל האינטראקציה הזו, לא יכולתי שלא לחשוב על כל המקרים האחרים בהם רופאים (גברים) לא הקשיבו למה שלנשים יש לומר. על המקרים של מישהי שעוברת בין רופאים שאומרים לה שהיא צריכה לרדת במשקל עד שמתברר שבכלל יש לה סרטן. על חולות אנדומטריוזיס, פיברומיאלגיה ומחלות שקופות נוספות שצריכות להילחם שנים על מנת להוכיח שהן לא סתם היסטריות. על רופאים שתקפו מינית נשים במשך שנים עד שהם נתפסו, וגם אז לרוב הם זכאים לחזור לתפקיד. קשה לי לדמיין איך אותן מגיבות על הפוסט שהעידו על החוויה שהן עברו הרגישו כש50 אנשים שונים רצו לומר להן שהן משקרות, או טועות, או סתם היסטריות. אחד הדברים הכי מסוכנים בחברה שלנו, במיוחד עכשיו בתקופת מגפה, היא אי-אמון של אנשים ברפואה. מדע הרפואה הוא ענף מבוסס ועם המון השקעה שנתונה בו, וככלל אצבע, עלינו לתת אמון ברופאים והרופאות שמטפלות בנו. אבל רופאים הם בני אדם, וחלקם בני אדם גרועים. ואם חווית חוויה רעה מרופא, וכולם צועקים עלייך שרופאים הם מלאכים ומושלמים ואיך את מעזה לתקוף אותם ככה, הדבר הכי טבעי לעשות הוא ללכת לכיוון ההפוך. אם באמת כל הרופאים הם אותו הדבר, והחוויה שלי הייתה כל כך רעה, מכאן שכל הרופאים הם רעים. מכאן שאסור לי להאמין להם. לא מעט אנשים מדברים על כך שהתנגדות לחיסונים ותיאוריות קונספירציה רפואיות אחרות מגיעות מחוסר אמון במדע. וזה נכון. אבל אחת הדרכים הכי טובות לגרום לחוסר אמון במדע היא שאותו מדע יפגע בך, וכולם יתעלמו, או יותר גרוע, יתקפו אותך על שהעזת לדבר. גם בהקשר הרפואי, כמו תמיד, הפמיניזם חשוב ועוזר לכולנו – גם לחזקים שבחברה.

in their imagination, the future looks like companies actually innovating being replaced by the literal exact same product only this one looks like a chatbot, asking you the exact same questions, only in text instead of forms and buttons. it looks like bot replying to bot emails, bot summarising bot lectures and bot grading bot essays. it looks like all small works of creativity around us, from cover photos to jingles, being done cheaply and with no soul. it looks like workers doing gigs in improving the output of AI from slop to usable, never having any form of employment stability.

of course none of those were worded like that, but when someone tells you “why can't i do [something that you can already do], why is there no agent for that?” or “yeah i created a jingle for my husband's business using [AI whose every output i've heard so far sounds soulless]” or “they're looking for people to monitor the AI, you could probably do that in your free time” or even “i enjoy this newsletter but had i had time i'd probably have ran it through a local model to summarise and save me time” you can see what's hiding the surface.

but perhaps the most interesting conclusion, is that even for the advocates, the future looks terrifying. it looks like them chasing the new framework, the new model, the new way to prompt the chatbot for the perfect result, otherwise they'll be left behind. and they're so scared of that.

היום בבוקר קיבלתי מהם סמס עם קישור לבוט שלהם באתר המילואים. לאחר שווידאתי שזה אכן הקישור של אתר המילואים והסמס המחשיד למדי שלהם אינו פישינג, הגעתי לשיחה עם בוט המילואים. הוא שאל אותי לפרטיי בלי לספק יותר מדי הוכחות שהוא יודע מי אני (עדיין מחשיד), ולאחר ההזדהות הוצגה מולי הודעה אישית וכפתור לאשר את קריאת ההודעה. ההודעה האישית? $$personal message$$. טוב, משהו בבירור נשבר פה. אל דאגה, ניסיתי להיכנס שוב לקישור.

המפתחים של יחידת שחר כנראה כן הוסיפו איזשהו היגיון לזהות כשהודעה לא מצליחה לעבור בבוט. יופי, חכם. אז הם שלחו לי את בקשת ההזדהות שוב, הפעם ישירות בסמס. אחזור על זה שוב למקרה שזה לא היה ברור, הם העבירו התכתבות צבאית, שכרגע כללה בקשה לפרטים אישיים מזהים ובהמשך ניתן להניח שתכלול מידע מסווג, לסמס. חבל רק שאני לא גרה בארץ יותר ואמנם מקבלת סמסים אבל לא יכולה לענות להם בחזרה.

אז לאחר כמה שעות, כמה סמסים כאלו וכמה ניסיונות להתקשר אליי שהגיעו לאמא שלי (כי שוב, חו”ל), קיבלתי שוב סמס עם קישור לבוט. טוב נו, אין מה להפסיד. 🤦🏽‍♀️ מזל שיש לי די תושיה (או שאולי בתת-מודע די חשש מההשלכות אם לא) כדי לנסות שוב. אז שלחתי את הקישור למחשב שלי, בתקווה ששם תהיה יותר הצלחה. אכן הייתה יותר הצלחה.

No good deed goes unpunished.

ההשלכות מפורטות לעומק בקישור הבא: https://tooot.im/@admin/113363542334069546 אבל בקצרה נגיד שהמשמעות היא חשיפה מגוברת לתכנים שם, שזו חרב פיפיות: מצד אחד יותר תכנים טובים, ומצד שני יותר תכנים רעים. האחריות למודרציה של התכנים הרעים מועברת אליכן, המשתמשות בתווות.ים.

לטובת הקהילה, מפרטות כאן בקצרה כלי מודרציה רלוונטיים למקרה הצורך (ראו דוגמאות מטה): – חשבונות בודדים בעלי תוכן אלים, אנטישמי, או רעיל מכל צורה אחרת, ניתן לחסום או להשתיק באופן פרסונלי. – משתמשות שמעדיפות לשמור על הנתק ממסטודון.סושיאל, יכולות להמשיך לחסום את השרת כולו, באופו עצמאי.

וכמובן, אם נתקלות בתוכן שראוי לדיווח, דווחו עליו.

לשאלות ומענות, מוזמנות לפנות אלינו תמיד :)

#אדמיןתווותים

המשבר בדרך כלל לא מגיע בהפתעה. הוא מגיע לאחר תקופה ארוכה בה ניסיתם למשוך. עבודה, זוגיות, הורות – כל אלו שואבים כוח. הם גם מתועדפים גבוה. תמצאו את עצמכם הולכים לישון מוקדם. מצמצמים קשרים עם אחרים. בוהים במסכים במקום ליזום. מזניחים פרוצדורות self care.

כשמחליטים להתחיל להתמודד עם המצב, נמצאים בעמדת נחיתות. הרשת החברתית שאמורה לתמוך בכם כנראה חלשה. היכולת שלכם לפעול מוגבלת.

אפשר להכיר בזה. לקבל שזה המצב. ולנסות לעשות את המירב עם מה שיש. על כך בפוסטים הבאים.

בשורה התחתונה, אתם תלויים רק בעצמכם. החדשות הרעות הן שזה הולך להיות ממש קשה. החדשות הטובות הן שזה אפשרי. ואיפשהו בעתיד נמצא האני-העתידי שלכם. הוא יצא מהמשבר. כל צעד מקרב אתכם להתאחד איתו. גם צעד אחורה וגם צעד קדימה.

טד קזינסקי שלח במשך 20 שנה מעטפות נפץ לאישים משפיעים ברחבי ארצות הברית. הבולשת הפדרלית ניסתה ארוכות ללכוד אותו, ונכשלה.

למזלה, לטד קזינסקי (או unabomber כמו שכונה בתקשורת) היתה אידיאולוגיה שרצה להפיץ. הוא הבטיח שיפסיק בפעולותיו אם המניפסט שלו יפורסם בניו יורק טיימס.

המניפסט פורסם, ואחיו יצר קשר עם המשטרה לאחר שזיהה את סגנון הכתיבה.

אני יכולה לנסות לשמור על אנונימיות בעזרת שמות משתמש וכתובות אימייל שלא אשתמש בהם למטרות אחרות מלבד לפרסום הבלוג הזה. אבל בתכלס, מי שמכיר אותי, יזהה את הכתיבה. יזהה את החוויות. את הסיפורים. את האסוציאציות. בסופו של יום, אני יכולה רק לקוות שיבחרו לא לחלוק את זהותי עם אחרים.

למעשה, אני עדיין בעיצומו של משבר. כבר עשיתי הרבה יותר מעשרה צעדים. אבל: אני יודעת שאצא ממנו, וחשבתי שאולי יהיה מעניין יותר לתעד את היציאה, ולחלוק תובנות עם אחרים במצבי.

אבל לפני 9 שנים היינו חלק מטקס השבועות, כי חוץ מהצגה של ביכורי הענפים השונים, נהוג להציג גם את התינוקות שנולדו במהלך השנה (מהשבועות הקודם ליתר דיוק), וצוציק שהיה אז בן פחות מ-4 חודשים עמד בקריטריון. אז עלינו לבמה עם עוד הורים ותינוקות מהשנתון ומילאנו חובתנו הייצוגית לקיבוץ.

מאז לא הרגשנו צורך/רצון להשתתף בטקסים, וגם הצוציק פחות מחבב. אבל קשה להתעלם מחגים בקיבוץ. יש תכונה באוויר, יש צוותי תכנון, יש מודעות ליד הכלבו, יש במות, חזרות, זה באוויר. ושבועות – הוא באוויר ממש, שם ליד סוכות, במקום של כבוד בטופ של החגים הקיבוציים, החקלאיים. תפאורת הבלות (בתמונה), הגאווה בתצוגת התוצרת של כל ענף, הריקודים, השירים, שיירת הטרקטורים שהופכת לריקוד טרקטורים, הבגדים הלבנים והזרים על הראשים, הריח באוויר שבין האביב לשרב – חגיגה של כאן ועכשיו.

בכל שנה התנועה הקיבוצית שולחת טבלה ובה מספר התינוקות שנולדו השנה בכל קיבוץ (שבחר לדווח), ולפעמים למי שרואה מהצד זה נראה כמו תחרות אחת גדולה – מי הקיבוץ הכי פורה השנה? אני לא בטוחה אבל נדמה לי שמעגן מיכאל הופיע בראש הטבלאות בשנים האחרונות, אבל זוכרת את הפרסומים על עליה במספר התינוקות שנולדו בעוטף. זה נשמע נורא למי שמביט מהצד, ספירת התינוקות הזו, אבל זה מצביע על יציבות ועל ביטחון ועל עתיד. ילדות'ים זה בסופו של דבר העתיד.

אולי לכן, מועקת השנה הזו התנקזה לי לתוך הימים האלה. המחשבה על הקיבוצים המפונים, הקהילות המתפוררות שמפוזרות ולא חוגגות ביחד, החקלאות הקורסת, השרופה, זו שמרקיבה על העצים ובשדות, מסורות של שנים של חגיגות מקומיות – הפכו לזכרונות. קיבוצים שסופרים מצבות של מוות במקום עריסות של חיים. רסיסים של זכרונות מימים אחרים.

בקישור כתבה מלפני שנתיים ב-YNET על שבועות ובה גם תמונות מקיבוצי העוטף, בימים אחרים –
https://www.ynet.co.il/news/article/rj900s11foc

ועכשיו לסיבה לכל זה

הסיבה לכך היא שחצרוצים משרתים אחרים עולים לנו בהרבה שטח אחסון. באמת הרבה. אמנם קשה לדעת במדויק, אבל אנחנו מעריכים שלמעשה רוב כסף התרומות שאנחנו מקבלים כרגע מכם הולך על אחסון של תוכן משרתים אחרים. לצערנו, מסטודון לא מציע הרבה אופציות כשזה נוגע לשמירת פוסטים. אי אפשר לומר לו שמשרתי הפדיעברי אכפת לנו אבל מהשאר פחות. אי אפשר אפילו לומר שישמור דברים עם סימניות ומכל השאר ייפטר (מוזמנות להביע תמיכה בקישור הזה https://github.com/mastodon/mastodon/discussions/19260 אם בא לכן שזה ישתנה מתישהו).

ולכן, כדי לא לבקש מכם יותר ויותר כסף על משהו שבסופו של תרומתו לחוויה התותאית פעוטה למדי, החלטנו שבעוד כחודש נגדיר שפוסטים ישנים משרתים אחרים יימחקו. אל דאגה, לא נזנק ישר לשנה, אלא נתחיל ממועד יותר רחוק טווח ונצמצם רק עד לנקודה בה העלויות מתאזנות. אנחנו מתחייבים לא למחוק פוסטים זרים בני פחות משנה – אבל גם לא מתחייבים ליותר מזה.

בקיצור

מעתה והלאה, לא לסמוך על השרת שיזכור פוסטים זרים יותר משנה. אם זה חשוב לכםן, גבו את הסימניות למקום אחר. וכמובן שאם משהו ישתנה בנידון נעדכן.

@admin@tooot.im #אדמיןתותים

V for Vendetta

לא התייחסתי במאמר לקומיקס וי פור ונדטה מכמה סיבות, ובראשן שהוא שונה מהותית מכל היצירות שניתחתי (כולל Watchmen), שאין דרך להכניס אותו למסגרת של המאמר. עדיין, הוא מאוד רלוונטי לנושא המאמר ולכן בחרתי לנתח אותו כנספח. וי פור ונדטה הוא קומיקס שכתב אלן מור בשנות השמונים ועובד לסרט בשינויים גדולים, אני אתייחס לקומיקס. ההבדל הכי גדול בינו לבין היצירות במאמר הוא שהן מספרות על חברה שהיא דמוקרטית או לא מאוד רחוקה מכך, עם חופש פעולה לאזרחים. לעומתן, וי פור ונדטה מספר על בריטניה עתידנית ודיסטופית, שמשלבת את גרמניה הנאצית עם מדינת המעקב מהספר 1984. במדינה שכזו, אין שמץ של חברה אזרחית, הכל מנוטר, וכל אקט הכי קטן של התנגדות נתקל באלימות קיצונית מהשלטון. אין לאזרחים מקום בה, לא רק בנרטיב שבוחרים לספר, אלא בכלל ביכולת לפעול במדינה. גיבור הקומיקס הוא וי, ויג'ילנט שקיבל כוחות לאחר שעבר ניסויים במחנה הריכוז שנכלא בו. הוא חכם וזריז יותר מכולם, ויצא להפיל כמעט לבדו את השלטון. לכאורה זה סיפור רגיל על מאבק של ויג'ילנט באליטה, המשך הלוגיקה של קומץ בקומץ, אבל אלן מור שובר את זה בשלוש דרכים שונות. הראשונה היא שהמאבק של וי הוא לשחרר את האזרחים, הוא נואם להם על אנרכיזם, שהם צריכים לקחת את החופש של עצמם, לא להשתעבד לשלטון. גם אם וי פוצץ מבנים שלטוניים והרג כמה פקידים בכירים, אלו היו הפעולות הפחות משמעותיות שנקט. הפעולה הכי חשובה שלו שמתניעה את הכל בסוף היתה לנטרל ל-3 ימים את כל טכנולוגיות הפיקוח והמעקב השלטוניות, ולהודיע על כך לאזרחים, שהם חופשיים. בהתאם אנחנו רואים את המדינה מאבדת שליטה, לא כי וי מוטט אותה רק לבדו אלא כי לראשונה לאזרחים יש כוח בעולם לפעול והם לא כבולים לה. הוא נתן להם את הכלים, אבל המהפיכה הגיעה מהם לא פחות ממנו. הדרך השניה היא האופן בו השלטון מתמוטט. בסרט וי הינדס מזימה והרג בעצמו את מובילי השלטון. בקומיקס לעומת זאת, את המנהיג העליון הורגת בזעם מישהי שהשלטון הכזיב, ובמאבק הירושה כל האליטה השלטונית מחסלת זו את זו. וי אמנם יצר כאוס שרופף את כישורי השלטון, אבל הוא לא הניע אף אחד מהם, הם הגיעו לזה בעצמם מתוך חוסר האמון המשותף ורדיפת הכוח. וי אינו מניע את כל העלילה לבדו. הדרך השלישית והקריטית ביותר היא הבחירה של וי למות בסוף הקומיקס. בעוד בסרט הוא נלחם עם שכפ”ץ בשוטרים עם נשק אוטומטי ולבסוף דימם למוות, בקומיקס הוא חיכה לבלש אחד שירה בו, ונתן לו להרוג אותו. הבחירה למות נובעת משתי סיבות. הראשונה היא שכמו משה, גם וי הוא חלק מדור המדבר, הוא מביא החורבן, הורג אנשים, הוא צריך למות כדי שאפשר יהיה לבנות עולם טוב יותר, ללא הרג. השניה, והחשובה לענייננו, היא שהוא רעיון, וכדי שרעיון לא יוכל למות, וי לא יכול להיות מזוהה עם אף אדם יחיד. אמנם גם קפטן אמריקה הוא במובן מסוים רעיון, אבל בשונה מהפלקון אדם רגיל לא יכול להפוך לקפטן אמריקה הבא. לאחר מותו של וי, בת טיפוחיו אייבי הופכת להיות וי החדשה למרות שאין לה שום כישורי לחימה. כל מה שהיא עשתה היה ללמוד ולהפנים את חוסר הפחד המוחלט מהשלטון או מכל אחד שינסה להגביל אותה. בסוף הקומיקס וי הוכרז כמת, ובתגובה היא מופיעה בתור וי, וקוראת להמוני המפגינים להחליט עבור עצמם מה לעשות, לא לתת לאף אחד להכתיב להם זאת, כמענה לנאום שלה המפגינים מסתערים על השוטרים ומביסים אותם. זו החברה שהקומיקס מתאר, בה בסוף העלילה כדי להפיל את שאריות השלטון ולבנות חברה חדשה לא צריך כוחות על, אלא רק אמונה עיקשת באנרכיזם, מסיכת גיא פוקס, ומגאפון, זה מספיק.

לאחר ניתוח היצירות שעוסקות במרד בגיבורים, אני רוצה לעבור ליצירות שעוסקות במרד בממסד ובסטטוס קוו, בדיכויים שהוא מקיים או מאפשר. היצירות שאדון בהן הן הסדרה האגדה של קורה, הסרט עלייתו של האביר האפל, הסרט הפנתר השחור, ולבסוף הסדרה הפלקון וחייל החורף.

האגדה של קורה

האגדה של קורה זו סדרת טלוויזיה מצוירת, שממשיכה את הסדרה אווטאר: כשף האוויר האחרון. העולם של הסדרות מחולק ל-4 ממלכות, אוויר, אדמה, אש ומים, כאשר בכל ממלכה יש כשפים שיכולים לשלוט באחד מהיסודות האלו, ואווטאר שיכולה לשלוט בכולם. הסדרה הקודמת היא סדרת פנטזיה שסיפרה על המאבק של האווטאר אנג בתור הנבחר (The Chosen One), שנאבק באימפריאליזם של ממלכת האש שכבשה את העולם והשיב את המצב לקדמותו. האגדה של קורה מתרחשת 70 שנה אח”כ, לאחר תהליכי עיור ומודרניזציה מואצים ומספרת על קורה, האווטאר החדשה. המטאפיזיקה של העולם לא השתנתה בין הסדרות, אבל האופן בו החברה בנויה כן השתנה, קורה תופסת את הזהות של שומרת הסטטוס קוו, ופועלת יותר כמו גיבורת-על מאשר אנג. העונה הראשונה מתמקדת בעיר הבירה של האומה המאוחדת, מדינה משותפת לכל ארבעת ממלכות הכשפים וללא כשפים. המדינה הזו נשלטת על ידי מועצה, שמורכבת מנציגים לא נבחרים של כל אחת מארבעת הממלכות. כלומר הלא כשפים מודרים מקבלת ההחלטות במדינה. העונה מספרת על מאבק של קבוצה בשם ה-equalists, ובעברית השוויונאים, שאינם כשפים ותובעים שוויון זכויות בין כשפים ולא כשפים. מבחינת ההתארגנות הצבאית שלהם, הם למדו טכניקות לנטרל זמנית שימוש בכשפות, משתמשים בכלים וטכנולוגיות, והמנהיג שלהם, אמון, בורך ביכולת מיוחדת לשלול מאנשים לנצח את כוחות הכשפות שלהם. אמון אמנם מנהיג ארגון גרילה, אך הוא לא מסתפק בכך אלא נאבק בתיאטרליות על דעת הקהל. הוא השתלט על העיר בכוח, אבל להוציא את הכשפים, התושבים שמחו שעשה זאת ובירכו אותו. יחד עם זאת, הסיפור שאמון מספר הוא שקר, הוא כשף בעצמו, כשף מים כל כך חזק שאפילו יכול לשלוט באנשים דרך הדם שלהם. המאבק בינו לקורה הוא מאבק על דעת הקהל שמשחק בדיוק על הסיפור שלו וההצדקה שלו, כאשר קורה מנסה לחשוף את אמון בפני המוני המעריצים שלו. לאחר שהביסה אותו, המעריצים שלו קיללו אותה, אבל מיד התהפכו בדעותיהם לאחר שהשתמש בפניהם בכשפות מים ונחשף שהצלקת שלו (שלדבריו נוצרה מכשף אש) מזויפת. אפשר לפתוח את הניתוח של החשיפה שלו במעבר החד שהמוני האנשים עושים מיידית מ-“אווטאר רעה” ל-“אווטאר טובה”, זה פארודי, נלעג ולא מעיד טובות על הדרך בה יוצרי הסדרה חושבים על ההמון. יחד עם זאת, זה יהיה קל ושטחי מדי, בסופו של דבר האגדה של קורה היא סדרה מצוירת לילדים שרצה מהר ולא ספר שיכול לקחת את הזמן, הבעיות בנרטיב עמוקות בהרבה. קודם כל, הסדרה מציגה את ההתחזות של אמון כמשהו שאמור למוסס את כל הלגיטימיות של השוויונאים, אבל בפועל זה לא המצב. אם מהלא כשפים נשללת זכות ההצבעה והייצוג, המצב ביניהם לכשפים לא שוויוני, ולקראת סוף העונה שמים אותם תחת משטר צבאי, אז המרד שלהם בכשפים מוצדק או לא מוצדק בלי קשר לשאלת האותנטיות של אמון, שרלוונטית רק לשאלה האם הוא אמור להיות מי שינהיג אותם. בעונה השלישית בסדרה אנחנו רואים נבל אנרכיסטי בשם זאהיר שפעל רק לצד קומץ חבריו, כמעט לבדו. החזון האנרכיסטי שלו של מיטוט כל הממלכות והמדינות, לא קרץ להמוני האנשים, ולכן היוצרים של קורה הרשו לו להיות אותנטי. לעומתו, אמון מצביע על עוול שאנשים מרגישים גם אם לא העזו להתקומם מולו, וסוחף אותם, ולכן אסור לאמון להיות אותנטי. הוא חייב להיות שקרי. בסופו של דבר, גם אם קורה הביסה את הנבל, היא היתה צריכה להביס את התנועה של השוויונאים, לזכות בעיר בחזרה ולחזור לסטטוס קוו. היוצרים לא היו יכולים בחיים לאפשר לגיבורה כדמות חיובית לבסס משטר צבאי על התושבים שמתנגדים לה ותומכים בשוויונאים. לכן, היוצרים היו חייבים דרך דאוס אקס מכינה לפרק את התנועה, והדרך הכי קלה היא לבנות אותה על שקר ולחשוף אותו.

עלייתו של האביר האפל

עלייתו של האביר האפל הוא הסרט השלישי בטרילוגיית באטמן של נולאן. הסרט שקדם לו, “האביר האפל” סיפר על המאבק הפסיכולוגי של הג'וקר להשחית את נשמתם של שני אנשים, באטמן והארווי דנט, כאשר הג'וקר נכשל כלפי באטמן והצליח להשחית רק את הארווי דנט. לעומת הג'וקר, הנבל של עלייתו של האביר האפל, ביין, לא מנסה להשחית אנשים, אלא מנסה ישירות לשנות את דמותה של העיר. הסרט יצא ב-2012, קצת אחרי תנועת Occupy Wall Street של 2011. התנועה הזו בארה”ב, הקבילה למחאה החברתית בישראל, היתה קטנה ממנה אבל רדיקלית יותר בדרישותיה ובמקום לדבר רק על יוקר המחייה תבעה לשנות את חלוקת העושר בין המאיון העליון לבין שאר האוכלוסיה. בדומה למחאה החברתית בישראל, גם Occupy Wall Street לא היתה אלימה, יחד עם זאת, הסרט מזהיר מפניה ותנועות אנטי-קפיטליסטיות נוספות כתנועות טרור. בסרט, לאחר שביין מביס את באטמן בקרב אגרופים ושולח אותו לכלא בצד השני של הפלנטה, הוא משתלט על העיר. ביין שלט בה במשך כחמישה חודשים עד שבאטמן חזר והביס אותו, ובמהלך הסרט נאום בן 2 דקות הציג כיצד השליטה שלו נראתה. קודם כל, הוא מקודד כתומך Occupy Wall Street, שכועס על חלוקת העושר הלא צודקת בין העשירים ושאר האוכלוסייה, הוא אפילו מדבר על לקיחת העיר בחזרה או כיבושה (Occupy) מהעשירים. שנית, ואולי חשוב מכך, ביין מקים מוסדות חדשים שעוזרים לו להרוס את גות'האם הישנה ולבסס את שלטונו בעיר, אחרי הכל, בלתי אפשרי לשלוט בעיר שלמה רק עם 50 אנשים נאמנים, חמושים ומסוכנים ככל שיהיו. ביין משחרר את כל האסירים שנכלאו תחת המשטר הקודם ומצרף אותם לשורותיו. הוא יוצר כאוס בעיר, משבית את המשטרה, מבטל את הביטחון האישי וזכות הקניין. במצב הזה, שהחיים במילא מסוכנים, אנשים חופשיים לבזוז את כל הרכוש של העשירים, זו הופכת להיות הנורמה החדשה ואין להם יותר מדי מה להפסיד. יתרה מכך, הוא מקים בתי משפט עצמאיים, שנותנים לגיטימציה שלטונית לביזה הזו והיפוך המצבים בין העשירים לכל השאר. מה שביין עשה בתמצית היה לבנות חברה חדשה, שאולי אינה יציבה אבל עדיין מתחזקת את עצמה ויכולה להמשיך גם בלעדיו. אם ביין היה פתאום חוטף התקף לב, אבל המשטרה היתה נשארת מושבתת והעולם החיצון היה עדיין מנותק מגות'אהם, החברה הזו היתה כנראה ממשיכה באותה מתכונת כאוטית. במובן הזה זה היה תיאור מעולה של נולאן על הדרך בה נבלים יכולים לשנות חברה, באופן שגם אם מתחיל מהם לא מסתיים איתם ותלוי בהם בלבד. חבל רק שכל זה היה סיפור מוסר פשטני על הסכנות של מחאה כנגד הקפיטליזם, ושכאשר הוליווד מדמיינת עיר בשליטת האנשים ולא האליטות, זה רק בצורה הרצחנית והדכאנית הזו.

הפנתר השחור

הפנתר השחור מ-2018 הוא במובן מסוים הסרט הכי מורכב ב-MCU, הוא לא על גיבור אחד, קבוצת גיבורים, או מאבק אחד, הוא על מדינה שלמה. מדובר בוואקאנדה, ממלכה בדיונית באפריקה הנשלטת על ידי הפנתר השחור, עם טכנולוגיה עתידנית ועתירה בוויבראניום, החומר המיוחד ממנו עשוי המגן של קפטן אמריקה. בעוד הסרט קפטן אמריקה מלחמת האזרחים הציג קונפליקט בין פחות מ-20 גיבורים, מה שגם קשה לקרוא לו מלחמה, וגם לא נערך בין אזרחים, הפנתר השחור מציג מלחמת אזרחים אמיתית על דמותה של וואקאנדה. עד תחילת הסרט וואקאנדה הקפידה לא להתערב בסכסוכים שונים, להסתיר את עצמה מפני העולם ולהתחזות למדינת עולם שלישי עניה שגרתית באפריקה. הטוען החדש לכתר ובן דודו של המלך, קילמונגר, גדל בארה”ב, לצד אפרו-אמריקאים שארה”ב דיכאה, ורוצה לשנות זאת. הוא הפנים את האימפריאליזם האמריקאי כהיגיון הפעולה הנכון, ודורש שווקאנדה תפעל לשחרר את כל השחורים על הפלנטה, בכוח. הרבה מהסרט הוא קרב פרסונלי בין קילמונגר לבין הפנתר השחור, קודם בדו קרב ביניהם שקילמונגר ניצח בו והוכתר כמלך, ואח”כ בקרב הסופי בו הפנתר השחור חוזר והורג את קילמונגר. יחד עם זאת, זו מלחמת אזרחים בין מגוון קבוצות חמושות בוואקאנדה. שומרות הראש של המלך נלחמות ביחד עם שבט ההרים נגד שבט הגבול על מדיניות וואקאנדה. מלחמת האזרחים הסתיימה חלקית עוד לפני התבוסה של קילמונגר, כאשר הכוחות שתמכו בפנתר השחור הביסו את הכוחות שתמכו בקילמונגר ובמאבקו לחמש שחורים ברחבי העולם. התגלית על קילמונגר כאחיין של המלך הקודם שהוסתר מפני וואקאנדה זיעזעה את הפנתר השחור, ולאחר שקילמונגר הובס, הוא החליט לפתוח את וואקאנדה בפני העולם, והקים מרכז סיוע סוציאלי ומדעי בארה”ב. כסרט על מדינה מאוד פיאודלית והיררכית, אין בו מקום לאזרחים מן השורה שאינם מנהיגים שבטיים או צבאיים. עם זאת, המרד שקילמונגר הכריז על הסטטוס קוו של וואקאנדה הראה בעיני איך החברה בוואקאנדה עובדת, עם כל המתחים והקונפליקטים שלה, יותר מכל סרט אחר ב-MCU שניסה לתאר כיצד החברה בה הגיבורים נמצאים פועלת.

הפלקון וחייל החורף

הפלקון וחייל החורף זו סדרה בינונית מ-2021, והיא גרמה לי לכתוב את ההרצאה עליה הטקסט הזה מבוסס. היוצרים של הסדרה הזו לא היו סגורים מה הם רצו להגיד בה, ואפשר לקרוא הרבה לתוך המתח הזה וחוסר הקונסיסטנטיות שלהם. הסדרה הזו עוקבת אחרי שני החברים של קפטן אמריקה המקורי, סטיב רוג'רס, והם סאם ווילסון הפלקון, ובאקי בארנס חייל החורף. בסוף של אנדגיים, סטיב רוג'רס פרש מתפקיד קפטן אמריקה, והעביר אותו, ביחד עם המגן המפורסם שלו, לסאם ווילסון, שמונה על ידו להיות קפטן אמריקה החדש. הסדרה מתארת את מסע הגיבור של סאם ווילסון מהפלקון לקפטן אמריקה, והקונפליקטים האתניים השונים שהתעוררו מלייצג את הסמל של אמריקה בתור אדם שחור. במאמר אני לא אתמקד בהם אלא במאבק הגיאופוליטי הבינלאומי שהסדרה סבבה סביבו. ב-2018 בסרט מלחמת האינסוף ת'אנוס הקיש באצבעות שלו (ה-snap) וחצי מהאנושות הפכה לאבק. ב-2023, בסרט אנדגיים הענק הירוק שוב הקיש באצבעות שלו, וכל מי שמת חזר בדיוק באותו המצב שהיה בו לפני 5 שנים (ה-blip). זה יצר כל מיני תרחישים, כמו שהאח הגדול מת וכשהוא חוזר הוא האח הקטן עכשיו, כי הקטן הספיק להתבגר, אבל לאובדן של חצי מהאנושות על הפלנטה יש השלכות קצת יותר משמעותיות. כאשר חצי מהאנשים מתו והאנושות הושלכה לכאוס, המדינות התאחדו, ופירקו את הגבולות כדי לעזור אחת לשניה, היה הרבה יותר חשוב לדאוג ביחד שהציוויליזציה לא תקרוס ולמלא את השורות מאשר לשמור על מדיניות הגירה נוקשה. זה די מזכיר את הקורונה, כאשר כל מיני דברים שתמיד אמרו לנו שבלתי אפשריים כמו עבודה מהבית הפכו למאוד אפשריים כאשר השתנתה הסיטואציה והצורך נעשה דוחק. בחזרה ל-2023, כאשר מיליארדי אנשים חזרו לחיים, המדינות חזרו לסדר הקפיטליסטי-לאומי הקודם של התבדלות וכינון גבולות נוקשים במקום לשתף פעולה ביחד. בחמש השנים שלפני ההופעה המחודשת, כ20 מיליון איש עברו לגור במדינות אחרות ואפילו בבתים של אנשים שנעלמו והופיעו מחדש. אותם מיליוני אנשים שהיגרו נדרשו כעת ב2023 לעזוב את ביתם ב-5 השנים האחרונות, הם גורשו, והפכו לפליטים, מופקרים אפילו על ידי הנציבות הבינלאומית לנושא שלא דואגת להם. קבוצה מבין הפליטים האלו הקימו מחתרת חדשה להיאבק בכך בשם פלאג-סמאשרס, ובעברית מרסקי הדגלים, וזו תנועה אנטי-לאומית, שמתנגדת לכינון גבולות ורוצה לחזור למצב שבין 5 השנים האלו. הפלאג-סמאשרס התחילו בחטיפת נסיוב שנותן כוחות על בדומה לקפטן אמריקה המקורי, ושמונה אנשים בתנועה קיבלו את הנסיוב הזה. הם התחילו משוד בנק, או גניבת תרופות וחיסונים וחלוקה שלהם לפליטים שלא מקבלים אותם לדבריהם. די מהר הפלאג-סמאשרס רוצחים בלי שום סיבה את העובדים באחד המקומות שהם שודדים מהם את התרופות. הם עשו זאת כדי “להעביר את המסר שלהם”, באופן מנותק לגמרי מההתנהלות של תנועות אנטי-ממסדיות במציאות, ובעיקר כדי להצדיק בפנינו כצופים שעלולים לפתח כלפיהם סימפטיה שהם נבלים וצריך להילחם בהם. צבא ארה”ב ממנה את אחד החיילים הלבנים שלו בשם ג'ון ווקר להיות “קפטן אמריקה” החדש, במטרה המוצהרת של אכיפת הסדר ודיכוי כל התנגדות לו. הפלקון משתף איתו פעולה, לפחות עד ש”קפטן אמריקה” הזה רוצח באכזריות בלי שום סיבה הגיונית את אחד הפלאג-סמאשרס מול המצלמות. לבסוף, הפלאג-סמאשרס חוטפים את נציגי המדינות שאמורים להצביע על תוכנית הגירוש של מיליוני האנשים במטרה לרצוח את הנציגים וכך לבטל את ההצבעה. סאם ווילסון הפלקון מאמץ את הזהות של קפטן אמריקה ועוצר אותם, וקרלי מורגנטאו המנהיגה שלהם נהרגת כחלק מהקרב. הדיפלומטים מודים לסאם ווילסון כקפטן אמריקה שעצר אותם. בתגובה הוא נוזף בהם ומול כל העולם ונותן להם מונולוג סורקיני שהם חייבים להשתנות, אחרת יקומו קרלי אחרות. כתוצאה מהמונולוג שלו תוכנית הגירוש אכן מושהית. בשונה משאר היצירות שתיארתי, הפלאג-סמאשרס הם היחידים שצמחו מתוך הדיכוי, רק במטרה לעצור אותו. הם מייצגים את העם וההמון, לא גורם מבחוץ. היוצרים של הפלקון וחייל החורף לא בחרו בדרך הקלה שהיוצרים של האגדה של קורה בחרו עם חוסר האותנטיות של אמון, אלא הציגו את הקונפליקט כאורגני. יחד עם זאת, זה לא אומר שהסדרה נטולת בעיות. נקודת הכשל הגדולה ביותר של הסדרה בעיני,[1] היא שהם מנסים להחזיק את המקל משני קצוותיו – לאמץ ביקורות מסוימות על הז'אנר, להכיר במפורש בצד הרע של אמריקה והסדר הלאומי, להבין את מי שמתקוממים מולם, ועדיין להישאר כיצירה ממסדית בעד הסטטוס קוו. זו יצירה שמצד אחד כמו הרבה יצירות מהז'אנר, למשל האגדה של קורה או עלייתו של האביר האפל, תופסת כל אקטיביזם אנטי-ממסדי כטרור, ומראה את האקטיביסטים רוצחים לא מעט אזרחים, רק כי הם יכולים. מצד שני הכותבים הכניסו לפה של הגיבור נאום שהפלאג-סמאשרס לא טרוריסטים יותר מאלו שאוכפים את הסדר ויגרשו אנשים. מצד אחד היצירה פוסלת את ההתנהלות של הפלאג-סמאשרס לא כי הם אנשים רעים או נלחמים למען מטרה לא צודקת, אלא רק כי הם נוקטים באלימות שלא לצורך. מצד שני בפרק האחרון ג'ון ווקר “הקפטן אמריקה” המזויף שנלחם רק למען הסדר הקיים, חוזר לשורותיהם של הטובים, למרות שגם הוא בפירוש נוקט באלימות שלא לצורך. מצד אחד סאם ווילסון נוזף בהם שאלימות היא לא הדרך, ומצד שני הוא לא מציע אלטרנטיבה, בכל זאת, מרי אזרחי והפרת סדר המונית, לא אלימה ככל שתהיה, היא לא דבר שקפטן אמריקה יכול לעודד אותו. מצד אחד יש לפלאג-סמאשרס פופולריות עצומה, הראו לנו כמה פעמים איך הם יכולים להפעיל את אינספור התומכים שלהם באפליקציה. מצד שני הם לא עושים איתם כלום ובשביל פעולת הסיום שלהם הם מגייסים נבל אחר לשורותיהם שמצטרף אליהם ממניעים אינטרסנטיים בלבד. אנחנו במציאות ראינו בחודשים האחרונים את הכוח של מאות אלפי אזרחים לשבש את הסדר הקיים, אבל פה גורל עצירת הגירוש ההמוני נופל על כתפיהם של 8 אנשים עם כוחות בלבד. למעשה, אין לפלאג-סמאשרס שום תיאוריה רצינית של שינוי חברתי, הם מתכננים להרוג את כל הדיפלומטים “כדי להעביר מסר”. בפועל כתוצאה מכך הם יאבדו את כל התמיכה הציבורית העצומה שלהם. בהתאם, עוד הדיפלומטים שהם חטפו היו מפולגים, הדיפלומטים שיחליפו אותם יתמכו בגירוש פה אחד. כל ההתנהלות של הפלאג-סמאשרס במהלך הסדרה היא מלאכותית, ונועדה רק להכין את הקרקע לנאום של סאם ווילסון כקפטן אמריקה, שהוא מה שעושה את השינוי האמיתי. זה מגעיל, שמציירים אותו בתור מי שעשה את השינוי, בעוד במהלך רוב הסדרה הוא התעסק בדברים אישיים שלו, שבהחלט חשובים עבורו אבל שוליים לעומת גירוש של 20 מיליון איש. הסדרה ניסתה לבדל את סאם ווילסון כקפטן אמריקה לעומת ג'ון ווקר שמשחק בלהיות “השוטר של העולם”, אבל כאשר גם סאם ווילסון הראה שהוא לא יוצא להילחם בעוני, רעב ופליטות, אלא רק נלחם בהתנגדויות לסטטוס קוו, ההבדלים האלו מתעמעמים. בסופו של דבר, הסדרה מנסה להיות פרוגרסיבית ולהציג את הצד היפה שיכול להיות לאמריקה, אבל בפועל היא מציגה מראה מאוד קודרת של המציאות: האליטות מובילות גירוש של עשרות מיליוני אנשים וחזרה לסדר הדכאני. היחידים ששמים את ההתנגדות לו בראש מעייניהם הם חבורה של טרוריסטים. הגיבורים לא מרוצים מהגירוש, אבל נלחמים ביחידים שנאבקים בו, ובעוד הם אומרים שזו לא הדרך, הם מעולם לא מציעים דרך חלופית או טורחים להיאבק בעצמם בגירוש, קפטן אמריקה עסוק יותר באימונים עם המגן החדש שלו. לבסוף, לאחר שהביס את הטרוריסטים, הוא טורח להגיד בכמה דקות שגם הגירוש לא בסדר, וזהו, מעבר לכך זו כבר לא הבעיה שלו.

סיכום

לסיכום החלק השני, ראינו ארבע יצירות שתיארו מחאות מסוגים שונים ומגוונים – מרד של קבוצה אתנית על הדרה מהשלטון (האגדה של קורה), מרד בבעלי ההון (עלייתו של האביר האפל), מלחמת אזרחים על מדיניות חוץ בטחונית (הפנתר השחור) ומרד של פליטים כנגד גירושם (הפלקון וחייל החורף). למרות השוני ביניהן, כל היצירות האלו עובדות לפי אותה תבנית:

1. יש עוול בחברה.
2. העוול מוליד התנגדות.
3. ההתנגדות מתבטאת כטרור ולכן אינה לגיטימית.
4. הגיבורים נאבקים כנגדה ולמען הסדר הקיים.
5. לאחר שהמאבק הסתיים בניצחון הגיבורים הסדר הקיים עובר רפורמה קלה, כדי שנוכל כצופים לתמוך בו ולא בנבלים.[2]

יש קושי בז'אנר בטלוויזיה ולקולנוע לדמיין אקטיביזם כנגד הממסד שלא מלווה ואפילו מבוסס על טרור ואלימות חסרת היגיון. זאת בעוד רוב המחאות האנטי-ממסדיות הן לא אלימות, ואפילו כשהן אלימות כמו לעיתים בצרפת או ארה”ב האלימות לרוב מוגבלת לעימות מול המשטרה והשחתת רכוש בלבד, לא לפגיעה אלימה באזרחים.[3] בעוד גיבורים יכולים לשמור על המוסר שלהם כשהם מקבלים כוחות על, מתנגדי משטר לא. זו צורה בה הז'אנר מאמץ את התפיסה של גורמי שיטור בכל העולם, שמתייחסים למחאות אזרחיות רדיקליות כנגד הסטטוס קוו בתור ארגוני טרור, לא משנה כמה המחאות לא אלימות. כל אחת ואחת מהתנועות מהיצירות שתיארתי מאוד היררכיות, ממוקדת באדם אחד או קומץ ששולט בהמונים. התמיכה של ההמון בהם חשובה, עוזרת להם לשלוט, אבל הם לא אלו שמניעים את העלילה אלא נמצאים ברקע. בלא מעט מקרים המנהיג יהיה מניפולטור וזר לחברה, כמו אמון שהוא כשף מים ומתחזה, ביין שלא נולד מהעוני בגות'האם אלא הגיע אליה מבחוץ כדי להחריבה, אצל קילמונגר זה יותר מורכב אבל גם הוא נסיך שנולד באמריקה, לא בוואקאנדה. גם בכך הז'אנר מאמץ הנחות יסוד שלטוניות, כאשר ממשלות נוהגות בשגרה לפסול מחאות אורגניות ולתאר אותן כמונעות על ידי סוכנים חיצוניים שיוצרים כאוס. הפלקון וחייל החורף לא נפלה למלכודת הספציפית הזו, אבל גם שם המוקד הוא קומץ שהמאבק מתחיל ונגמר איתם, וההמון חסר חשיבות. לכל היצירות האלו קשה לדמיין מאבק המוני לא אלים מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שהיצירות תומכות בסטטוס קוו. כדי לדחות את התביעות הרדיקליות של המחאות, צריך לייצר להן דה-לגיטימציה, ולכן חובה שיהיו אלימות ולא אורגניות. הגיבורים צריכים שיהיה להם קייס לא להצטרף למחאה כנגד הממסד אלא לפעול כנגדה. המאבק של הגיבורים גם צריך להיות מוצלח להשבת הסדר הקיים על כנו. מן הסתם, קשה לפרק תנועה המונית שלא תלויה באיש זה או אחר, הגיבורים צריכים ראש נחש שיוכלו לערוף. במובן מסוים, לקיחת תפקיד חברתי כגיבורים כנגד הממסד נתפסת כלקיחת הכוח שלהם לידיים, הפרת תפקידם כשמירה על החברה שמובילה למתח שתיארתי בחלק הקודם, בעוד לקיחת תפקיד בהגנה על הממסד נתפסת כנייטרלית בהרבה. בגליונות הראשונים של סופרמן בסוף שנות השלושים הוא כלא בעל מכרה במכרה שלו כדי שילמד לשפר את תנאיהם של עובדיו, והשמיד מפעל מכוניות מכיוון שהבעלים השתמש בו בחומרים זולים ופחות בטוחים. עם זאת, זה היה מזמן, כשסופרמן נכתב על ידי מהגרים עניים. אין סיכוי שהוליווד תוציא היום סרט על גיבורים שנלחמים בעבירות צווארון לבן, אם כבר זה התפקיד של נבלים כמו פויזן אייבי. מותר לגיבורים רק להיות שוטרים שנלחמים בשם הסטטוס קוו, אסור להם לקחת את החוק לידיים בתנאים אחרים. קפטן אמריקה החדש אמר בסוף הפלקון וחייל החורף שהחיילים שיאכפו את הגירוש יהיו טרוריסטים לא פחות מאשר הפלאג-סמאשרס, אבל בשונה מאלו שמורדים בממסד, הוא מעולם לא היה יכול לצאת להילחם באלו שאוכפים את הסדר הקיים. הסיבה השניה והקצת קונספירטיבית, שגם נובעת מכך שהיצירות תומכות בסטטוס קוו, היא שבהוליווד מעדיפים להימנע מהמחשבה שלהמון יש כוח להביס את הסדר הקיים. בכל היצירות האלו, הסטטוס קוו שונה מלמעלה רק לאחר שההתנגדות לו נוצחה, מתוך אדיבות של מנצחים, שמבינים שאולי שגו. לא במקרה באף אחת מהן מרי אזרחי בלתי אלים, שמפר את הסדר הציבורי, לא היה אלטרנטיבה למאבק האלים. הוליווד ובפרט דיסני לעולם לא יגידו לנו כצופים, שאנחנו יכולים להפיל את הקפיטליזם או מדינות הלאום, באופן שאולי יסתייע בכוחות על אבל הם לא הדבר שהכל מתחיל ונגמר איתו, אלא יש לנו כוח בעצמנו. באותו הקשר, הוליווד התמודדה לא מזמן עם שביתת תסריטאים בה השובתים השיגו את רוב דרישותיהם, לצד שביתת שחקנים שעדיין נמשכת. האולפנים בהוליווד יודעים היטב איך שיש לאנשים כקולקטיב כוח והיו מעדיפים לראות כמה שפחות ממנו. הסיבה השלישית שחשובה לא פחות, היא פשוט הקושי לכתוב סיפור מעניין על המוני אנשים בעולם כשיש בעולם אנשים עם כוחות. זה לא רק עניין של תמיכה בסטטוס קוו, הקומיקס Watchmen והסדרה The Boys הן יצירות מאוד ביקורתיות ועדיין בראשונה המרד כנגד הגיבורים הוא בעבר ברקע, ובשניה ההמון פאסיבי והמרד מהונדס מלמעלה. סיפורים שממוקדים בהמוני אנשים, בחברה, פשוט נתפסים כפחות מעניינים, בטח בז'אנר גיבורי העל שמראש מבוסס על הפרדה בין בעלי הכוחות להמון. כתוצאה מכך פשוט אין לנו סיפורים מקבילים לדברים שקורים כל הזמן במציאות שלנו. וחבל, כי זה מעיד על העוני של הז'אנר, שהוא בצורה מסוימת המיתולוגיה המודרנית שלנו.

נספח – V for Vendetta

1. מעבר לכך שהיוצרים מנסים לספר יותר מדי סיפורים שונים במקביל על פני 6 פרקים בלבד.↩
2. להוציא עלייתו של האביר האפל, בכל זאת, הרעיון שהקפיטליזם בארצות הברית יהיה פחות דורסני זו פנטזיה פרועה מדי.↩
3. אני מתייחס במאמר למחאות אזרחיות בלבד, שהן מקבילות למחאות שתיארתי, מאבקים לאומים תופסים לרוב צורה אלימה בהרבה, אבל הם לא המאבקים המתוארים פה.↩

הקדמה

מחאות אזרחיות בעולמנו

בעולם שלנו יש כל הזמן מחאות של המוני אנשים שיוצאים לרחובות: במחאה על הרג יוצאי אתיופיה על ידי המשטרה, כנגד ההתעלמות מרצח ערבים, כנגד ההתעלמות מרצח נשים, בדרישה להעמדה לדין את השוטרים שהיו מעורבים במותו של אהוביה סנדק, בדרישה להדחת נתניהו בבלפור ב2020, בדרישה להשוואת התנאים בפונדקאות בין זוגות הומואים וסטרייטים, כנגד הקו הירוק של הרכבת הקלה בירושלים שעובר בשכונות חרדיות, בדרישה לשנות את תוואי גדר ההפרדה בגדה המערבית, ואנשים ישבו חודשים במאהלים במחאה החברתית בקיץ 2011. לכך כמובן מתווספת הסיטואציה שנוצרה בשנה האחרונה, בה מאות אלפי אנשים משני צדדי המתרס כל הזמן יוצאים לרחוב למחות בעד ונגד הרפורמה המשפטית, או לחילופין, ההפיכה המשטרית. כל אלו הן רק דוגמאות מ-12 השנים האחרונות בארץ. אפשר ללכת אחורה עד מרד ואדי סאליב ב-1959, או גם לתת דוגמאות ממדינות אחרות, כמו מחאת Black Lives Matter שהתפוצצה בארה”ב ביוני 2020 בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד, או מחאת Occupy Wall Street שהקבילה למחאה החברתית בישראל. כל המחאות האלו הן אורגניות, לא אלימות,[1] נובעות קודם כל מהעם ולא מונחתות מלמעלה. גם אם יש להן מנהיגים, השליטה של המנהיגים בהן מוגבלת, וכבר קרה שמובילי מחאה ירדו מהבמה והוחלפו בלי שהמחאה נפגעה. במילים אחרות, אנשים לא יוצאים לרחוב כהמון פאסיבי שנשלט על ידי קומץ אנשים עם כוחות שהכל תלוי בהם. בסופו של דבר, קולקטיבית לאנשים יש כוח, יש להם סוכנות להשפיע על העולם. הקהילה הגאה למשל במצב שונה לחלוטין היום לעומת 1969, אז התרחשו מהומות סטונוול כאשר המשטרה פשטה על בר להטבקי ובעקבות המהומות נוסדו מצעדי הגאווה. המון פעמים המאבקים האלו לא מצליחים, כאשר חסמו בתחילת השנה חצי מצרפת במחאה על רפורמת הפנסיות, המוחים נכשלו והרפורמה עברה. עדיין, זה לא אומר שלמוחים לא היה כוח מסוים להשפיע על המציאות, אי אפשר היה לחיות בצרפת באותה תקופה בלי לשמוע על המחאה, או להרגיש את ההשפעה שלה על חיי היומיום. הטענה שלי במאמר, היא שמחאות המוניות שנוצרות מלמטה כמו אלו שתוארו כמעט ולא מופיעות בז'אנר גיבורי העל. אם היו מנסים לתאר את המחאה על הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית בסרט ב-MCU, אז המאבק על הדמוקרטיה הישראלית, לפחות עבור יהודים, היה מוכרע בקרב אגרופים בין שקמה ברסלר לבין שמחה רוטמן. זה לא משקף מן הסתם כל יצירה ויצירה, אלא את המיינסטרים של סרטי וסדרות גיבורי העל, שהן המדיום הכי פופולרי של הז'אנר. הקומיקס כ”כ עשיר ומגוון שאין שום דרך לטעון משהו כוללני עליו, גם אם זה היבט שבהחלט משתקף בין השאר גם בו.

ז'אנר גיבורי העל

את ז'אנר גיבורי העל ניתן להגדיר, באופן רופף לפחות, כז'אנר על הפרדה בין אנשים עם כוחות – גיבורים, נבלים ואלו שבאמצע – לבין שאר האוכלוסייה. הכוחות האלו לא חייבים להיות בהכרח כוחות על טבעיים, לבאטמן, איירון מן ורורשארך אין כוחות על, אבל הם אנשים מאוד מוכשרים במה שהם עושים, ולא משחקים בזירה של אנשים רגילים. זה לא המצב אצל כולם, אבל הרבה מהגיבורים הם ויג'ילנטים – פורעי חוק שלוקחים את החוק לידיים ומפרים את הסדר הציבורי בדיוק בשם השמירה על החוק והסדר. זה חלק מההבדל בין גיבורים למשטרה וצבא, לצד כמובן הפער המהותי ביחסי הכוחות. ז'אנר גיבורי העל הוא ז'אנר שטעון בפוליטיקה, המון ממנו אישי, אבל גם מלא בפוליטיקה כי האישי הוא הפוליטי ואנחנו חיים וחיות בחברה פוליטית. כל היצירות מנסות לדמיין אנשים, ואי אפשר לדמיין אנשים בחברה בלי לדמיין את הפוליטיקה שלה. אם מסתכלים על היקום הקולנועי של מארוול, ה-MCU, אפשר להציג את ת'ור הראשון (מ-2011) כסרט אישי שממוקד במסע הגיבור שת'ור עובר, שמתחיל בכך שנישלו אותו מכוחותיו כי הוא לא ראוי, עד שעבר תהליך וחזר להיות ראוי לכוחותיו ולפטיש שלו. אבל גם הסרט הזה פוליטי, ומציג את הפוליטיקה הפנימית באסגארד, הפוליטיקות שלה מול אומת הענקים, ומצב של לוקי כבן של שני העולמות. כסרט הפוליטי ביותר הייתי בוחר את קפטן אמריקה: חייל החורף (מ-2014), שבניגוד לשמו, לא מתמקד בקפטן אמריקה או בחייל החורף, גם אם הם תופסים חלק קריטי בו, אלא בריקבון של הסוכנות S.H.I.E.L.D, סוכנות צללים שפועלת בשיתוף פעולה עם גיבורי העל. הסוכנות מפתחת 3 מטוסי ענק בשם Insight Helicarriers שתפקידם לאתר בכל רגע נתון איומים על השלום והסדר ולנטרל אותם במיידית, ובסוף הסרט קפטן אמריקה משמיד את המטוסים. הסרט הזה הוא ביקורת לא מרומזת על מדיניות החיסולים והמעקב בתקופת בוש ואובמה, ועל מבצע מהדק נייר, מבצע אמיתי בעולמנו בו לאחר מלחמת העולם השניה ארה”ב גייסה מאות מדענים נאצים להצטרף למדענים שלה. יחד עם זאת, פוליטיים ככל שיהיו, הסרטים ב-MCU לרוב נעדרים חברה במובן הרחב של המילה. אלו סרטים אליטיסטים, עם מאבקים בין קומץ גיבורים וקומץ נבלים, ללא שום מקום להמון האנשים ששוטף את הרחובות כל שבוע. בחייל החורף, לאחר שקפטן אמריקה נחשף לריקבון של S.H.I.E.L.D ולאופן בו היא הזמינה נאצים שהשתלטו עליה מבפנים, היו לו שתי אפשרויות – לחשוף רק את הנאצים שבתוך S.H.I.E.L.D, או לחשוף את כל הארגון, הוא בחר בשניה. הוא הצדיק זאת בכך שלאף אחד לא אמור להיות כוח חסר בקרה כמו מטוסי הענק האלו, גם לא לארגון נקי מנאצים ומכך נובע שגם לא לצבא ארה”ב. בכך הסרט ביטא ביקורת ישירה על מדיניות שנויה במחלוקת של ממשל ארה”ב בזמן יציאת הסרט, ולכן תיארתי אותו כסרט הפוליטי ביותר ב-MCU. יחד עם זאת, לציבור בסרט לא היה שם שום קול, האנשים היו לכל היותר פיסה על לוח המשחק שקפטן אמריקה הזיז, מעולם לא שחקנים עם דעות ויכולת השפעה משל עצמם.

מבנה ההרצאה

בשאר המאמר אנתח תשע יצירות שבחרתי כיצירות הכי בולטות או מעניינות שאני מכיר עם קונפליקט פוליטי במהותו ושמערב אזרחים ברמה זו או אחרת. הכל פוליטי, וגם הנוקמים הראשון הוא סיפור על האנושות שמתאגדת ביחד מול איום חיצוני לאחר 9/11, אבל הקונפליקט הישיר שם היה מלחמה בחייזר שחצן עם תסביכי אב שניסה לכבוש את כדור הארץ, שזה פחות רלוונטי לנושא. האזרחים בקונפליקטים השונים מתחלקים באופן גס לשלוש קטגוריות: הראשונה, אנשים רגילים שפועלים כמו אנשים רגילים, להם אין כוח בפני עצמם, אלא רק כקולקטיב שפועל ביחד. גם השוטרים שייכים בגדול לקטגוריה הזו מכיוון שבעולם גיבורי העל, בשונה מעולמנו, הם הרבה יותר קרובים אלינו מאשר לזירה של גיבורי העל. הקטגוריה השניה היא אנשים שאין להם כוחות על, אבל בעלי כוח שלטוני, כמו פוליטיקאים או פקידים בכירים, הם לא בדיוק מייצגים את החברה האזרחית, אבל כן משמיעים קול דומה לשלה לפעמים מול גיבורי העל. הרמה האחרונה, היא אנשים שבגדול אזרחים, אבל פועלים כמו נבלים, בזירה דומה לשל גיבורי העל, בין אם כי השיגו כוחות על או שהם מפצים על זה בדרך אחרת. הם קצת מייצגים את החברה האזרחית, אבל גם מנותקים ממנה וקרובים להיגיון של הז'אנר כמאבק של קומץ בקומץ. הטענה שלי על כל אחת מתשע היצירות שאנתח היא שאף אחת מהן לא תיארה תנועה אזרחית אמיתית כמו התנועות שאנחנו מכירים מהמציאות. את תשע היצירות חילקתי לשתי קטגוריות:

1. המרד בגיבורים, יצירות בהן רואים את החברה האזרחית מתקוממת כנגד הגיבורים, לקיחת החוק שלהם לידיים ואי האיזון בכוח. שאר חלק א' עוסק בקטגוריה הראשונה.
2. מרד בסטטוס קוו, ביצירות האלו רואים את החברה האזרחית מתקוממת כנגד הקפיטליזם, הלאומיות, חוסר ייצוג פוליטי לקבוצות מוחלשות, ועוד. חלק ב' עוסק בקטגוריה השניה.

בקטגוריה של המרד בגיבורים אדבר על חמש יצירות שהן: שני קומיקסים של האקס-מן, הקומיקס Watchmen (“שומרים”), הסרט The Incredibles (“משפחת סופר-על”), הסרט קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, ולבסוף את הסדרה The Boys (“הבנים”).

אקס-מן

אקס-מן הם גיבורי על שמיוחדים בכך שהם מוטאנטים. הם לא קיבלו את הכוחות שלהם כי ננשכו ע”י עכביש רדיואקטיבי, אלא פשוט כי נולדו עם גנים שונים, למעשה הם גזע חדש, ההומו סופריור (או בעברית, האדם העליון). כגזע נפרד מהאנושות, הם סופגים המון שנאה ומשולים לפעמים ליהודים, שחורים, או להטב”ק. הם מצד אחד מיעוט נרדף, ומצד שני הם יכולים להיות מאוד מסוכנים אם הם ירצו. בשונה משאר היצירות בקטגוריה של “מרד כנגד הגיבורים” המרד של החברה פה הוא לא בכל בעלי הכוחות, אלא רק במוטנטים, במי שאינו הומו סאפיינס. המוטנטים מתחלקים בגדול לשתי קבוצות עיקריות, אקס-מן בהובלת צ'ארלס אקסבייר הטלפאט – המוטנטים הטובים, שמאמינים בדו קיום עם האנושות. הם נלחמים לרוב במוטנטים הנבלים, בהובלת מגנטו, ניצול שואה שמאמין רק בכוח והשתלטות על הפלנטה כדרך להשיג ביטחון למוטנטים. מבין כל אינספור היצירות עליהם, אני אנתח במאמר שתי עלילות בקומיקס מתחילת שנות השמונים, Days of Future Past, God Loves Man Kills, ששתיהן עובדו לסרטים לאחר מכן בשינויים די משמעותיים. Days of Future Past, זה קומיקס מ-1981 על עולם עתידני ודיסטופי. הוא מחולק לשני צירי זמן, ההווה ב-1980, והעתיד הדיסטופי והרחוק ב-2013. את הרעיון הבסיסי של מה שקורה בו, כמו המיקום של החברה בו אפשר לסכם בשלושה פאנלים. בהם נאמר ע”י קייט פרייד שחוזרת בזמן מהעתיד שיש סנאטור עוין למוטנטים בשם רוברט קלי, וקבוצת מוטנטים בהנהגת מיסטיק מתכננת כעת ב-1980 להרוג אותו כדי לגרום לבני האדם לפחד ממוטנטים ולכבד אותם. במקום זאת הם יגרמו לבני האדם לפחד ממוטנטים אבל גם לשנוא אותם. ב-1984 ייבחר לנשיאות פוליטיקאי על מצע של התנגדות למוטנטים, תוך שנה הוא יחוקק חוק אנטי-מוטנטי, אשר ייפסל בבית המשפט העליון כלא חוקתי. בתגובה הממשל יפעיל את תוכנית ה-Sentinels, מדובר ברובוטים ענקיים שנוצרו כדי להכחיד את המוטנטים, אבל התוכנית תשתבש והרובוטים יכבשו את כל צפון אמריקה, יהרגו את כל הגיבורים (גם הלא מוטנטים) וב-2013 בציר הזמן העתידי הרובוטים יצעדו לקראת פתיחה במלחמה גרעינית. זו כל העלילה שנוגעת לחברה ובני האדם. שאר הקומיקס מתרחש במאבק הנידון לכישלון של המוטנטים ברובוטים בעתיד הדיסטופי, ובמאבק שהצליח של האקס-מן במוטנטים הרעים להציל את הסנאטור קלי, שלבסוף חייו ניצלים ע”י מוטנטית. סה”כ, זה קומיקס שמתמקד במאבק של גיבורים בנבלים ובני האדם הרגילים בקושי מופיעים בו. יחד עם זאת, במעט המשבצות שהוקצו להם, הם עושים שינוי שלתאר אותו כמשמעותי יהיה אנדרסטיימנט – הם בוחרים פוליטיקאי שמוציא אל מחוץ לחוק את המוטנטים ומשנה את ההיסטוריה. זה לא קורה בגלל קנוניה של נבל ששונא מוטנטים, אלא פשוט כי גם לאזרחים יש כוח, ואסור לשכוח אותו ולזלזל בו. God Loves Man Kills מ-1982 זה רומן גרפי שעובד אחר מכך בשינויים משמעותיים לסרט X-Men 2, ומורכב מ-3 שכבות. במבט חטוף העלילה שלו היא על כת שמנסה להרוג מוטנטים, בהובלת הכומר האוונגליסטי וויליאם סטרייקר. לחברי הכת הזו אין כוחות, אבל הם חמושים בידע על נקודות התורפה של כל המוטנטים והזהות האזרחית שלהם, ומנצלים זאת. כחלק מהעלילה סטרייקר שוטף לצ'ארלס אקסבייר את המוח ומחבר אותו למכונה על מנת שיהרוג מרחוק בכוח המחשבה את כל המוטנטים. כלומר, גם אם אין להם כוחות על, הנבלים פועלים כמו ארגון טרור קטן, ולא בדומה לאזרחים מן השורה. יחד עם זאת, העלילה מורכבת ממאבק גנרי בין קומץ גיבורים לנבלים. סטרייקר לא מנסה רק להרוג את המוטנטים, אלא לקדם דה-הומניזציה שלהם בשיח הציבורי. גם אם הוא לא בדיוק אזרח מן השורה, הוא לא משול לנבל קלאסי, אלא כאוונגרד של המרד של החברה האזרחית כלפי המוטנטים. הקומיקס התחיל בדיבייט פומבי שלו עם צ'ארלס אקסבייר בזהות האזרחית שלו, והקרב הסופי נפתח בדרשה שלו באולם אליו הוא הזמין את בכירי הפוליטיקאים. סטרייקר ציפה שמגנטו יבוא להילחם בו כדי להראות איזה מפלצת מפחידה מגנטו יכול להיות, וניצל את הכוח של צ'ארלס אקסבייר כדי להביס את מגנטו תוך שהוא נואם על כוחו של האל שיכה את המפלצות שהם. לאחר שנשק יום הדין של סטרייקר נוטרל, הקרב המשיך לא בתור קרב פיזי אלא כוויכוח בין סטרייקר לאקס-מן. לבסוף שוטר ולא מוטנט הוא זה שניטרל את סטרייקר לאחר שהכומר איים לירות באחת מהאקס-מן. אחרי שסטרייקר הובס והועמד לדין מגנטו הזהיר שהם אולי ניצחו את האיש, אבל הרעיונות שלו ימשיכו. הבחירה שהקומיקס ידון במאבק ציבורי על לגיטימציה לא מקרית. הכותב כריס קליירמונט, אמר באחד הראיונות על היצירה שהיה לו חשוב שמי שיכריע את הקונפליקט יהיה שוטר כנציג האזרחים, במקום שזה יהיה עוד קרב אגרופים בין שני אנשים עם כוחות. עדיין, הקומיקס הזה נשאר בהיגיון הבסיסי שהשחקנים המרכזיים ובגדול היחידים שמניעים את העלילה הם גיבורי ונבלי על. גם אם מגנטו ציין שיהיו אנשים שימשיכו את העשיה של סטרייקר, האנשים הפשוטים לא יופיעו אח”כ ויקבלו את אותה מידת חשיבות. הקומיקס מספר על מאבק בין קומץ אנשים, לא על ההמון. נקודת חולשה נוספת היא ששדרן חדשות מציין לפני האירוע המרכזי של סטרייקר שכמרים אוונגליסטים שקרובים לסטרייקר פוליטית התנערו ממנו, ומהדה-הומניזציה של המוטנטים שהוא מקדם. זה קצת שלל את העוקץ בקומיקס מהמעשה שלו כמפעל פוליטי רחב היקף, וקירב אותו קצת יותר להיות מעשה של משוגע בודד, בטח אם מתחשבים בכך שמוטנטים משולים לשחורים או להטב”ק, שהופלו והודרו ע”י התנועה האוונגליסטית הלבנה בשנות השמונים. למרות כל ההתפתחויות של הקומיקס, כמו עירוב המשטרה כגורם אזרחי, או האזהרה של מגנטו שהתנועה לא תיעצר בסטרייקר, זה עדיין קומיקס שלא מסוגל לדמיין תנועה אזרחית באמת, אלא רק ארגון טרור שמאחוריו משתרכת תנועה אזרחית שחשובה הרבה פחות ממנו.

Watchmen

הקומיקס Watchmen (עליו מבוסס הסרט באותו שם בכמה שינויים) מ-1986, הוא דוגמא מרתקת לנושא של פוליטיקה או ציבור בקומיקס. קודם כל, הקומיקס הזה נוצר כדהקונסטרוקציה, או פירוק לגורמים של ז'אנר גיבורי העל. אלן מור שכתב את הקומיקס הוא כותב מחונן, ששונא את הז'אנר, ומושפע מאוד מאנרכיזם ומרקסיזם ובביקורות שלהם על היררכיה וחוסר שוויון. מור אמר פעם ש”הולדתה של אומה” היה סרט גיבורי העל הראשון, מדובר בסרט מחריד מ1915 שמפאר את הקו קלוקס קלאן, תנועת עליונות לבנה שפעיליה לובשים תמיד מצנפות לבנות כדי להסתיר את זהותם כשהם יוצאים לפוגרומים. בהתאם, העולם בקומיקס הוא אפל, זה עולם שמאוד ברור שהוא פחות טוב משלנו והיה טוב בהרבה בלי גיבורי על. גם אם הגיבורים שם אינם פסיכופטים מוחלטים, רורשארך, אוזימנדיאס ובמובן מסוים גם דוקטור מנהטן הם מפלצות בדיוק בגלל שהם מנסים להיות הכי מוסריים, יותר מאדם רגיל, והמקומות שזה הוביל אותם אליהם. היצירה לא מתמקדת בכוחות העל כמו הויג'ילנטיזם, הבחירה של אנשים לשים על עצמם מסיכה שתסתיר את זהותם ולקחת את החוק לידיים. כל הגיבורים שם הם ויג'ילנטים נטולי כוחות על להוציא דוקטור מנהטן שהוא דמוי אל כל יכול. ברקע לסיפור של הקומיקס יש את חוק קין, שמאוד השפיע על העולם. ב1977, המשטרה בארה”ב שבתה מחשש שהגיבורים במסיכה יחליפו אותה ויקחו לשוטרים את העבודה. האזרחים, שכבר ככה מאסו בגיבורים שמתנהלים בארה”ב כמו שהם התנהלו בויאטנם, יצאו לרחובות להפגין בדרישה להחזיר את המשטרה במקומם, והגיבורים דיכאו את ההפגנות שלהם באלימות קשה. בעקבות השביתה וההפגנות הועבר חוק קין, שהוציא אל מחוץ לחוק את הויג'ילנטיזם של הגיבורים שמסתירים את זהותם מאחורי מסיכה ופועלים בלי לתת דין וחשבון, מה שסיים את השביתה. חשוב להבהיר שהשוטרים ששבתו והאנשים שיצאו לרחוב לא הונעו כתוצאה ממזימה זדונית של נבל להשתלט אלא עשו זאת בעצמם, למעשה אין נבלים פעילים בעולם הזה. כלומר, שינוי המדיניות הכי משמעותי ברקע של העולם בסיפור, לא קרה בגלל מאבק של גיבורים בנבלים, אלא כתוצאה מתנועות המוניות של שוטרים ואזרחים שפעלו בדרישה להשיג שינוי, והם ניצחו. העלילה העיקרית מתרחשת ב-1985 בזמן המלחמה הקרה וסובבת סביב החרדה מהסלמה בין המעצמות שתוביל למלחמה גרעינית שתשמיד את האנושות. בסופו של דבר, אחד הגיבורים מפיל על ניו יורק מפלצת דמוית חייזר שתשמיד חצי מהעיר ותהרוג מיליונים, כדי לגרום למעצמות להתאחד. תוכנית שכזו יכולה לעבוד רק אם היא נשמרת בסוד, וכאשר אחד הגיבורים מאיים לחשוף אותה, השאר הורגים אותו.[2] הסיפור הזה הוא הצגה ביקורתית של עולם גיבורי העל, אשר מבוסס על סודיות שמוסתרת מהאזרחים, שהגיבורים לקחו לעצמם לידיים את הכוח לנהל את חייהם עבורם ולהחליט הכל בשבילם. העלילה הראשית, לצד חוק קין הפכו את Watchmen לקומיקס המרכזי שניסח את הקונפליקט המובנה בין החברה לגיבורי העל, שבשם הגנה על החוק והסדר הם מפרים אותו.

The Incredibles

הסרט The Incredibles (ובעברית משפחת סופר-על) מ-2004 הוא סרט מונפש לילדים, ובמובן מסוים התשובה השמרנית לקומיקס Watchmen, כסרט שבוחר להתייחס ישירות לקונפליקט בין גיבורי העל לחברה שאלן מור הצביע עליו, בעוד סרטים אחרים בחרו להתעלם ממנו או להחליק אותו. בשתי היצירות יש גיבורי על שמתו רק בגלל שהיתה להם גלימה שהסתבכה בשונה מהאופן בו יצירות אחרות חוגגות את הגלימות, אבל חשוב מכך, שניהם נפתחים בעולם בו הוציאו את גיבורי העל אל מחוץ לחוק. ההבדל הכי בולט ביניהם, הוא שלעומת אלן מור האנרכו-קומוניסט, הבמאי של הסרט, בראד בירד הוא ליברטריאן, כפי שאפשר לראות גם בסרטים אחרים שביים כמו רטטוי או Tomorrowland (בחזרה למחר בעברית). לפיכך, אלן מור בקומיקס Watchmen חושש מגיבורי העל, מחוסר השוויון והכוח הבלתי מרוסן שיש להם. לעומתו, בראד בירד בסרט The Incredibles חושש מההגבלות שמוטלות עליהם שמונעות מהם לממש את עצמם, באופן לא מאוד שונה מהספרים של איין ראנד. הסרט נפתח בגיבור מיסטר אינקרדיבל שבדרך לחתונה שלו רואה מישהו שעומד להתאבד ומנסה להציל אותו. זה מתפוצץ באופן מדהים, הוא נתבע על ההתערבות שלו והנזקים שגרמה, הציבור כועס, ולאחר מקרים דומים הממשלה פשוט מוציאה אל מחוץ לחוק את גיבורי העל ואוסרת עליהם להשתמש בכוחות העל שלהם. בשונה מהקומיקס Watchmen, בסרט הזה לכל הגיבורים יש כוחות על מולדים. הציבור מוצג בתור עדר כפוי טובה וחסר מחשבה, שרק כועס עליהם, אבל לאחר שהגיבורים מביסים את המפלצת בסוף הסרט, הציבור שוכח את כל הביקורות שלו ומיד שמח שהגיבורים יחזרו לפעילות. יחד עם זאת, עדרי וחסר מחשבה ככל שיהיה, לציבור עדיין יש כוח בסרט, הוא הביא להוצאת הגיבורים אל מחוץ לחוק בתחילת הסרט, ולהחזרתם לפעילות בסופו. גם אם הבמאי בראד בירד מכיר במובן מסוים בכוח של הציבור, הוא עושה זאת בלית ברירה. הם משולים בעיניו לסוג של עלוקות שמוצצים את חופש החיים מהגיבורים, כובלים אותם בעבודה משרדית שלא תואמת להם ומכפיפים אותם לחוקי המוסר הפשוטים במקום שיגשימו את ייעודם. הנבל של הסרט הוא סינדרום, מישהו שאין לו כוחות על ולכן לא יכול להפוך לגיבור על כמו שחלם, ונעזר במקום זאת בהמצאות. מונולוג הנבל שלו, לאחר שניטרל זמנית את הגיבורים, מזקק את התפיסה של בירד על הקונפליקט בין גיבורי העל לחברה. במונולוג הזה סינדרום מספר על התוכנית שלו להציג את עצמו כגיבור-על, ולאחר מכן למכור להמונים את הציוד דמוי איירון-מן שלו, כדי להעצים אותם שגם הם יוכלו להיות גיבורי-על. הוא מסיים במשפט “When everyone super no one will be” וצוחק צחוק מרושע. כלומר העצמת ההמון אינה נתפסת בעיניו של בירד כמשהו חיובי, אלא כשלילת הייחודיות מהגיבורים האותנטיים, כמאבק של ההמון חסר הכוחות להוריד אותם לרמה שלו. זהו למעשה טיב הקונפליקט בעיניו בין גיבורי העל לחברה.

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

הסרט קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים מ-2016, מספר על עימות בין הגיבורים. אחרי שהחריבו את ניו יורק בנוקמים הראשון, את וושינגטון דיסי בחייל החורף, ואת כל מדינת סוקוביה בעידן אולטרון, המדינות התעוררו ובחרו לנקוט במעשה. הגיבורים לא עשו זאת מזדון, אלא מתגובה לפעולתם של הנבלים מעורבת ברשלנות, אבל זה לא משנה את הנזק שעשו, או שאולטרון נוצר על ידי אחד מהם. 117 מדינות אישררו את אמנת סוקוביה המסדירה את פעילות הגיבורים תחת בקרה ופיקוח, לאלו שמוכנים לכך, אלו שלא נדרשים להפסיק את פעילותם או שיעצרו. זו לא היתה רק יוזמה מדינתית שבאה מלמעלה, מהאליטות. לאחר סוקוביה היה כעס עצום בציבור על גיבורי העל. כדי לבסס זאת רואים בתחילת הסרט את אימו של אחד ההרוגים בסוקוביה אשר באה לאיירון מן כדי להתעמת איתו, והאשימה אותו ושאר הנוקמים, ולא את אולטרון, במותו של בנה. הנוקמים התחלקו לשתי מחנות, אחד בהנהגת איירון מן והשני בהנהגת קפטן אמריקה, ונלחמו ביניהם, זוהי למעשה מלחמת האזרחים. הדילמה היתה האם לתמוך במשטר אוטוריטרי שמבטל את זכויות הפרט שלהם ומגביל את היכולת שלהם לפעול ולהציל חיים, או לתמוך בויג'ילנטיות חסרת רסן ופיקוח.[3] לראשונה בMCU יש התנגשות חזיתית בין הגיבורים לבין החברה. היוצרים היו יכולים לקחת אותה לכיוונים מעניינים ולהראות איך גיבורים יפעלו כשיהיה ביורוקרט שאחראי עליהם ויכתיב להם כל הזמן איך להתנהל. בפועל, בספיידרמן והפנתר השחור שאחרי מלחמת האזרחים הגיבורים מעולם לא הוגבלו באופן שכזה. כאשר השליחים של ת'אנוס הגיעו במלחמת האינסוף, כולם התעלמו מאמנת סוקוביה, זה היה מובן לאור האיום שת'אנוס ייצג שהתעלה על פני כל דבר אחר. יחד עם זאת, גם לאחר אנדגיים האמנה לא נאכפה ובסרט השני של ספיידרמן הוא קיבל מאיירון מן טכנולוגיה הרסנית בלי שום רגולציה עליה. לבסוף בפרק השמיני של הסדרה She-Hulk, מודיעים לנו שהאות המתה הזו בוטלה. למרות שאמנת סוקוביה היתה אות מתה,[4] יש משמעות לרעיון שהחברה מתקוממת נגד גיבורי העל, שהתפיסה של Watchmen על הקונפליקט המובנה בין החברה לבין הגיבורים שלוקחים בשמה את הכוח לידיים עובדה לשיא המיינסטרים ב-MCU. המגבלה המשמעותית יותר בתיאור השפעות החברה האזרחית היא שאמנת סוקוביה אינה מרכז הסרט. ליבת הסרט היא מלחמת האזרחים בין הנוקמים, שהם נקרעים לגזרים, כאשר הרגולציה שמגבילה אותם היא רק הזרז לכך. למעשה, אמנת סוקוביה אינה אפילו הזרז העיקרי. הנבל של הסרט, הוא הברון זימו, קולונל בצבא סוקוביה לשעבר, שנוטר טינה לנוקמים על חורבן סוקוביה. הוא מי שפוצץ את החדר בו כל הדיפלומטים חתמו על אמנת סוקוביה, כולל אביו של הפנתר השחור, והפליל בכך את חייל החורף, חבר ילדות של קפטן אמריקה. לאחר שחייל החורף נתפס זימו שיחרר אותו ושטף לו את המוח כדי שיישלח למסע הרג. לקראת סוף הסרט איירון מן גילה את האמת, הניח בצד את המחלוקת שלו עם קפטן אמריקה וחייל החורף על האמנה, והתאחד איתם כדי להילחם בזימו. בתגובה זימו חשף כי חייל החורף הרג את הוריו של איירון מן ב-1991 והצית קרב נוסף בינו לקפטן אמריקה וחייל החורף אשר פירק את הנוקמים יותר מכל רגולציה זו או אחרת. זימו בנוי בסרט אחרת מאשר בקומיקס, הוא לא נאצי, אלא דמוי-אזרח שכל משפחתו מתה כתוצאה מפעולות הנוקמים ונשבע לנקום בהם. במובן מסוים הוא מבטא רעיון שכאשר הגיבורים פוגעים במספיק אנשים, מתישהו הם יפגעו גם במישהו מוכשר מספיק כדי להחזיר להם. יחד עם זאת, בסופו של דבר מלחמת האזרחים הוא סרט שאמור לתאר את החברה האזרחית והמדינות שמתקוממות מול הגיבורים, ומי שבסוף הכי מסוכן בו הוא נבל בודד דמוי מוריארטי שנמצא בצללים ומושך בכל החוטים. זה המשך של הלוגיקה הקבועה של ז'אנר גיבורי העל, שהאנשים והחברה שוליים, היחידים שחשובים הם קומץ גיבורים ונבלים.

The Boys

סדרת הטלוויזיה The Boys ובעברית “הבנים” (המבוססת על קומיקס באותו שם) מתייחסת לקונספט של המון כמשפיע אולי יותר מכל יצירה אחרת שאני מזכיר במאמר. הסדרה דומה לקומיקס Watchmen בתיעוב שלה לקונספט של גיבורי על, אבל בסדרה זה בוטה בהרבה, במובן מסוים הסדרה הזו היא פשוט סדרת אנטי-גיבורי על. בקומיקס Watchmen אנחנו רואים את המציאות מנקודת מבטם של הגיבורים, והם הופכים את העולם לגרוע יותר, אבל זה קודם כל בגלל אי הסימטריה בכוח ולקיחתו לידיים. לעומת זאת, בסדרה The Boys לגיבורים יש כוחות על, כולם מעריצים אותם, והם פשוט נבלים. הומלנדר, המנהיג שלהם וסופרמן של העולם הזה, הוא סדיסט ונאצי. במקום לראות את העלילה דרך עיני הגיבורים אנחנו רואים אותה מנקודת מבט של אנשים נטולי כוחות בקבוצה קטנה בשם The Boys (ממנה שמה של הסדרה) שהוקמה במטרה להרוג את הגיבורים לאחר שהם פגעו בקרובים שלהם. הסדרה מנסה לדמיין באופן ביקורתי איך גיבורי על יפעלו בעולם קפיטליסטי, ורוב הגיבורים הם שכירים של תאגיד בשם Vought. אין בעולם הזה נבלי על, הגיבורים לא נלחמים בנבלים דמויי ת'אנוס, לוקי או מגנטו.[5] במקום זאת הם נלחמים בשודדי בנקים, חוטפי מטוסים ושחורים שהלכו “באופן חשוד” ברחוב. במובן הזה, הם מקבילים לשוטרים מיוחדים רק עם כוחות על ומועסקים בתאגיד בינלאומי ולא כפופים לבקרה אזרחית. עם זאת, ההתנהלות שלהם כשוטרים מייצגת רק חלק קטן מהזמן שלהם שנועד להצדיק את מעמדם כגיבורי-על. העבודה האמיתית שלהם, היא פשוט להיות סלבריטאים עם כוחות על. הם מככבים בכל סרטי גיבורי-על בתור עצמם (במקום שחקנים רגילים עם אפקטים מיוחדים כמו בעולמנו), הם מופיעים בכל תוכניות האירוח, יש להם תוכניות וסרטים מיוחדים והם אפילו מופיעים על קופסאות דגני הבוקר של כולם. כל המוצרים בעולם הזה הם חלק ממרצ'נדייז שלהם, ויש לזה כוח. בפרק הראשון של הסדרה, גיבור מסוים הורג בשוגג את בת זוגו של יואי, אדם נורמטיבי עד לאותו רגע, ויואי פוגש את בוצ'ר, המנהיג של דה בויז, שמסביר לו שגיבורים הורגים הרבה יותר אנשים ממה שחשב, והיכולת שלהם להמשיך לעשות זאת נובעת בין השאר מהכוח התרבותי של הגיבורים שהפכו להיות חלק אינהרנטי מהמערכת הקפיטליסטית. בוצ'ר מראה לו איך הגיבורים מככבים על כל אינספור הפרסומות סביבו, ונוח להמון לשקוע בפאסיביות של הלחם והשעשועים שהם מספקים לו במקום להתקומם מולם. ההמון אולי פאסיבי, אבל לדעת הקהל יש משמעות קריטית בסדרה. הגיבורים כל הזמן בודקים כמה הם פופולריים, ובאילו דמוגרפיות. Vought מפעילה מניפולציות על דעת הקהל תוך שהיא דורסת את הגיבורים בדרך. לגיבורה אחת שינו את התלבושת לחושפנית בהרבה כדי שתמשוך יותר גברים, על גיבור אחר הם אסרו להודות פומבית שהוא בזוגיות והכריחו אותו להסתיר אותה כדי שמעריצות יוכלו לדמיין שיהיו איתו. מצד שני, ככל שהגיבורים יותר פופולרים, יש להם יותר כוח לדרוש דברים ולעמוד על שלהם מול תכתיבים חיצוניים, בכל זאת, כסף מסובב את העולם. כמו שכבר ציינתי, התפקיד של הגיבורים הוא לא להילחם בפשע, למעשה, הם מוצר צריכה להזדהות והערצה, והחברה Vought שמוכרת אותם מנסה לענות על כל הדמוגרפיות. לגברים לבנים וגזענים יש את הומלנדר, לשחורים את איי-טריין, לקהילה הגאה את מייב, לנשים צעירות וילדות את סטארלייט. כל זה נעשה באופן הכי ציניקני שאפשר לדמיין. למשל אחת המנהלות ב-Vought כעסה כאשר מצאה את מייב הביסקסואלית במיטה עם גבר, מכיוון שזה יהרוס את התדמית הלסבית שהחברה דאגה לתפור לה. כתיבת הסדרה מושפעת מניתוח ביקורתי של התרבות, שמאפשרת לקפיטליזם להכיל בתוכו את כל הניגודים השונים בחברה, אפילו את הביקורות עליו עצמו. הרי כל אחד יכול לקנות בוולמארט חולצה של צ'ה גווארה, ולשלם לתאגיד הגלובלי אמאזון כדי לראות באמאזון פריים את הסדרה הביקורתית כלפי השליטה של תאגידים בינלאומיים בחיינו – The Boys. המאבק על דעת הקהל מכתיב משחק מסוים של הסתרה וחשיפה. Vought כאמור לא מנסה לעשות טוב, או לפקח על הגיבורים, אלא מתמקדת בטיוח מחדלים ושערוריות שלהם שלא חלילה יפגעו בתמונה הציבורית שלהם. המאבק הנגדי של The Boys הוא לחשוף את הסודות המלוכלכים האלו, וקריטי לא פחות אם לא יותר מאשר המאבק של חברי הקבוצה להרוג את הגיבורים. בעוד הקבוצה הזו מתנהלת מול ההמון רק דרך הדלפות, לגיבורים יש אינספור מעריצים והם משתמשים בכך כדי להפעיל את ההמון ישירות. סטורמפרונט, הומלנדר וסטארלייט כולם מנסים למשוך את המון, כל אחת מהן כדי לקדם את האג'נדה שלה. ההפגנות, הנאומים ואפילו הלייבים באינסטגרם שהם מארגנים אינם תפאורה, אלא מביאים לשינויים בחברה ומאפשרים להן לצבור כוח, בין אם בתוך Vought או מחוצה לה. דה בויז מדי פעם הורגים גיבורים וחושפים זוועות ש-Vought טייחו, אבל הם קבוצה קטנה שמנותקת משאר האזרחים. הנציגה המשמעותית בהרבה מהם של החברה האזרחית היא ויקטוריה ניומן, פוליטיקאית צעירה ופרוגרסיבית, שרצה על קמפיין ביקורתי כלפי גיבורי העל. לאחר שהומלנדר הורג בשגגה מול המצלמות חף מפשע, היא מארגנת הפגנה בדרישה לבקרה ופיקוח על גיבורי העל. היא גם מארגנת שימוע בקונגרס על הפשעים של Vought, אך השימוע משתבש לאחר שגיבור לא ידוע הורג במסתוריות את העדים וחצי מהאנשים שם. בסוף העונה השניה מוקמת סוכנות לבקרה ופיקוח על הגיבורים וניומן עומדת בראשה. אפילו יואי מ-The Boys מצטרף אליה, לאחר שאמר לה שנמאס לו להיות מכוסה בקרביים של אנשים והוא רוצה להילחם בגיבורים בדרך הנכונה. למרות שניומן סופגת הרבה ארס מזרוע הפרופגנדה של Vought, הסוכנות הזו עובדת מולם ומצליחה לצמצם את כמויות ההרוגים, או בלשון נקיה “נזק אגבי” כתוצאה מפעילות הגיבורים בעשרות אחוזים. בסוף העונה השלישית בגלל ההצלחה שלה שמקנה לה פופולריות ניומן ממונה להיות מועמדת לסגנית הנשיא. על פניו היא מגלמת כוח עצום של החברה מול הגיבורים, לא רק של האליטה השלטונית, אלא גם של אזרחים שנותנים לה רוח גבית להמשיך בפעולותיה. רק שכל זה מבוסס על שקר. ניומן היא בסתר שתולה של Vought. היא משכה את העדים האפשריים נגד החברה אל האור בשימוע בקונגרס רק כדי שיהרגו ולא תהיה שום אפשרות שהם יעידו בעתיד, בהמשך היא גם דאגה לחסל אנשים שפנו אליה בהצעה לספק מסמכים מרשיעים על הגיבורים. כראשת הסוכנות, ניומן דואגת לעצור גיבורים שממילא גם Vought רוצים להיפטר מהם, ולפקח על ההתנגדות לגיבורים כדי למנוע התנגדות לא צפויה שעלולה לפגוע בהם בצורה קשה בהרבה, כמו ש-The Boys התנהלו מולם בעונה הראשונה והשניה. אין לחברה כוח ככה על הגיבורים, כשאפילו ההתנגדות להם נשלטת על ידיהם. אם לסכם את החלק בהרצאה על The Boys, הסדרה הזו בזה לכולם. היא בזה לגיבורים כפסיכופטים שרק נהנים מהפופולריות והכסף, היא בזה ל-The Boys עצמם באופן שזה לא המקום לתאר אותו,[6] והיא בזה גם להמון כעדר של זומבים, שמתנהל בפאסיביות או הולך בעיוורון אחרי סטורמפרונט, הומלנדר, סטארלייט או ניומן. יחד עם זאת, הבוז הזה להמון לא מונע מהסדרה להכיר בכוח העצום שלו, ובתלות של כל הדמויות בדעת הקהל ובתמיכה הציבורית שלהן. נוסף על כך, הבוז של הסדרה להמון לא נובע מאליטיזם ואהבת הסדר הקיים כמו בסרט The Incredibles, אם כבר זה מייאוש שהסדר הקיים בלתי ניתן להבסה, שוטף למעריצי הגיבורים את המוח בשילוב של לחם ושעשועים עם קונספירציות, ושולט בעצמו באלו שחושבים שהם מתנגדים לגיבורים.

סיכום חלק א'

לסיכום החצי הראשון, סקרתי יצירות מכל הספקטרום האידאולוגי, הקומיקס Watchmen והסדרה The Boys ביקורתיות, הסרט קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים והקומיקסים של אקס-מן ממסדיים, והסרט The Incredibles אולטרה שמרני. כל היצירות מכירות במתח מסוים שנוצר בין הגיבורים בעלי הכוחות, שלוקחים את החוק לידיים, לבין החברה.[7] בכולן המתח הזה מתבטא במחאה בגדול המונית, שמצוירת באופן חיובי יותר פחות בהתאם לנסיבות וליצירה. עם זאת, המחאות האלו מתחלקות לשני סוגים:

1. המחאה ההמונית מתקיימת ברקע והעלילה מתמקדת בדברים אחרים. זה המקרה של הקומיקס Days of Future Pasts, הקומיקס Watchmen, והסרט The Incredibles.
2. המחאה כנגד הגיבורים מתקיימת בהווה והיא ליבת העלילה, אבל ההמון זניח לעומת קומץ אנשים שמוביל אותה, מתמרן אותה או פשוט נוקט באלימות קיצונית. זה המקרה של הקומיקס God Loves Man Kills, הסרט קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, והסדרה The Boys.

למרות שהיצירות מכירות בקונפליקט בין גיבורים לחברה, באף אחת מהן לא מופיע מאבק אזרחי שורשי מול הגיבורים, שעומד בעיקר היצירה ולא מתמקד בקומץ אנשים אלא בהמון.

המשך בחלק ב'

1. או שהאלימות בהן מוגבלת לנזק לרכוש ועימות מול שוטרים בלבד, ומדובר במאבקים אזרחיים בלבד, כפי שכולנו יודעים, סכסוכים לאומיים נוטים להיות אלימים בהרבה, אני אתעמק בנושא בחלק ב' של ההרצאה. ↩
2. הגיבור הזה לא מוצג כגיבור האמיתי של הסיפור, הנרטיב בז לכולם מסיבות שונות, ורורשארך שאיים לעשות זאת הוא רוצח חסר מעצורים שחוסר הנכונות שלו להתפשר אינה בהכרח חיובית. ↩
3. לחילופין, יהיו שיטענו שהדילמה היתה בעיקר פרסונלית, בין רגשות האשמה האינסופיים של איירון מן לבין הביטחון העצמי של קפטן אמריקה וחוסר היכולת שלו לקבל אנשים שיגידו לו מה לעשות.↩
4. אמנת סוקוביה השפיעה על הדמויות בסדרה Agents of S.H.I.E.L.D אבל זו גם סדרה משנית בהרבה לסרטים, וגם היא לא נחשבת כחלק מהקאנון של ה-MCU.↩
5. בעונה השניה הבליח לכמה פרקים נבל-על, בעקבות מהלך של אחד הגיבורים ליצור נבלי-על שיגבירו את התלות של החברה בגיבורים. הקרב מולו היה שולי יותר מהכוח הציבורי שהריגתו נתנה לגיבורים אחר כך.↩
6. בקצרה, הם מונעים קודם כל מגבריות רעילה, זה נכון לגבי יואי, נכון לגבי MM, ובוודאי נכון לגבי בוצ'ר.↩
7. גם אם אצל אקס-מן זה מורכב יותר כי שם מדובר קודם כל בגזענות כנגד מוטנטים.↩

הייתי בת 8 כשצמתי צום שלם, והייתי מה זה גאה בעצמי... בילדותי, בסביבה שלי – המשפחה, בית הספר, השכונה – כולם צמו או לפחות ניסו לצום, בשביל הספורט כזה... מעין תחרות גלויה לגמרי מי הצליח'ה להחזיק מעמד יותר זמן. הלכנו לביה”כ, הכרנו את הניגונים והתפילות, פגשנו חברות'ים שגרו באותה שכונה, נסענו על אופניים בכבישים נטולי רכבים. למדנו בבי”ס על סליחה שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, על כתיבה וחתימה טובה, על מנהג הכפרות, זה היה מעין ידע כללי, לאו דווקא אמונה. גם העניין עם אלוהים שיושב ושוקל מעשים טובים ורעים, וכותב בספר החיים – נתפס כחלק מההתרבות היהודית סביבנו. זה לא נגע בשאלות כמו האם אני מאמינה באלוהים? האם אני מאמינה בסיפור הזה של כיפור?

לחיות פה זה לחיות בהוויה יהודית פשוט כי יש את העניין הזה של מדינה יהודית.

צמתי עד גיל 20 והפסקתי בשנה שאמי נפטרה. פשוט כי זה הרגיש לי מיותר לצום בכיפור בלי אמונה במשמעות הדתית שלו.

על כל פנים, הולכת לשרשר כמה סיפורים מימי כיפור מהעבר, סתם כי הם עלו לראש. מוזמנות לספר גם 🍓

***

בגרעין. עדיין שומרת. בקיבוץ מבררים כמה מאיתנו יגיעו לארוחה מפסקת. במקביל משתנה השיבוץ לרפת, שיעבדו רק מי שאוכל'ת. בקיבוץ השכן למתנדבות'ים יש פאב פתוח בכיפור. כמה בנים, בניהם גם אלו שרשומים לחלוב לפנות בוקר מחליטים ללכת לשם, להעביר את הזמן. בשתיים וחצי מעירים אותי ומבקשים שאלך לחליבה, למרות הצום. מי שאמור לחלוב שיכור לגמרי, והם מכניסים אותו למקלחת עם בגדים שיתאושש. סוף דבר - חלבתי 2 מתוך 3 חליבות, כי שנת שיכורים עמוקה עד מאוד. אבל האמת היא שבזכות זה הצום עבר מהר...

*** היה את יוה”כ ההוא שהיינו בארה”ב, ההורים שלי ואחי. הייתי בת 16 והלכתי עם אבא שלי לבי”כ באזור המלון. בי”כ רפורמי עם ניגונים שלא הכרתי. הכל היה אחר בשבילי. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בתפילה מעורבת. באותו הרגע בעיקר שמחתי שאני לא בעזרת נשים, בלי להכיר אף אחת. זוכרת שההליכה לבי”כ הרגישה מוזר כשבכביש נסעו מכוניות, ובחניה היו מכוניות. התחושה שבישראל החיים נעצרים, בחו”ל זה עוד יום. מאותו כיפור נחרטה לי בראש פיסה מהתפילות, והיא אצלי עד היום. גם כשכבר רחוקה מאוד מהדת.

***

פעם היה לי פאב. על אמת. אני במטבח. לקראת סידור משמרות השותף מברר עם הצוות לגבי עבודה במוצאי כיפור. פתאום הוא נכנס למטבח ואומר שזה לא שהוא לא ידע שיש א'נשים שלא צמות'ים אבל הוא לא שמע על א'נשים שעושות'ים מנגל בכנרת בכיפור. עד עכשיו, כלומר. כי הברמנית סיפרה לו שלא תוכל לעבוד כי היא נוסעת עם המשפחה שלה לכנרת לחגוג את כיפור.

סוף דבר- היא נסעה לכנרת עם המשפחה שלה, הוא נסע להורים שלו לכיפור, אני לא צמתי בתל אביב, הפאב נפתח בעשר וחצי בלילה 🙂 הכל טוב.

***

גרה בירושלים. בסיבובים עם הכלב (הראשון) מגיעה לגינת משחקים שהוא אוהב. בספסל ליד גבר מנהל שיחת טלפון שקטה, לידו כלבה חומה. כמה דקות אח”כ הכלב שלי מסמן שסיים לסמן ואפשר לנוע הביתה. הגבר והכלבה גם נעים ולאט אנחנו מבינים שהכיון שלנו זהה. ממש זהה. חזר זמנית לגור אצל ההורים אחרי פרידה, שני בניינים ממני.

הימים עוברים, פה ושם תיאומי טיולי כלב'ה, הכל טוב. בערב כיפור קבענו לטייל טיול ארוך, לאן שהכלב שלי והכלבה והרגליים יובילו... הערב נעים, הכבישים נטולי מכוניות, אנחנו בשיחה שעוברת מנושא לנושא, קצב הליכה נח, הכלב והכלבה בטוב. פתאום מתקרבת כלבה קטנה ומישהי מאחור צועקת – תעצרי, תעצרי... הכלבה נעצרת ליד הכלב והכלבה שלנו לרחרח והוא מרים אותה אליו. האישה מגיעה ומסבירה שהכלבה חמקה מהקולר. קורה. הכרות זריזה והיא מצטרפת לשיחה והטיול, עד לביתה, ומשם אנחנו לבתינו. סוף דבר- כמה ימים אח”כ הוא מספר בטיול שמצא אותה בפייסבוק, דיברו וקבעו להיפגש בת”א.

פחות משנתיים אח”כ קיבלתי הזמנה לחתונה... 🙂

***

היו כמה ימי כיפור שעשיתי עם החבר הכי טוב שלי. הוא היה גר אז בגליל ותנועת מכוניות אמנם מעטה אבל קיימת. היינו קונים ערימות של חטיפים וממתקים, כאילו כיפור נמשך שבוע לפחות, אבל רצינו להיות מוכנים היטב למאנצ'יז ;–) ואכן היינו. למאנצ'יז של כיפור בערב, כיפור בבוקר, כיפור בצהרים, ארוחה מפסקת, ועוד נותרה תקרובת למאנצ'יז של סוכות. עשינו את זה שנים, פעמים בשנה – כיפור וזכרון.

סוף דבר- לא זוכרת למה הפסקנו. אולי כי פתאום לא הסתדר או משהו כזה. ככה זה, לפעמים מסורות מפסיקות וזהו.

***

הפסקתי לצום בכיפור לפני 30 שנים, אבל צמתי ב-יז' בתמוז ו-ט' באב. הצומות האלה לא צריכים אמונה אלא חשיבה על ההסטוריה, וזה הסתדר לי. הפסקתי לצום גם אותם לפני כעשור.

גדלתי בבית שהיהדות נכחה בו, היום זה נקרא מסורתי אבל אז זה היה סתם בית ירושלמי – קידוש וטלויזיה, בית כנסת ואוטו, אבא שמר כשרות ואמא לא. חיה ותן לחיות. לא התעסקנו באמונה, אלא במסורת, החיבור ליהדות היה דרך בית אבא וסיפורי בית סבא וכו'. וככל שרחקתי מזה – גם החוטים האחרונים נותקו. זה תהליך ארוך, כי כמה שאנסה להתנער מהיהדות, היא עדיין חלק ממני. היא חלק מהעבר שלי, מהעבר של המשפחה שלי, מהתרבות שסביבי.

היא פשוט קיימת.

היא לא מתקיימת כדת – כי אין בי אמונה מהסוג הזה, היא לא מתקיימת כתרבות – כי בישראל התרבות היהודית לא מנותקת משטיפת המח הישראלית וזה משהו שאנחנו באופן מודע מצמצמים בבית ובהוויה.

היהדות הפכה למטען שצריך להיות זהירים איתו, בעיקר פה, בישראל. כי החיבור בין דת ללאום ולתרבות הוא בעייתי מאוד.

עד כאן.

מוזמנות'ים לספר על כיפור שלכן🍓

***

הנה פתאום נזכרתי בעוד אחד, שלאור האירועים האחרונים דווקא היה אמור לצוף מוקדם יותר – בירושלים, לפני כ-15 שנים, בגינה בשעות הבוקר המאוחרות עם הכלב (כן ההוא מהסיפור על השידוך) ועם שכנה (אחרת) והכלבה שלה. כיפור, קצת חם ובפינה נסתרת של הגן אני מוציאה בקבוק מים וקופסא לתת לכלבים. הכי בהחבא, כי בכל זאת מרחב ציבורי ולא נעים, מה גם שברחוב ליד יש ישיבה גדולה ועמוסה מתפללות'ים. פתאום אנחנו רואות קבוצה של ילדים בגיל 5-9 לערך רצה לכיון הגינה (די קטנה אגב) וכל אחד מהם אוחז ביד אחת טרופית וביד שניה שקית מאפה. אנחנו מביטות אחת על השניה תוהות מה הולך פה, והם מתיישבים, אוכלים ושותים. ככה, באמצע הגינה. אף אחת מאיתנו לא צמה, אבל זה מוזר לנו, התחושה שאנחנו משדלות לכבד את המרחב הציבורי, והם אוכלים מולנו. אנחנו אוספות את הכלבים והכלי של המים והולכות כל אחת לביתה.

למחרת בעבודה אני מספרת לחברה חרדית על הילדים ואומרת לה שזה ממש לא היה מובן, והיא אומרת שהם לא צמים אז מארגנים להם אוכל שיאכלו רק לא ליד המתפללים... אמרתי לה כמה מוזר שהם בחרו לשבת בגינה ולא סידרו להם איזה חדר/בית/מקום פרטי לאכול בו, והיא הזדעזעה מהרעיון – למה שהם יהיו נעולים אם בחוץ נעים וטוב להיות... השארנו את זה ככה באוויר.

זו לא שכונה חרדית, ואז אפילו לא שכונה בהתחרדות, למרות הישיבה הגדולה, ובכל זאת בשבתות החנויות ובתי הקפה היו סגורים. כי זו ירושלים, יש אזורים פתוחים ואזורים שלא (לפחות אז, עזבתי קצת אח”כ).

ועדיין, לאכול בגינה בכיפור נראה לי כמו הפרה של כל הכללים האפשריים, המקובלים, המכבדים.

גם היום.

– סוף -

ועכשיו לפירוט.

ההחלטה

הדיון נפתח עקב פוסט שהופיע לו בפיד הפדרטיבי, עם תמונה שסומנה כתוכן רגיש שבה אישה לבושה בלבוש חושפני ובפוזה סקסית, תגיות שמבהירות שמדובר בתוכן מיני וקישור לפטראון. מעקב לפרופיל עצמו יחשוף פוסטים דומים, וכן שמדובר בפרופיל של מגזין פורנוגרפי גרמני, שמספק תמונות בעירום מלא מאחורי חומת תשלום.

בעקבות אותו חשבון התפתח דיון שלם ומסועף, שבעיני כן שווה לקרוא: https://tooot.im/@Birdy/111039223806312829 בסופו של דבר, אחרי הדיון הפומבי ולאחר דיון נוסף בינינו כאדמינים, אפשר לסכם את עמדותינו בנקודות הבאות:

1. הפדיוורס ככלל ותווותים בפרט הם מקום מכבד לפורנוגרפיה אתית, וזה דבר טוב. לא חסרות בפדיוורס דוגמאות של א.נשים (לרוב קוויריות) שמכניסות כסף מתוכן מיני, ושהפרופיל שלהן בפדיוורס הוא אפיק פרסום עבור אותו תוכן. אנחנו לא רואות צורך להגביל תוכן כזה כל עוד יש אזהרת תוכן מתאימה, פה או בפדרציה. אני חושבת שתסכימו איתי שכשמדובר בעמותה ברור לנו שהשכירים מודעים לתנאים בהם הם עובדים ומסכימים להם, ושהם מסכימים לתנאים האלו מסיבותיהם שלהם. או לכל הפחות, גם אם זה נראה בעיניכם נצלני, אני בספק שמי מכם היה מבקש מאיתנו לחסום או להגביל את החשבון של העמותה בגלל תנאי ההעסקה של השכירים בה. למה שנחליט אז בשביל מצולמות במגזין שהן מנוצלות ושלכן אנחנו מגבילות אותן? מאיפה הזכות שלנו, כאדמינייה וכבני אדם, לקבוע בשביל מישהי אחרת איזה אפיק פרנסה הוא סבבה ואיזה אפיק הוא לא?

2. זה יהיה צבוע וסוורפי¹ להתייחס אחרת לפורנוגרפיה מלשאר העולם הקפיטליסטי. הנה דוגמא להמחשה: יש לנו בפדיעברי חשבון של עמותה (לא אנקוב בשם אבל כולן יודעות במי מדובר). לעמותה יש 27 שכירים, כשהבכיר מביניהם בתשלום הכי גבוה מקבל שכר דומה למה שאני קיבלתי בעבודה הראשונה אחרי צבא. רוב השכירים האלו כנראה מקבלים משכורת שהייתי צוחקת בפרצוף של מי שהציע לי אותו לו היה מדובר במשרה בשוק הפרטי, כשהם גם צריכים להתמודד עם עלויות שכירות במרכז. האם זה ניצול? מי קובע? ¹ https://femmagazine.com/feminism-101-what-is-a-swerf/

3. זה יהיה צבוע וסוורפי לשים רף אחר של ניצול לפורנוגרפיה ולשאר העולם הקפיטליסטי. קצת דומה לנקודה הקודמת, אבל מזווית קצת אחרת, והנה ההסבר: אחת ההצעות שעלו היא שאנחנו צריכות לחסום או להגביל רק חשבונות שבהם יש אינדיקציות או חשד סביר שלא מדובר בפורנוגרפיה אתית. ברף הזה יש כמה בעיות. הראשון הוא כמובן ההגדרה של פורנוגרפיה אתית, אבל לזה אני לא הולכת להיכנס אפילו. לענייננו, הרף צריך להיות “המצולמות מקבלות תשלום וקרדיט”, ולכל המסתייגים אני מפנה שוב לנקודה מספר 2. הבעייתיות השנייה עם הרף הזה זו של ודאיות. כשאנחנו מקבלות דיווח על חשבון פורנוגרפי, עומדות בפנינו שתי אפשרויות – ריסרץ' או תחושה ראשונית. האופציה הראשונה – שנעשה ריסרץ' על כל חשבון שמדווח אלינו – פשוט לא סבירה. אין לנו את המשאבים כאדמינייה לעקוב אחר שרשרת הקישורים עד שנגיע לחוזה העסקה, אין לנו אופציה לפנות למצולמות ולשאול אם הן מרוצות מהתנאים שהן הועסקו בו, וכולי וכולי. וכמובן שלא הוגן לדרוש מכם לעשות את המחקר הזה במקומנו. דיווח אמור להיות כלי בטיחותי, לא מטלה למדווחים. האופציה השנייה אם כן היא לקבוע על בסיס הנתונים שזמינים לנו בעת הדיווח. אבל גם פה יש לנו בעייתיות, ואמחיש אותה עם דוגמא. בין החשבונות שמתפדרצים עם תווותים יש את המגזין “נייצ'ר”. מגזין גדול וחשוב לכל הדעות. מדובר גם בעסק נצלני. נייצ'ר אמנם מעניק פרסום וקהל, אבל הוא לרוב לא משלם למפרסמים בו, ולמעשה, בשביל Open Access, לרוב הם (או יותר נכון, המוסד בו הם עובדים) צריכים לשלם לנייצ'ר. זאת בנוסף לתשלום אותו המוסד שלהם משלם לנייצ'ר גם ככה כדי שלחוקרים תהיה גישה למאמרים שמתפרסמים בו. הבעלים של נייצ'ר, ספרינגר, הם מהאויבים הגדולים ביותר של תנועת הידע החופשי. נייצ'ר עולה כסף לחוקרים, למוסדות שמגבים אותם, למשלמי המיסים, וכל זאת כשהם מחזירים מעט מאוד לחברה בתמורה מעבר לתחושת יוקרה. ואף על פי כן, אני בספק שמישהו בפדיעברי הולך לבקש מאיתנו לחסום אותם. אם נחזור לפורנוגרפיה, מתגלה הצביעות. אם לא מדובר במקרה מובהק (אסביר מה הכוונה בהמשך) אלא פשוט משהו מעורר את חשדי אך עוד יש בי קצת ספק. עולה השאלה – למה כאן חשד זה מספיק, אבל כשמדובר בנייצ'ר גם ידיעה גמורה זה לא?

הבהרות מתבקשות

טוב, הסברנו באלפי תווים למה המצב לא השתנה. ועדיין נשאר עוד מה לומר, כיוון שלדעתנו אנחנו חייבים לכן הסבר. כי יש כמה דברים שהיו חלק מהמצב הקודם, אבל לא נאמרו מעולם מפורשות, אז אין זמן טוב להבהיר אותם מעכשיו.

דבר ראשון, ניצול פורנוגרפי מובהק לא יהיה אצלנו. המשמעות היא שפרסום של פורנוגרפיה גנובה (ללא קרדיט וללא אישור המצולם.ת) זו עילה לחסימה מיידית. כמו כן, חשבון הידוע בהיותו פוגעני ונצלני יקבל יחס דומה. אם פורנהאב הנוראיים אי פעם ייכנסו לפדיוורס, הם יחסמו מתווותים במקום.

דבר שני, אנחנו מעודדות את משתמשות תווותים שתכנים כאלו מפריעים להם לסנן אותם מהפיד שלהם. הפדיוורס נועד כדי שיהיה לנו כיף, ואם משהו מציק או מטריד, זה מותר וצודק לחסום אותו, לא משנה הסיבה. אני בחיים לא אשפוט מישהי על חסימה שהיא עשתה – גם אם אני לא מסכימה איתה – ואם יהיה ביקוש לכך, אני מוכנה אפילו לספק רשימה של שרתים פורנוגרפיים שאנחנו מתפדרצים איתם כדי לעזור למשתמשים לחסום. זו גם הסיבה שמבחינתנו אזהרת תוכן על תוכן מיני היא כלל ברזל – למשתמשי תווותים יש את הזכות להימנע מתוכן כזה.

ודבר שלישי והכי חשוב: בשום פנים ואופן אל תיקחו מהפוסט הזה שאתם לא צריכים לדווח על דברים שגורמים לכם להרגיש לא בנוח. דיווח הוא הכלי הכי אפקטיבי של האדמינייה להתמודד עם תוכן פסול, ואנחנו לא רוצות שיהיה היסוס בשימוש בו. מבחינתנו, התרחיש שבו תכנים שהם סבבה מדווחים עדיף בהרבה על התרחיש שבו תכנים שהם לא סבבה לא מדווחים. אם משהו גורם לכן להרגיש לא בנוח, דווחו עליו. הפוסט הזה לא נועד לאסור עליכם לעשות זאת, אלא רק להסביר, אם נדחה הדיווח, למה הוא נדחה.

סיכום

המחויבות שלנו לפני הכל היא לסביבה בריאה ונעימה בתווותים. למפרסמי הפורנוגרפיה, לעוקבים אחריה, לאמביוולנטים ולנמנעים כאחד. גם החפירה הארוכה הזו נובעת בסופו של דבר מהעיקרון הזה. תודה רבה על ההקשבה וקבלו תות 🍓 טליה @yuvalne@tooot.im ושאר צוות האדמינייה @yair@tooot.im @aRubes@tooot.im @adistav@tooot.im @TunaMiguel@tooot.im

יערה בנגר אללוף ואורן ירמיה

הכתבה המקורית ב”הארץ” בערבית בתגובה לכתבה של גדעון לוי

גדעון לוי רוצה שנפסיק להיאבק בכיבוש, כי בשטחים הכבושים “אסור לאנשים להפגין על כלום”. אז הוא בנה איש קש בדמות “הפינה נגד הכיבוש” כדי שיוכל להביא לנו את הבשורה: “בקפלן צריך להתחיל המאבק על שוויון הזכויות בין הירדן לים”. לוי כנראה לא היה בהפגנה מזמן, כי אז היה יודע שאת הגוש הירושלמי מוביל הבאנר “דמוקרטיה לכולם.ן”, שבצומת כרכור מתנוסס מדי שבוע דגל ישראל גדול עם הכיתוב “APARTHEID”, שבין מאות השלטים בקפלן ישנם גם “الحرية للجميع من النهر إلى البحر – חירות לכולןם מהנהר ועד לים”, “העליונות היהודית – הסכנה האמיתית”, ו”אין דמוקרטיה עם אפרטהייד”.

במאמרו לוי מדבר על שיוויון וזכות בחירה לכולם, אבל כשהוא מדבר על שוויון, עושה רושם שהוא לא יכול להשתחרר מהכיבוש – זה שקורה “שם” במרחק “חצי שעה מקפלן”. השוויון שלוי מציע נגזר מאזרחות וזכות בחירה בלבד. באופן הזה לוי אינו שונה משקמה ברסלר ומשה רדמן, שמעדיפים לא לדבר על הכיבוש וגם לא על דמוקרטיה מהותית.

לעומת זאת, אנחנו מאמינות ששוויון פורמלי אינו מספיק ושדמוקרטיה חייבת לתת קול לחסרי הכח, אלו שאזרחותם אינה מבטיחה להם הגנה מפני כוחות השוק והגזענות המבנית. כמו כן, אנחנו מאמינות שכדי לדבר על שוויון צריך להמשיך לדבר על הכיבוש, אבל בתוך הקשר היסטורי ורעיוני רחב. הזוועות שמתרחשות מדי יום בגדה המערבית הן תוצר של כיבוש 1967, שהעתיק אל מעבר לקו הירוק את אותה המדיניות שהפכה מאות אלפי פלסטינים לפליטים והרסה מאות כפרים. מדיניות הנישול החלה עוד קודם, שכן השלטון הבריטי ביקש להחזיק את האוכלוסיות בקולוניה מופרדות ובסכסוך תמידי, ולכן העניק הכרה ומשאבים רק לכוחות שהתנגדו לחיים משותפים.

לכן, כדי להסתכל לכיבוש בעיניים צריך להסתכל גם בעיניים של “כיבוש האדמה” של ראשית הציונות. השאיפה להסב כמה שיותר משאבים לשימוש יהודים בלבד לא התחילה מעבר לקו הירוק וגם לא עוצרת בו. יעידו על כך מניעת השיבה בניגוד למשפט הבינלאומי, הפקעת האדמות, הטרנספר וההרס בנגב ובגליל, ועדות הקבלה ועוד.

התמקדות השיח הפנים-ישראלי בכיבוש 1967 מנרמלת את כל אלה. היא גם מטשטשת את הדרכים בהן חלוקת האדמות והרכוש הפלסטיני יצרה אי-צדק בחלוקת משאבים בתוך ישראל. למה לתושבי בית שאן אין גישה לנחל האסי? למה לתושבי גבעת עמל אין את אותן הזכויות של תושבי שיכון בבלי? ומה עם הזכויות של פליטי ביסאן וגָ'מַּאסין? מאבק למען שוויון לא יכול להתחיל מ-1967 ולמחוק את כל מה שהוביל לשם; הוא לא יכול לגנות את החרדים ואת הציונות הדתית ולהתעלם מהעליונות היהודית מבית הציונות החילונית, המיושמת עד היום על ידי קק”ל וההתיישבות העובדת; הוא לא יכול להסתפק בדרישה לאזרחות וזכות בחירה, שלא עזרו למוסא חסונה, לסלומון טקה ולרבים אחרים.

בתגובתה לגדעון לוי, כותבת איריס גור שמובילי ההפיכה המשטרית “פועלים ללא לאות לקדם סיפוח ועליונות יהודית בין הירדן לים”. את גל החקיקה הנוכחי צריך לעצור, אבל למען תיקון אמיתי אין מנוס מלהתמודד עם העובדה שהתיאור של גור נכון לכל מנהיגי הציונות ומדינת ישראל. את זרעי האפרטהייד טמנו אוסישקין (“כל אדמת ארץ ישראל, או לפחות רובה, תהיה קניינו של עם ישראל”), בן-גוריון (“לא תהיה אפשרית התיישבות יהודית אלא על ידי העברת הפלחים הערבים”), ויצמן (“עתידים אנו ברבות הימים להתפשט על-פני כל הארץ”) ואחרים. אותם אנשים גם תפסו יהודים לא-אשכנזים כנחותים, ולצד הניצול גם הצהירו בפניהם: “נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים” (מוטה גור).

הציונות הבדלנית הצליחה להציג את עצמה כגאולה היחידה של העם היהודי ודחקה מחוץ לתודעה את מי שביקשו ומבקשים לבנות כאן מרחב משותף, ללא עליונות, בלעדיות והפרדה. כך, הרבה לפני ממשלות נתניהו, ישראלים למדו ששוויון ודמוקרטיה הן משאב מוגבל ושהחירות והרווחה שלנו חייבות לבוא על חשבון זו של אחרים. אבל אפשר אחרת.

“הגוש נגד הכיבוש” (האמיתי, לא זה שבראשו של לוי) מכיל קשת רחבה של גישות לצדק ואיחוי. גם בתוך הגוש יש אי הסכמות, כפי שגם פירטנו, ועם זאת, זהו אחד המקומות הבודדים בהם אפשר לדבר על פירוק העליונות היהודית בין הירדן לים ועל הדרכים לבניית שוויון דמוקרטי מהותי.

יערה בנגר אללוף ואורן ירמיה הן פעילות בבלוק הרדיקלי של הגוש נגד הכיבוש

“דודי פיוטר דמיאניץ'... הינו אדם יבש ומר נפש. דומה הוא מאד לטרוטה מעושנת ובלתי טרייה, שמקל תקוע בה. אירע ובעומדו לצאת לגימנסיה, שם הוא מלמד את השפה הלטינית, הבחין בכריכת ספר דקדוקו שנאכלה על ידי העכברים”.

כך מתחיל הסיפור הקצר 'מיהו האשם', צ'כוב. (תרגום עברי אלעזר זליקסון, באסופה “הרומן עם הקונטרבס”, 1978).

הפיתרון שמוצא הדוד: להכשיר לציד עכברים את החתלתול של המשרתת פראסקוביה.

כאן מתחיל תיאור נפלא של העולם מנקודת מבטו של החתלתול, שכולו אינסטינקט צייד. “מכיוון שלא אגר די רשמים, תאר לעצמו את החיים לפי המושגים, שעברו אליו בירושה מאבותיו הנמרים יחד עם חלבו ודמו[...] מחשבותיו דמו לחלומות בהקיץ. לעתים הופיעה מבין הצללים צלוחית ובה חלב. לצלחת צמחו כפות והיא החלה לנוע, או אז אהיה החתלתול קופץ, נועץ בה את ציפורניו וקופא ממש מתאווה צמאת דם[...] כל מה שחזה ברוחו החולם הצעיר, ראשיתו קפיצות, ציפורניים ושיניים...“.

אבל הכשרתו המעשית כצייד, בשיטות שנוקט הדוד המורה, נכשלת בצורה מחפירה. קונים מלכודת, וכשנתפס בה עכברון מצמידים אליה בכוח את החתולון. אבל הוא נבהל מתשומת הלב ומהאור, וכשפותחים את הכלוב העכברון רץ לצד אחד והחתולון נמלט לצד אחר., לזעמו של הדוד, שתופס אותו, מקלל אותו ותוחב את זרבוביתו לתוך המלכודת.

כך חוזר הדבר (ורק מדרדר מסיבוב לסיבוב – “החמיץ עוד עכבר! איזה חתול זה? טינופת הוא! חלאה! להרביץ, להרביץ ליד המלכודת!”) עד שהדוד מתייאש ומצווה לזרוק מהבית את החתולון.

אחרי שנה רואה אותו המספר כשהוא, החתול, כבר גדול ומכובד, בדרכו לפגישה עם חתולות*. נשמע רשרוש, והחתול מבחין בחצר בעכבר. במקום לצוד אותו, הוא נרעד ונמלט בבהלה. המספר מסיים בחוויה משלו. הוא למד בצעירותו לטינית מפי הדוד, וכאשר מזדמן לידיו ספר של הקלסיקונים, במקום להתלהב הוא נזכר בפעלים יוצאים מהכלל ובפניו הצהובות-אפורות של הדוד, ואז פניו מחווירות, שערותיו סומרות והוא נמלט בבושה.

זה סיפורון קומי מ 1886, התקופה שבה כתב צ'כוב סיפורים קלילים לעיתונות. אבל ניכר בו כשרונו, בתיאור העולם מנקודת מבטו של החתולון ובקומיות של נסיונות האילוף הכושלים. יש בו אמירה יפה על הצד הטראגי בחינוך המערכתי: השחתת הסקרנות הטבעית של הילדים, והפיכתה לשנאה ופחד כלפי מושאי הלימוד, מציד עכברים ועד ספרות קלאסית. ובכל זאת, שתהיה שנת לימודים טובה.

• על נושא זה, חיי האהבה של החתול, כתב צ'כוב מונולוג קומי מעולה שמופיע בעברית באוסף 'מהתלות'.

בדקנו, אין חיה כזאת. עברנו אדמין אדמין, פוסט פוסט, דיאם דיאם, פינצטה פינצטה ונופ. להד”ם.

פרק ב' – יו, תראו, הנה אחת ממש עכשיו

אם נסיר את ערימות הרפש מעל כל תשפוכת המלל שחלפה פה בשבועיים האחרונים, נגלה, כפי שציינו כבר רבים לפני, שמדובר במחלוקת ביניכן לבין האדמיניה לגבי האופן בו מתבצעת המודרציה בתווות.ים. זה, איך לומר בעדינות, סופר לגיטימי. גם אני לא מסכים עם חלק מההחלטות או האופן בו הן בוצעו. כל אחד אחר מהאדמין וכל תווות.אית אחרת, אם נגרור אותה באוזן דרך 500 הריפורטים שהאתר הזה קיבל מאז היווסדו והאופן בו טיפלנו בהם יאלץ להודות שאכן, יש דברים שהם היו עושות אחרת. וזה טבעי, אנחנו אנשים שונים ויש לנו רגישויות שונות.

יש באופן כללי שתי דרכים להתמודד עם אי הסכמות כאלה. האחת היא פשוט להבליג ולקבל. יש פה אנשים שחושבים שערסים זו מילה לגיטימית ומוצאים שהם לא יכולים לבטא את עצמם כראוי בלעדיה, אבל מבינים שהיא לא מקובלת כאן ומסתדרים עם זה. יש אנשים שלא מבינות למה אנחנו מתעקשים על תיאורי תמונה עבור העיוור האחד בתווות.ים שעזב לפני שלש שנים, ולא נראה שאחרים מגיעים, אבל הן מקבלות את זה ומוסיפות לפחות תיאור בסיסי, או, למרבה הצער, נמנעות מלפרסם תמונות בכלל, כי ככה זה, אלה הכללים שאימצנו לנו וזה המחיר שצריך לשלם על מנת להשאר פה. הוא לא תמיד מחיר קל, אבל הוא מה שהוא.

לי למשל, וורדעלים למיניהם הם כמו מזלג בעין. לא יכול להסביר למה, והציק לי מאד שאין לנו שום כלל שאוסר לכל הפחות לפרסם אותם בצירי הזמן הפומביים. אבל שמתי איזה 13 פילטרים על כל סוגיהם השונים והם עובדים סבבה. לא רואה וורדעלים יותר. עבר לי, אפשר להמשיך. אם זה מציק לעוד מישהי כמו שזה מציק לי, שתפלטר אותם כנ”ל.

במקרים בהם המחלוקת היא עקרונית יותר, ואנשים פשוט לא מוכנים לקבל על עצמם אחד או יותר מהכללים, אפשר לעבור לאתר אחר או להקים אחד חדש. זו בדיוק הסיבה בגללה אנחנו מעדיפים את הגישה הפדרטיבית לרשתות חברתיות – ההבנה שאין מידה אחת שמתאימה לכולם. אנשים עם העדפות שונות מעדיפים לחיות בקהילות מסוגים שונים, או באתרי-יחיד שנותנים להם שליטה מלאה.

הלעפטודונים, למשל, החליטו שהדרישה שלנו לאזהרת תוכן על פוסטים פוליטיים פומביים לא מקובלת עליהם, כי דיון פוליטי פתוח הוא סיבה מרכזית להיותם ברשת חברתית בכלל, אז יאללה, אתר חדש, כללים חדשים. הם מרוצים שם, אנחנו מרוצים פה, וכולנו חברים ועוקבים ונהנים בלי לדרוך אחד לשניה על האצבעות ובלי דרמה. פשוט.

ויש גם אפשרות להעביר ביקורת, כזו שמסבה את תשומת ליבנו לנקודת מבט שאולי החמצנו, או שאולי לדעת מישהי אנחנו לא מעניקים לה את המשקל הראוי. אנחנו אוהבים לקבל ביקורת. ממילא חלק גדול ממה שאנחנו עושים באדמיניה זה לעמת את נקודות המוצא השונות מאד של חבריה המגוונים במכוון, להעלות נקודות מבט חדשות מהנכתב באתר ובמקומות אחרים כדי לשפר את המודעות שלנו לדרכים השונות לראות דברים ולהיות מסוגלים להגיע לקונצנזוס בנוגע לכל מקרה ומקרה, שמכיל כמה שיותר מהן, וממצה אותן לרלוונטיות ביותר דרכן נוכל להתקרב עד כמה שאפשר לדרך הפעולה האופטימלית לגביו. ביקורת זה אחלה.

אבל מה שמתקבל אצלנו מצידכן זו לא ביקורת, אלא נסיון להפעיל עלינו לחץ לפעול בניגוד לצו מצפוננו כדי לרצות איזשהו ציווי עליון שהוא נכון באופן אבסולוטי בעיניכן ושאיתו אנחנו בפשטות לא מסכימים. והפעלת לחץ כזו היא כבר לא לגיטימית. היא גם לא חדשה. חלקכן מנסות לכפות עלינו את דעתכן כבר שנים, ושלושתכן לפחות מתחילת השנה.

ניסינו כל מיני דרכים כדי להתמודד עם הלחץ – דיברנו, הסברנו, נעתרנו, התפשרנו, סירבנו, התעלמנו, ניסינו להיות קשוחים, ניסינו להיות רכים, ניסינו להיות רשמיים, ניסינו להיות חברים. שום דבר מזה לא עבד. בכל פעם שמצאתן טעם לפגם בפעולת האדמין עזות המצח שלכן לתבוע שנכפיף את פעולותינו לתביעותיכן רק התגברה.

ומהפעלת לחץ גרידא נראה שלאחרונה עברתם לסחיטה. עד שלא נבצע את כל תכתיביכן בדיוק מופתי ונתחייב לרצות אתכן בכל פעולה עתידית פשוט לא תניחו לנו לבצע את עבודתנו ותפרו את שלוות רוחם של שאר יושבות האתר בנסיון לגייס אותם למלחמת הקודש שלכן או לכל הפחות להמאיס עליהן את השהות בו עקב נהרות הרעל באיזשהו נסיון שהם יוסיפו ללחץ עלינו להכנע.

כל זה הגיע לשיא בשבועיים האחרונים, בהם גם אנחנו לא היינו בדיוק בשיאנו. חלקנו פצחנו בקריירה חדשה שמכלה את כל זמננו, חלקנו טרודים בסדרת משברים משפחתיים תוך ניהול במשרה חלקית של חד-הורות למשפחה מרובת ילדים, חלקנו עסוקים פיזית בהרחבת המשפחה, וחלקנו בחופשת ברןאאוט מתמשכת מחוסר יכולת להתמודד יותר עם האתר הזה. לא שיש לנו בעיה עם העבודה השוטפת – שבעה אדמינים, יתברך שמו, אבל המתקפה המשולשת שלכן גרמה לעומס נוסף ובלתי צפוי, ובהחלט הגבילה את היכולת שלנו להתמודד עם דברים קצת יותר חמורים שמאיימים להכנס לכאן כל הזמן.

אישית, בהתחלה עוד הייתי כשיר יחסית וניסיתי לתרום כמיטב יכולתי להתמודדות עם הלחץ. ניסיתי לשמוע דעות אחרות, ולהסביר למה פעלנו כך או אחרת במקרה כזה או אחר (וכן, בדיאם, אני חושב שדיון פומבי על גבו של משתמש אחר באתר הוא מחליא), אבל היכולת שלי להתמודד נשחקה במהירות.

התחלתי לבלות ימים שלמים בנסיונות לענות או לדון עם שאר חברי האדמין איך לטפל במצב, ולילות שלמים בהרהורים טורדניים. מחוייבויותי הוזנחו, הפסקתי להיות מסוגל להתאמן. אני קבוע במצב של קוצר נשימה ודופק גבוה. הרעלת לחץ איזשהי, מתקפת חרדה מתמשכת, לא יודע, אבל לא מתפקד משו יותר.

אני לא כותב את זה כאן כדי לזכות באיזשהן נקודות סימפטיה. זו הדייסה שאני בישלתי ואני אוכל אותה מהסיר עם מצקת. אני כותב את זה עבור מי שהשלה את עצמו שהשתיקה שלי על ההצגה היומית של בואו נשרוף את תמונות האדמין על התורן כדי שידעו להם מה זה דמוקרטיה מקובלת עלי. היא לא. להיפך.

היא נובעת מזה שאני לא סומך על עצמי כשאני בשיאי זעם כאלה, ומעדיף שלא להתבטא בפומבי. במקום זה הפניתי את מאמצי הדלים בנסיון לשכנע את שאר חברי האדמין שאין מקום יותר לדיאלוג מכיוון שהוא לא נעשה במה שקוראים באינגליזית “אין גוד פיית'”. הבנתי בסוף שאת אפאחד לא באמת מעניין איך אנחנו רואים כלל כזה, או מה טווח התוקף של כלל אחר, או מה ההליכים שלנו או איך אנחנו רואים את הדברים.

כל שלל השאלות שמוטח כנגדנו זכה מצד כולנו לאינספור תשובות, הסברים ונימוקים, ניסינו באמת למצוא משהו שעוד אפשר להגיד, אבל אף אחד מהדברים האלה לא הועיל בכלום אלא רק ליבה את הלהבות, כי מטרתן לא היתה למצוא איזשהו מודוס ויונדי אלא רק נסיון להתיש אותנו עד שניכנע.

ולא שאני לא מבין את שאר האדמינים. גם אני מאד שמח בשלושתכן, גאה שאתן כאן ונהנה מתרומתכן לאתר לאורך השנים, ורוצה מאד למצוא איזשהו פתרון. אבל המחיר נהיה בלתי נסבל. מה גם שאחד מכן הוא בן משפחה, וככזה ההנחה האפריורית היא שדעתי מוטה, ולכן מסורתית אני משאיר את הטיפול בו לאדמינים אחרים.

נקודת השבר מבחינתי היתה כאשר המתקפה עברה להתמקד בחלק האחרון באדמיניה שעוד עומד על רגליו, איכשהו, לפרקים. אין לי מושג מאיפה @yuvalne מצליחה עדיין לגייס את הריכוז, החוסן הנפשי והסבלנות כדי להמשיך ולנסות להתדיין עם מי שבבירור אין להן שום עניין בדבריה, אבל המחיר שהיא נאלצה לשלם בעבור זה הוא שתקראו להדיח אותה מהאדמיניה. קסום.

אז קודם כל, לא. מלבד אורך הרוח המופתי והשקדנות שלה, לטליה יש גם את המצפן המוסרי החד, הרגיש והקשיח ביותר מכלל חברי האדמין. בלעדיה תווות.ים לא היה מגיע להיות שמץ ממה שהוא היום, ואני חושב שאני מדבר בשם כל האדמיניה כשאני אומר שכל אחד ואחת מאיתנו היה מוותר בשמחה על מקומו, ולו רק כדי שמקומה לא ייפגע.

ולמרות שאנחנו סומכים עליה בעיניים עצומות, בעיקרון, אנחנו לא באמת עושים את זה בפועל, כי כל אחת מאיתנו יכולה לטעות. כל פעולה לא טריוויאלית שלנו כאדמינים, וכל התבטאות פומבית כאדמינים, כולל הפוסט הזה, נעשים על דעת כולם וכולנו עומדים מאחורי הדברים של כל אחד מאיתנו ולוקחים עליהם אחריות מלאה. הנסיון להמציא איזו השתלטות עויינת או פעולה בלתי מתואמת הוא נלעג.

וזהו, הגענו לאן שהלכנו. על אף מאמצינו הכבירים אך בעליל הלא מספקים, הצלחתן להביא אותנו למצב שבו זה או אנחנו או אתן. מה אנחנו עושים כאן, איך הגענו לכאן, למה חשבתן שזה מקום טוב לבקר בו, או באיזה קונסטלציה בדיוק חשבתן שהתשובה לדילמה תהיה אתן ולא אנחנו, לא ברור לי, אבל אנחנו כאן.

מכאן אני רואה בדיוק שתי דרכים בהן נוכל להמשיך, וההחלטה היא כולה שלכן, ביחד או לחוד -

האחת היא שתקבלו עליכן שזה האתר, אלה האנשים שחברים בו, אלה הכללים שלו, וזו האדמיניה האמונה על ניסוח הכללים, הוצאתם לפועל, והשיפוט של מתי ואיך לעשות זאת.

נשמח מאד אם תוכלו לקבל את זה ולהשאר איתנו בקהילתנו הקטנטונת. זה לא אומר שאתן צריכות להסכים עם כל פעולה, אמירה או מדיניות שלנו. כאמור הסכמה כזו היא לא אפשרית אפילו. אבל זה כן אומר שאתן מוכנות להיות פה איתנו באותו אופן בו אנחנו נמצאים כאן אחד עם השני – תוך הבנה שמדי פעם יהיו דברים שיציקו לנו, ולהתמודד עם זה. אפשר להעיר אם זה מציק, אבל צריך גם לחדול אם החלטתנו היא סופית ומבחינתנו הדיון נגמר.

וזה כן אומר אבל להפסיק לנסות לכפות עלינו את דעתכן, להפסיק להציף אותנו בשאלות מההפטרה שאין לכן עניין בהן, להפסיק לנסות להשתמש בשאר משתמשי האתר כבני ערובה לטרוניותיכן, להפסיק לנסות להכנס בינינו כדי להחליש אותנו, להפסיק לנסות לגרום לאתרים אחרים לחסום את תווות.ים על מה שאתן רואות כהפרות כללים, או כל דרך אחרת שמצאתן או שעוד תמצאו כדי לנסות לכפות את דעתכם.

וזה אומר להפסיק עכשיו. הדיון הזה, או מה שהוא לא היה, נגמר אתמול. אם דקה זה כל כמה שאתן מסוגלות לעצור את עצמכן מלהתמרמר על כך שהאדמיניה היא חבורת נבלות הומופוביות גזעניות בועלות שפנים ואוכלות נידות, אז דקה זה הזמן שנשאר לכן לארוז.

כי האלטרנטיבה היחידה היא לעזוב. אולי באחד מעשרות אלפי האתרים האחרים תמצאו אדמיניה נוחה יותר, ואולי הפתרון הוא באמת שעם הכח שאתן מבקשות לעצמכן תקחו גם את האחריות ותנהלו אתר חדש לפי ראות עיניכן, כי בבירור אתן לא מוכנות לקבל שום אחריות על הכח שאתן מבקשות לעצמכן כאן.

אני חושב שזה לא רעיון רע בסך הכל. תוכלו להמשיך לעקוב ולנהל את אותן השיחות, ובו זמנית יהיו לכן מגוון כלים כמו להגביל את מה שאתן רואות מתווות.ים לאנשים שאתן עוקבות אחריהן (או מלבד שיחות, נניח), או אפשרות לפרסם פומבית אך לוקאלית כדי להמנע מחשיפת יתר. יש כלמיני טכנולוגיות מגניבות שם בחוץ, אני בוודאי לא מעודכן בהכל, אבל תחרות ומגוון זה אחלה. יכול להיות נהדר. אני מאד מקווה שנוכל לשמור על יחסים טובים אתכן אם תבחרו בדרך הזו, כשם שאנחנו נהנים מהן עם האתרים האחרים בפדיברי.

אבל אלה שתי האופציות היחידות. המצב הנוכחי בו האדמיניה נדרשת לבלות תשעים אחוז מזמנה ומאה שלושים אחוז ממשאביה הנפשיים כדי להתמודד אתכן נגמר. החליטו אם כך או אם אחרת.

כמוכן, אל תגיבו לי בבקשה לפוסט הזה. אין לי עניין יותר ב”שאלותיכן התמימות” או בהשגותיכן המלומדות אודות אתיקה במשחקי מחשב. האינטראקציה הזו לא נעימה לי. היא לא נעימה לי כבר הרבה זמן, ואני מבקש שהיא תפסק. כל פוסט מצידכן על האדמיניה, כל אחד מחבריה, המודרציה באתר, וכיוצא באלה, הוא מרגע זה עילה מצידי לריפורט על הטרדה. אני כמובן לא אוכל לעשות איתו כלום, כי אנחנו עדיין מחוייבים לנוהל התקין בו ריפורט של אדמין אחד מטופל על ידי אדמין אחר (ורצוי יותר מאחת), אבל בהחלט אמליץ למצות אתכן את הדין.

תודה על ההקשבה,

בעינינו (וכפי שגם מנוסח בכללים עצמם) כללי השרת הם קודם כול כלי שנועד לסייע ביצירת ושימור אווירה נעימה ומכילה, ולא מטרה בפני עצמה, ולכן במקרה של עמימות אנחנו בד”כ נעדיף להיצמד לרוח הכללים ולא ללשונם. לאור אלה, אנחנו שמחים לשמוע ביקורת מכבדת על המדיניות, אבל לא נוכל להבטיח ואנחנו לא גם מצפים שכולם יסכימו או ירגישו בנוח עם כל החלטה אדמינית שתתקבל. גם כי זו לא הפואנטה, וגם כי זה ממילא מן הנמנע. 🍓

כמו כן, למען הסר ספק, המחויבות של האדמיניה לשמירה על המרחב בטוח ומכיל לכולםן לא השתנתה, והיא היתה ונשארה ההקשר העיקרי לכל הפעולות שלנו.

רמי טעה בדרך ממצודת ביריה, פנה בטעות לכיוון עמוקה, וכבר עמד לעשות יו טרן, אבל בדיוק מיכי שאלה אותו אם הוא טעה בדרך ולא היה בכבוד שלו להגיד שכן, אז הוא חיפש מהר עם העיניים את השלט הראשון. “מה פתאום, פה זה הקבר של יהונתן בן עוזיאל, רציתי לבקר, שמעתי ש… אה… שווה.” רמי פנה לכיוון הקבר בזריזות, לפני שיעלו עוד שאלות. קולה של שירי עלה מהמושב האחורי, “כתוב שהוא היה תלמידו של הלל הזקן. כשהוא למד, ציפורים שהיו עפות מעליו היו נשרפות ומתות.” “אמא!” יבב מתן מיד, “אני לא רוצה ללכת לשם!” שימות מי שהמציא את הויקיפדיה, חשב רמי. “הוא כבר לא לומד, הוא מת.” “טוב לזיווג ופוריות,” אמרה שירי, ודחפה את ראשה בין המושבים, “אתם מנסים להביא עוד ילד?” היא סובבה את ראשה מאחד לשני במבט חוקר. “לא רוצה אח קטן!” יבב מתן. “אי אפשר אתכם לשום מקום!” הכריז רמי, “אני מסתובב חזרה.” הוא ראה את מיכי מנידה בראשה, בחיוך קטן, לועג. כנראה שמגיע לו.

“תראה,” אמר יוסי, “הספר הראשון שלך נמכר בסדר. כמות מרשימה אפילו, בהתחשב בכך שזה אוסף שירי הייקו על אזדרכת העמקים האינדונזית. השני כבר הצליח פחות.” הוא הראה בידו. גובה בינוני, ואז נמוך, כמעט צמוד לשולחן. “חשבת, אולי, לכתוב על דברים אחרים?” השערות על זרועו של מנשה הזדקרו כמחטים לשמע השאלה. “אבל האזדרכת, היא…” לפתע נגמרו לו המילים, הוא, שכתב שלושה ספרים על האזדרכת, פאר העמקים, על רקע נחלי אינדונזיה, ועבד במרץ על הרביעי. הוא קרס, גורר אנקה אמפטית מהכיסא. “יש עוד עצים, עוד מדינות, עוד תוואי שטח,” ניסה יוסי להרחיב את עולמו של מנשה, “יש אזדרכת אפילו פה, בארץ.” מנשה גילגל את עיניו. “פה היא מין פולש, זרה, נדחפת, חוסמת שמש. אבל שם…” זיק ניצת בעיניו, ונדמה היה שפניו קורנות. יוסי נאנח חרישית. האמונה הזו, הדבקות הייחודית, היה בה כוח כמעט הפנוטי עליו. “הדפסה במחזור קטן,” אמר לבסוף, “הפצה מוגבלת.” ואחרי רגע הוסיף, כאילו כדי לשכנע את עצמו, “ספר אחרון.” הוא פנה למחשב להדפיס חוזה, וכתמיד, רקע שולחן העבודה שלו הציג אזדרכת אינדונזית, תמירה, שורשיה משתרגים בפלגי מים.

“תרשום אבא: הנסיכה פוני פונפונינה שלטה בממלכת הפונים.”

אביה ואמה של נסיכת הפונים פונפונינה נעלמו זה מכבר ביער הנסיבות הנוחות. פונפונינה שלטה בממלכה במקומם, אך מעולם לא לקחה לעצמה את תואר המלכה. היה זה כאילו כל עוד נשארה נסיכה, הייתה תקווה לשובם.

“אבל אז באה שיר ז' הנוראית, היא עשתה בלאגן והתחצפה!”

יום אחד, הגיעה אל הנסיכה בשורה איומה: מלודי פאלוס מפיצה כאוס בממלכתה. יתרה מזאת, היא ניאצה את הטיטאנים אבות-הזמן, ועוררה את חמתם על כל הממלכה.

“אז פונפונינה הלכה אליה ואמרה לה נו נו נו, לכי לפינה!”

הנסיכה פונפונינה דהרה למקום, זיעה מבהיקה על פרוותה. היא עמדה מול מלודי והרימה את פרסתה, מניעה אותה מצד לצד ולוחשת את המילים שזימנו את קסם המטרונום העתיק, כדי לכלוא את מלודי במערה אפלה במדבר הנידחים.

“אז שיר ז בכתה ואמרה בואי נהייה חברות.”

מלודי פאלוס נאחזה אימה. “לא!” קראה, “רחמי עלי פונפונינה, הלא תדעי שתמיד אהבתי אותך?” היא הושיטה את פרסתה אל פונפונינה, מנסה להגיע, נאבקת בקסם העוצמתי שכבל אותה.

“ופונפונינה אמרה לה לא! ושמה אותה בפינה.”

ברגע שהחל, לא ניתן היה עוד לעצור את הקסם העתיק. דמעות עלו בעיניה של פונפונינה, עת קסם המטרונום קרע את מלודי ממנה. “לא!” היא זעקה, “לא נועד הדבר להיות!” ומלודי גורשה אל תחתית מערת האופל, ומאז נקרא שמה רקוויאם, והיא רדפה את שנתם של פוניי הממלכה לנצח.

“זהו. עזרתי לך אבא? עם הזה, #סיפורון ?” “עם #סיפורונובמבר. מאוד מאוד מותק 😘”

הוא בחן חולצה אחרי חולצה, במה שנראה כמו תהליך סיזיפי מתמשך. מדי פעם נעצר על אחת, בחן אותה רגע ארוך, ואז, תמיד, השיב אותה למתלה. כמה חולצות יכולות להיות בחנות? היא ניסתה להרגיע את עצמה, בסוף זה יגמר, רק תחזיקי מעמד. כשראתה אותו חוזר למתלה קודם ובוחן אותו מחדש, היא נשברה. “זה רק חולצה, תבחר אחת!” “רק חולצה? רק חולצה?!” הוא נפנף בקולב שהחזיק כמו מטאדור, “אני אסתובב בעולם, עם כיתוב על החזה שלי, שכולם יקראו ויחשבו עלי דברים?” היא תרה את החנות בעיניה, “מה עם ציור נחמד?” “ציור? לא ברור? אז כל אחד יחשוב עלי משהו אחר.” היא הניפה ידיים בייאוש, “אז תקנה חולצה בלי כלום!” “הכי גרוע!” הוא תלה את החולצות בכעס, “יחשבו שאני סתם משעמם. אין ברירה.” הוא צעד בצעדים חדים לירכתי החנות. “לא, בבקשה, לא זה!” היא מיהרה אחריו, אפילו באפלולית היא כבר יכלה לראות את הקקפוניה הטקסטילית, “תיקח כמה זמן שאתה צריך!” הוא הרים שתי חולצות, כמעט באקראי. “תבחרי,” אמר בפנים חתומות, “טאי-דאי או פייזלי?”

• 2 Tbsp. tamari
• 2 Tbsp. black strap molasses
• 1 Tbsp. liquid smoke(hickory flavored)
• 2 Tsp. salt
• 1 Tsp. onion powder
• 1 Tsp. garlic powder
• 1/3 Tsp. MSG
• ½ Tsp. cayenne more or less to taste
• ½ Cup canola or other neutral tasting oil
• 2 Cup boiling water
• 200 g soy curls

Instructions

• Preheat the oven to 110 °C.
• Measure all ingredients except the water and soy curls into a pot.
• Add boiling water and then stir well.
• Immediately add the soy curls stirring them to coat with the marinade.
• Cook for about 10 min on low heat until most of the liquid is absorbed and soy curls are soft.
• Drain off any remaining liquid and spread soy curls onto a cookie sheet.
• Bake at 110 °C with convection for 1 hour, flipping every 15 minutes.

Notes

• Bake for 10 minutes less for chewier jerky or 10 minutes more for crunchier jerky.
• Variations in oven temperature and humidity will change bake time slightly.
• Watch jerky closely at the end of the cooking time so as not to over-dry or burn it.
• Store in an airtight container in the fridge.

המורה, שוקי ניר, היה מצוין. חכם, משעשע. הסיפור שלמדנו תוכנית הלימודים – כינורו של רוטשילד – גם יפה מאד.

אבל אני קורא מתחת לשולחן סיפור אחר, שנקרא 'לישון'.

יש לקרוא, ויש להתנתק מעולמך, לשקוע עמוק בעולם אחר. הסיפור הוא מנקודת מבטה של נערה צעירה, משרתת, ברוסיה של המאה ה 19. ערב. היא שומרת על התינוק של אדוניה. עייפה עד מוות ממטלות היום, התינוק לא מניח לה. בוכה ובוכה. ולה אסור להירדם. בפסקת הסיום היא חונקת אותו. הקורא חש אימה, אבל גם הזדהות.

שלושים ומשהו שנים אחר כך. אחרי תקופה שבה די הפסקתי לקרוא פרוזה, וכשכן קראתי, התקשיתי להיכנס לעומק, תפס אותי בעוצמה דומה סיפור אחר של צ'כוב, 'מעשה משעמם'. אבל זה לרשימה אחרת.

וזה הסיפור, בתרגום חדש. כאן הוא נקרא מתחשק לישון

https://www.ynet.co.il/article/1214991

“איזו התרגשות!” היא קיפצה כמו ילדה קטנה, ואז ניערה את הזרועות, מצליחה להראות לפתע צעירה וחיננית למרות הקמטים והעור המדולדל, המנוקד. הועדה בטוח תבחר בה, היא חייבת. אבל עדיף שתהייה ככה, לחוצה, חיונית. “יש לך את הכל?” אני שואל בפעם השלישית, ובפעם השלישית היא הוציאה את הקלסר, אבחנה רפואית, טרמינלית, שלושה חודשים; דוח פסיכולוגי, סתגלנית, יציבה; תוצאות מבחנים, אחוזון 92. אני מהנהן, הם יקחו אותה, היא מושלמת. כורזים לה והיא ממהרת להיכנס. שניה אחרי שהיא נעלמת אני נזכר שלא נפרדתי ממנה. יתנו לה להיפרד? לא יקחו אותה, ככה, מיד, נכון? אני מרגיש צמרמורת בגב כשאני חושב שפעם הבאה שאראה אותה תהייה… אחרי. אני יודע שהיא תזכור אותי, הם זוכרים את החיים שלהם, אבל זה ירגיש כל כך שונה. ואז היא תלך. אני אדע שהיא שם, איפשהו, ופתאום אני לא בטוח שזה יותר טוב.

Backup Your Apps

Do not use Titanium Backup. It has been abandoned in 2019 and is unfamiliar with newer formats such as split APKs. Backups created with it will not work. Instead, people seem to have luck with SwiftBackup, though some say the open source Neo-Backup (formerly OAndBackupX) is even better. In case Titanium backups is all you have, https://forum.xda-developers.com/t/cant-restore-apps-with-titanium-backup-after-upgrading-to-android-13.4558545/ claims all might not be lost and backups can be made to work by 1. Restoring with TiBu, but not opening the app. 2. Backing it up with Swift Backup, still not opening the app. 3. Restoring it with Swift Backup, 4. Profit. In any case, a full nandroid backup of /sdcard might be a useful additional insurance.

Transferring Backups Out

Rumor has it MTP might cause corruption on large files. Sounds odd, but better use adb push or scp. Physical media such as an actual SD Card or a thumb drive might be even better. While at it, grab a copy of Download, DCIM, Pictures and any other subfolder of /sdcard you might want to save from the total annihilation to follow.

Update /vendor

Latest ROMs will assume latest /vendor partition. To ensure you have it first flash the last/latest official release for the phone. In case of raphael, several editions can be found here – https://xiaomifirmwareupdater.com/firmware/raphael/ I don't know which of them should be used (or if it matters). I used the Global one even though it's not the latest. :/

Update /recovery

Having the latest version of the fanciest recovery might not be sufficient. A13 changed the partition encryption scheme (to FBEv1) and if your recovery hasn't been updated to support the change you might only have a garbled mess where data used to be. This is the case for Orange Fox. It has gone without a maintainer for raphael for a while and the last official release isn't up to date. Luckily, anon has created a working unofficial release (OrangeFox-R11.12FBEv1-Unofficial-raphael.zip) which can be found at https://androidfilehost.com/?fid=4279422670115710816 . Strictly speaking, this step is not necessary, as the process can be completed without having /sdcard access from recovery, but it makes life much easier.

Format Data

Poof.

Flash ROM

In my case Evolution X (https://evolution-x.org/device/raphael). Keep a copy of the OTA for later (in case Magisk suddenly disappears from /boot . See below).

Boot into /system

Do the Welcome-to-your-new-pixel-enjoy-the-unlimited-photo-storage-space song and dance. If the back gesture doesn't work, the way to fix it is 1. Enable Navigation Bar in Settings->The Evolver->Buttons, 2. Select 3-button navigation in Settings->The Evolver->Gestures->System Settings->System Navigation, 3. If the good old navigation bar appears at the bottom, wait a few seconds. If not, look through the settings to see what else needs to be enabled for it to appear. 4. Select Gesture navigation in Settings->The Evolver->Gestures->System Settings->System Navigation . It should be fine now.

Install Magisk

I think I had Magisk installed with the ROM, but then updating it via OTA caused it to somehow disappear. Or something else. Now sure why it vanished. To get it back, in general you need first to consult the Ramdisk paramter shown in the Magisk app. If it is Yes, you can have it running everytime you boot. If it's No, you have to choose 'Recovery Method' when installing, meaning you have to boot into recovery everytime you want to use Magisk, which sucks. This should hold true for all phones with the exception of some Xiaomi models, raphael included, which misreport this paramter. It says 'No', while in fact it does use a ramdisk. Therefore, the procedure to get Magisk back is — 1. Extract boot.img from the OTA you're currently running. 2. adb push/scp it to the phone (or a phone, doesn't need to be the one being updated). 3. Patch it with the Magisk app. Unselect both the recovery method and the Patch vbmeta in boot image options. 3. adb pull/scp it back out (the patched file is called magisk_patched_<version>_<random string>.img) 4. Flash it. Some recoveries might have issues with this step. Best use fastboot. 5. Verify in the app that it's installed. In any case, don't use recovery method when patching a boot image, or not use it when patching a recovery image. It will perform the patch in unnatural ways and your phone will bootloop forever.

Restore Backups

Congrats, you have a phone. Unless you did use Titanium Backup. Why did you use Titanium Backup?! :( And why does revanced's overlays make it stutter and crash?! :/

1. מגיע להם. הם לא קיבלו את הצעת החלוקה ופתחו במלחמה:

ראשית, רוב מוחלט של הפלסטינים לא היה מעורב בלחימה, אך כמעט כולם נאלצו לעזוב את בתיהם. באשר לאי-קבלת תוכנית החלוקה: מאז תחילת המנדט הבריטי ועד סיומו במאי 1948 אפשרו הבריטים באופן רשמי ליהודים רבים להגר לשטחי הארץ (הצהרת בלפור) ובהמשך, בשל לחץ שהופעל עליהם להגבלת העלייה, היגרו יהודים גם ללא היתר. בכך גדלה האוכלוסייה היהודית ממיעוט של כ-10% מתושבי הארץ ב-1919 לכמעט מחצית מתושביה ב-1949. כל זאת למרות התנגדות עיקשת של רוב תושבי הארץ הערבים שראו בעיניים כלות כיצד הם מוצאים עצמם בסכנת הפיכת מיעוט במולדתם. מבחינתם, תכנית החלוקה הייתה הוספת חטא על פשע: הענקת 62% מהארץ לאוכלוסיית מהגרים (ברובה) שזה מקרוב באה. על מנת להבין את הסיבות ליציאה למאבק העממי הפלסטיני ב-1947 עלינו להבין את תחושת האיום האמיתית (שהתבררה כנכונה) ואת תחושת העוול המתמשך של האוכלוסייה הערבית בארץ.

2. אבל הם ברחו. המנהיגים שלהם הורו להם לברוח והבטיחו להם שישובו כמנצחים.

המקרה המתועד היחיד שבו מנהיגים ערבים קראו לאוכלוסיה הערבית לברוח הוא של ערביי חיפה, שעזבו את העיר תחת התקפה של ההגנה, זאת חרף הפצרות של ההנהגה היהודית להישאר בעיר. למעט מקרה זה, המחקר ההיסטורי לא מצא תיעוד שתומך בטענה הזו. מקורה הוא ככל הנראה בתעמולה ישראלית בשנות החמישים והשישים שניסתה להציג את העקירה של הפלסטינים כתוצאה של בחירה חופשית שלהם. מעבר לכך אין זה נדיר שאוכלוסייה אזרחית בורחת מפני הלחימה ובמיוחד שההנהגה הישראלית והכוחות הלוחמים בשטח עודדו זאת בדרכים שונות.

3. הנכבה הייתה ונגמרה; מדוע שהפלסטינים לא ישימו את העבר מאחוריהם?

זו טענה מוזרה מצדם של בני ובנות עם שעדיין זוכר ומזכיר את חורבן הבית והגלות, ומבסס על העבר ההוא את התביעה לריבונות ועצמאות אלפיים שנה אחר כך.

עבור הפלסטינים מדובר לא רק בעבר הרבה יותר קרוב, אלא גם בהווה. התהליך שהחל ב-1948 למעשה מעולם לא נגמר. לאחר המלחמה, מדינת ישראל הפקיעה את הקרקעות הפלסטיניות והטילה משטר צבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל עד שנת 1966. ב-1967 החל הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה אשר יחד עם מפעל ההתנחלויות, ממשיך לנשל פלסטינים, פוגע בחירויות הפרט ורומס את זכותם להגדרה, ולחיים של חירות וכבוד. עבור הפלסטינים, 1948 לא הסתיימה. הנכבה מתמשכת.

4. הנכבה היא בעיה של הפלסטינים. למה שיהיה אכפת לנו, הישראלים?

משום שמלחמת 1948 לא הייתה מלחמה בין שתי מדינות עצמאיות. העלמת האוכלוסייה הפלסטינית היא זו שאפשרה למדינת ישראל לקום כמדינה דמוקרטית עם רוב יהודי מובהק. מחיקת התרבות הפלסטינית והשכחתה סייעה ליצירת הקשר הישיר בין ישראל העצמאית ובין ימי התנ״ך, תוך התעלמות ממאות שנות היסטוריה של נוכחות ערבית בארץ. ללא הנכבה לא הייתה יכולה לקום מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה. הדבר הזה מטיל עלינו כיהודים ישראלים אחריות גדולה והכרה באובדן שעליו המדינה בה אנחנו חיים מתקיימת.

צאצאי המלחמה ההיא לא נעלמו. הם נושאים אותה איתם לכל מקום, בתוך גבולות מדינת ישראל, בעזה, בגדה המערבית ובארצות הסובבות אותנו. אם לא נכיר באירוע המכונן ההוא לא נוכל לקיים שיח אמיתי עם שכנינו ולבנות מציאות שאינה מבוססת על דיכוי אלימות ומחיקה. חייבים לטפל בפצעי המלחמה ההיא.

חייבים לדבר על הנכבה: אירוע הנכבה של “לוחמים לשלום” בבית של סולידריות, הערב, 15.5.2023

אי-שוויון בין רשויות הוא עמוק, וממשלה שרוצה לטפל בפערים צריכה לשים אותו גבוה בסדר העדיפויות. אבל קרן הארנונה של הממשלה היא לא צעד בדרך. זה מהלך שיחליש את השלטון המקומי, יפלה את הרשויות הערביות, וייתן עוד כסף למי ששר האוצר חפץ ביקרו – ההתנחלויות

בכסות של דיבורים על שוויון, הממשלה מנצלת (תיראו מופתעים) מצוקות אמיתיות, כדי לקדם את המטרות שלה, שרחוקות מפיתרון המצוקות האלו שנות אור. זו ממשלה שמובילה חזון משיחי, שרוצה לחזק את מפעל ההתנחלויות, ושלא מאמינה באמת בשוויון כלכלי וחברתי.

מי שרוצה לצמצם את הפערים בין רשויות, צריך לפעול לשינוי שטחי שיפוט לטובת יישובים ערביים ועיירות פיתוח, ולהציע פתרונות אוניברסליים שיקדמו רווחה וביטחון כלכלי. הוא לא היה מתנה קבלת כספים מקרן הארנונה במתן היתר בנייה למגורים, כשברשויות הערביות זה מראש לא אפשרי, כי אין שם תכנית מתאר.

אנחנו פוגשים את השלטון המקומי יומיום. הוא מטפל ברוב הבעיות שלנו, ורלוונטי כמעט לכל היבט בחיים שלנו. אנחנו צריכים אותו בעל יכולת לפעול עבור האינטרסים של הציבור. כסף שנלקח ממנו לקופת האוצר הוא נגד האינטרס הזה. מה שאנחנו צריכים זה שלטון מקומי חזק, ובתוכו תושבים עם כוח להשפיע עליו.

לכן מה שצריך הוא גם להתנגד לחוק הארנונה, אבל לא מתוך נימוקים של קבוצה נגד קבוצה בחברה שלנו, או של עיר נגד עיר. כתל-אביבי, גם אני רוצה שוויון בין רשויות חזקות לחלשות. אנחנו צריכים לדרוש צעדים אמיתיים של צדק חלוקתי, ושלטון מקומי חזק שדורש זאת בעצמו.

— איתמר אבנרי

לאור המצב הבטחוני ובהמשך להודעות לגבי הפגנות המחאה הכלליות מחר, שימו לב לעדכונים בהפגנות נגד הכיבוש ונגד המלחמה:

✊🏼 תל אביב: הצעדה נגד המלחמה תתקיים כמתוכנן. 18:30 מהבימה לקפלן. לאחר מכן הגוש נגד הכיבוש יפגין מול הקריה. ✊🏼 באר שבע – בהוראת המשטרה, ההפגנה מבוטלת ✊🏼 חיפה 18:30 מהאודיטוריום למרכז חורב ✊🏼 נתניה 19:00 שדרות בן גוריון ✊🏼 רחובות 18:30 מדרחוב סטימצקי ✊🏼 כפר סבא 19:00 צעדה מוייצמן חצר השוק >> קניון ערים משמאל לבמה (ליד הגינה)

שאר המוקדים של הגוש נגד הכיבוש – כמתוכנן:

▪️ הרצליה רחבת העירייה, ליד גלידה גולדה ▪️ כרכור צומת כרכור ▪️ הוד השרון רחבת הספריה העירונית, רחוב השחר ▪️ כרמיאל בכניסה לעיר, על רחבת הדשא בין התחנה המרכזית והצומת ▪️ צומת הגומא בצד הדרום-מזרחי של הצומת ▪️ צומת צמח במרכז מעגל התנועה ▪️ צומת כברי

עקבו אחר שינויים בהתאם להוראת פיקוד העורף

ימים בודדים לתוך המתקפה הנוכחית על הרצועה, המכונה בישראל “מבצע מגן וחץ”, ובעזה עשרות הרוגים ובהם ילדים, נשים וקשישים. מאות דירות ניזוקו, חלקן כבר אינן ראויות למגורים, וקיים חשש לפגיעה בתשתיות אזרחיות נוספות. עוד לא הושלמו מאמצי השיקום מהמלחמות הקודמות, והנה שוב עוד גל של הפצצות שמותירות אחריהן מתים, הרס וחורבן.

עם פתיחת המתקפה, סגרה ישראל את המעברים ארז וכרם שלום המהווים, בעקבות עשורים של שליטה ישראלית, עורק חיים חיוני של 2.2 מיליון פלפטינים תושבי הרצועה. סגירת המעברים מונעת מעבר של חולים הזקוקים לטיפול רפואי ושל נוספים שצריכים לנוע לצרכים הומניטריים, וחוסמת מעבר של סחורות חיוניות, כולל של דלקים לתחנת הכוח.

מה הוביל למצב הנוכחי?

מאז בוצעה תוכנית ההתנתקות ב-2005, ישראלים רבים מניחים שבכך ניקתה ישראל את ידיה מרצועת עזה ואין לה עוד אחריות לנעשה שם. ההפך הוא הנכון. למעשה, ישראל ממשיכה לשלוט באינספור היבטים של חיי היומיום בעזה: היא מונעת גישה ימית ואווירית לעזה ושולטת על מעבריה היבשתיים, פרט למעבר רפיח ושער סלאח א-דין שבשליטת מצרים; ישראל היא שמחליטה מי רשאי לצאת את גבולות הרצועה; ישראל מגבילה כניסת סחורות לעזה דרך מעבר כרם שלום, ומחליטה מה מתוצרת עזה יוכל לצאת את מעבריה לשווקים חיצוניים, כמה ממנה, ומתי. זו לא התנתקות – זו שליטה מרחוק.

איך המתקפה על עזה קשורה למאבק למען דמוקרטיה בישראל?

בליץ החקיקה העכשווי, כהמשך של הסxכמים הקואליציוניים שנחתמו להקמת הממשלה, מעיד על כוונה ברורה מצידה: העמקת משטר העליונות היהודית, האצת סיפוח בגדה המערבית והחרפת בידודה של רצועת עזה. כל זאת תוך צמצום נוסף של האפשרויות המעטות ממילא להגנה על זכויות של קבוצות מיעוט בישראל, ביניהם פלסטינים אזרחי המדינה, ושל 5.4 מיליון פלסטינים ופלסטיניות שחיים תחת כיבושה בעזה ובגדה המערבית. עשורים של כיבוש, נישול ודיכוי, ובתוכם 16 שנים של סגר חונק ובלתי חוקי על רצועת עזה, הוכיחו מעבר לכל ספק כי ישראל מתנערת מחובותיה כלפי פלסטינים.ות ומסרבת להכיר באחריותה להגן על זכויותיהם הבסיסיות.

אין ולא תהיה פה דמוקרטיה בלי זכויות אדם לכולם.ן

המאבק למען דמוקרטיה בישראל חייב לכלול את הסרת הסגר מעל עזה וסיום הכיבוש והאפרטהייד.

🚶🏻‍♀️🚶🏾‍♂️🚲🚍🚘

דרך מרטין בובר, שמחברת בין הר הזיתים לקמפוס הר הצופים, היא חלק ממסלול ההליכה של סטודנטים וסטודנטיות רבים לאוניברסיטה. זהו כביש מסוכן, שמוקף בגדר משני צדדיו. המדרכה שלו צרה מאוד ולא מרוצפת, ולא מאפשרת לברוח מהתנועה. אנחנו דורשים להרחיב ולרצף את המדרכה, לטובת הסטודנטים מאזור הר הזיתים ולטובת כל הולכי הרגל.

طريق مارتين بوبر الذي يوصل بين جبل الزيتون والجامعة هو طريق يمر به العديد من الطلاب والطالبات يوميًا. وهو طريق خطر، يحيطه جدار من الطرفين ورصيفه صغير جدًا وغير مرصوف، ولا يسمح بالهروب من المركبات المارة. نطالب بتوسيع الرصيف و ورصفه لصالح الطلاب من منطقة جبل الزيتون ومن أجل جميع المشاة.

انضموا إلى النضال! הצטרפו למאבק! https://www.standing-together.org/petitions/safebuber

דקה לצפירה, אני מדליקה נר זיכרון, מניחה על אדן החלון, ומביטה בו. תכף יתחילו הצופרים לייבב, ואני אשקע במחשבות נוגות עליך. צלצול פעמון. בלי לחשוב, בלי לבדוק בעינית אני פותחת את הדלת. שני גברים צעירים בלבוש חרדי עומדים מולי. אחד מהם, הגבוה מבין השניים אוחז בין אצבעותיו הארוכות חוברות ותקליטורים. לרגע אני שוכחת מהשעה, מנר הזיכרון. מנסה להבין אם הם רוצים תרומה או מוכרים משהו. ואז הצפירה מתחילה. חודרת לתוך השקט שמשתרר במסדרון. אני מתמתחת לדום, מרכינה מבט. לא עוצמת עיניים. אף פעם אני לא עוצמת עיניים. זה לא עוצר את הדמעות במילא. אני רואה את הרגליים שלהם ספק מתופפות במקום, ספק עומדות. מרגישה את אי הנוחות שלהם באוויר. לא יכולה להתרכז בצפירה, למרות שהיא עוטפת אותי ביללתה. המחשבות מתחלפות לי בקצב אדיר – ממך אל שני הצעירים האלה בדלת ביתי, שניכר על פי רגליהם שהם חשים לא בנוח. אני חושבת לעצמי כמה בעצם מגיע להם שהם חשים שלא בנוח, מה הם עושים פה בכלל ודווקא עכשיו, מכל השעות שבעולם, מכל הימים, דווקא עכשיו? הכעס מציף אותי. אני מכינה צרור שאלות כעוס ונוזפני במיוחד לרגע שבו הצפירה תגמר. ואז מגיעות הדמעות. תמיד הם מגיעות באמצע הצפירה בערך. 30 שניות של הרעש הפולשני הזה, והעיניים שלי, כמו על פי רפלקס דומעות. זה מטשטש את הרגליים הלא יציבות שלהם, מטשטש את הכעס שלי. עכשיו אני כועסת עליך שהלכת. אני מעפעפת ביני לבין עצמי, כשראשי מורכן. לא רוצה שיראו אותי דומעת. הכעס עליך מתחלף שוב בכעס עליהם. אבל הוא שונה, מרוכך יותר, כאילו רגוע יותר. הצפירה נחלשת. מסתיימת. בטלוויזיה מתחיל דן כנר את הטקס. אני מרימה מבט אליהם, ושואלת: “עכשיו?” והנמוך ממלמל: “הרבי אמר חייבים להיות בשמחה תמיד...” המילים נעצרות באוויר, בינו לבין העינים שלי ששאריות הדמעות תלויות בהם. אני מביטה בו כמעט בחוסר אמון לשמע המילים שאומר, ופתאום צחוק אדיר פורץ מתוכי. צחוק כועס, מקל, פנימי, עמוק וקולני. הם מביטים בי, בתהייה גמורה. חוסר הנוחות שלהם בשל הצפירה מלפני כמה שניות התחלף בחוסר נוחות אל מול הצחוק שאני לא מצליחה לעצור. הנמוך מביט בגבוה, כאילו מסמן לו 'תעשה משהו'. הגבוה מביט בו, מביט בי, מביט בחוברות ובתקליטורים שהוא אוחז בכל כוחו, ופונה לעבר המדרגות. השני, ללא אומר, צועד אחריו. אני מביטה אחריהם בלכתם, מהירים-מהירים במדרגות, שומעת את פסיעותיהם מטה-מטה עד לקומת הכניסה, ואת טריקת הדלת כשהם יוצאים מהבניין. כעת אני מצליחה להפסיק לצחוק. נכנסת הביתה חזרה, וסוגרת את הדלת מאחורי. בטלוויזיה אב שכול מקריא קדיש. אני מביטה בנר שהדלקתי, וחושבת עליך.

ובין הדמעות מחייכת קלות וחושבת שהיית צוחק מכל הלב אם היית כאן.

אפריל 2009.

היום אני אבקר לשם שינוי לא ח”כים מהקואליציה, אלא מהאופוזיציה דווקא. ביום רביעי ה6.6.18 התקיימה בכנסת הצבעה על הצעת חוק ברית הזוגיות לבני ובנות אותו המין, התשע”ה-2015, חוק חשוב לזכויות הקהילה הגאה בישראל וצעד חשוב לכיוון נישואים אזרחיים בישראל. ההצעה, כידוע, לא עברה והוסרה מסדר היום. עכשיו, אפשר יהיה לבקר את הקואליציה, ואז יתחילו הדיונים השגרתיים על הסכמים קואליציוניים וכו'. אפשר גם לבקר את חברי הרשימה המשותפת, שנעדרו ברובם מן ההצבעה והפחיתו משמעותית את כוחה של האופוזיציה בה, אבל אז יתחילו דיונים על כך שרוב חברי הרשימה לא תומכים בנישואים חד מיניים. אז היום אני אדבר במקום על צביעות. כשפורסמו רשימות המצביעים, ניסיתי לברר מה הייתה סיבת ההיעדרות של כל חברי הכנסת באופוזיציה שהצהירו על תמיכתם בנישואים חד מיניים. רובם לא היו בארץ בזמן ההצבעה, בין אם מסיבות מוצדקות או לא, ולכן לא היה להם סיכוי להגיע אליה. (ח”כ סבטלובה, למשל, הייתה במשלחת לפינלנד). אך עבור שתי חברות כנסת, פנינה תמנו- שטה ואורלי לוי-אבקסיס לא הצלחתי למצוא סיבה בחדשות או ברשתות החברתיות, ולכן פניתי אליהן (מצורפת השיחות בפייסבוק הרשמי של שתיהן). זמן מה לאחר מכן ראיתי שבשני הדפים נקראה ההודעה, אך לא נתקבלה תשובה, ולכן שלחתי הודעת “תזכורת”. גם עליה לא קיבלתי תשובה. לאחר מכן שלחתי לכל אחת מחברות הכנסת אי-מייל מפורט עם מעשי וכוונותיי, בניסיון אחרון לקבל מהן תשובה (מצורפים אף הם). הזמן המקובל להמתין לתגובה בנוגע לידיעה הוא 24 שעות. אני, בגלל עיסוקיי וקצת בגלל רצון נדיב, נתתי להן 24 ימים להגיב. התוצאה? מלשכת חה”כ לוי-אבקסיס קיבלתי תגובה צולעת שמסבירה שהיא לא נכחה בכנסת ביום ההצבעה החשובה, ללא הסבר מדוע או מדוע לא יכלה להגיע אל הכנסת להצבעה עצמה. מלשכת חה”כ תמנו-שטה לא קיבלתי אף תשובה. האם עליי להזכיר לך, חברת הכנסת תמנו-שטה, שבמצע המפלגה שלך מוצהרת כוונה לקיים, וזה ציטוט, “תמיכה בקהילה הגאה, בזכויות שלה, בשוויון שלה בפני החוק, זה חלק ממה שמגדיר אותנו כבני אדם. כל עוד הקהילה הגאה לא זוכה לזכויות מלאות, אנו עדיין לא חיים במדינה שבה אנו רוצים לחיות. “? האם עליי להזכיר לך, חברת הכנסת לוי-אבקסיס, שהצהרת בעבר שתתמכי בנישואים חד מיניים ובזכויות הקהילה, ושהודעת שהמפלגה שאת עומדת להקים תקדם אותם גם כן? בבחירות הבאות אני כנראה כבר אהיה בגיל להצביע, ותהיו בטוחות שאת הקול שלי, לא תקבלו.

תגובה שכתבתי בתשובה למישהו שאמר שהטענה שהאמאזונס מייצר 20% מהחמצן שלנו שגויה, ושהנזק האמיתי בשריפות הוא מה שיקרה עם הקרקע, כי היער ישתקם אם ייתנו לו.

א. ממליצה לקרוא את התגובות של מדע גדול, בקטנה על הנושא של “היער נושם את מה שהוא פולט” תחת הפוסט שלהם על השריפות. ב. להידלדלות של האמזונס יש השפעות יותר חמורות מאשר מה שמוקם על השטח שנשרף. יערות גשם הם אמנם לא יצרני החמצן הגדולים ביותר, אבל הם כן יונקי פחמן יעילים להפליא. ובנוסף, הם מניעים כמות מגוחכת של מים אל האטמוספירה. חלק נכבד מאוד מהחקלאות בשתי האמריקות תלוי בקיומו של האמזונס. נזק משמעותי ליער יכול להוביל לרעב יחסית חמור במדינות העניות של היבשת. ג. יערות גשם הם לא כמו יערות אירופאים או צפון-אמריקאים. בעוד שהיערות שאנחנו מכירים התפתחו לצד שריפות טבעיות, אש היא דבר נדיר למדי במקומות כמו האמזונס. לכן בעוד שיערות בקנדה יכולים לחזור להוריק בתוך כמה שנים, והחיות שחיות שם יכולות לשרוד שריפות (באופן יחסי כמובן), זה לא נכון לעצים ולחיות של האמזונס. גם אם ניפטר מכל הבקר בחלק המבורא, וגם אם כל האש שיש עכשיו תיפסק, יכול להיות שייקחו מאות שנים אם לא יותר עד שנגיע למצב שהתחלנו ממנו. ד. אולי הדבר הכי מדאיג בנוגע לאקלים העולמי הוא כמה לולאות פידבק יש בו. אם האמזונס נשרף, האזור שלא נשרף עכשיו יותר יבש (כי עצים ביערות גשם מחזירים המון מים לאטמוספירה), כלומר היער עכשיו רגיש יותר לשריפות. דוגמא ללולאה נוספת היא העובדה שגם אם בני אדם יפסיקו לפלוט פחמן בזה הרגע, הטמפרטורות העולמיות ורמות הפחמן באטמוספירה ימשיכו לעלות למשך לפחות כמה עשורים אם לא יותר, וזה בגלל שעלייה בטמפרטורות מפשירה קרח, שהופכת את כדור הארץ לפחות מחזיר אור, וגם משחררת מתאן קפוא מהטונדרות, וים חם יותר קולט פחמן פחות טוב. גם בלי שדות בקר על חורבות היער, את ההשלכות של השריפה הזו אנחנו נראה, וגם הילדים שלנו, וגם הילדים של הילדים שלנו. (זה כמובן בהנחה שלא נטביע עת הנזק מהשריפה הזו בעוד המון נזק יותר חמור שנעשה).

אני תומכת בעבודת מין בגלל שלוש סיבות: זכות האישה על גופה, שימור של רשת מגן כלכלית, וכי לפעול נגד זה רק יעשה יותר נזק. בואי נפרק את כל הנקודות האלו.

זכות האישה על גופה – אני לא יכולה לומר למישהי בגירה מה טוב בשבילה מבלי שהיא ביקשה. אני לא מכירה כל פרט בחיים שלה, אני לא יודעת מה היא חוותה, איך היא מרגישה עם דברים כאלו ואחרים, מה היא ניסתה ומה היא הצליחה. ממש כמו שאם מישהו אומר לי שהוא טרנסג׳נדר אני אאמין לזה בלי לפקפק, כי הוא מכיר את החוויה של עצמו יותר טוב מכל אחד אחר, אם מישהי בוחרת להיות עובדת מין אני לא אפקפק בבחירה שלה, כי אני לא יודעת מה השיקולים שהובילו אותה לשם.

שימור של רשת מגן כלכלית – האם אני חושבת שכל עובדות המין עוסקות בתחום הזה כי הן נהנות מזה? ממש לא. האם אני חושבת שהרוב? גם לא. אבל זה לא משנה. ממש כמו שאדם בעבודה המשרדית הכי משעממת בעולם, מוכרת שצועקים עליה ודורשים את המנהל שלה או מנקה מבוגרת שסוחטת את הנשמה שלה על כל ספונג׳ה, לא לכל אדם עובד בחברה שלנו יש ברירה. לצערי הרב, אנחנו לא חיות באוטופיה קומוניסטית, ואנשים צריכים לעבוד או כנראה להפוך לחסרי בית. וכאן אני מתחברת לנקודה הראשונה: כשנערה טרנסית מידרדרת לעבודת מין, אני לא יודעת מכמה עבודות דחקו אותה. אני לא יודעת כמה נואשות היא צריכה את הכסף וכמה זה הפתרון היחיד מבחינתה. אבל כמו שכדי לשפר את מצבה של מנקה תשושה שעובדת קשה בשביל מעט כסף, הפתרון הוא לא לאסור עליה לנקות, אלא לדרוש עבורה תנאי עבודה ושכר טובים יותר עד שהיא תוכל לעבור למשהו יותר טוב עבורה, כך גם עם עובדות מין.

לפעול נגד זה יעשה רק יותר נזק – חוק הפללת הלקוח מתבסס על מה שנקרא המודל השוודי. אפשר לקרוא ארוכות על למה הוא מזיק בדפים כמו האמת על חוק הפללת הלקוח או עבודת מין ועבודות אחרות, אבל בקצרה: ממשלת שוודיה התגאתה כמה שנים אחרי יישום המודל שכמות עובדות המין במדינה ירדה ל50% ממה שהיא הייתה קודם. בדיקה קטנה עם גופים לאומיים ובינלאומיים חיצוניים יראו שזה ממש לא נכון, אלא פשוט מחצית מעובדות המין ירדו למחתרת, כי רק כך הן יכולות להתפרנס. והמשמעות של זה היא שהן לא יכולות להתקשר למשטרה כשהן צריכות, שהן לא יכולות להסכים על התנאים והעלות לפני שהן מגיעות לדירה של לקוח וכן הלאה. איגוד הבריאות העולמי (WHO) ואמנסטי אינטרנשיונל הם שניים מעשרות גופים בינלאומיים שאומרים בקול רם: הדרך הכי טובה לעזור לעובדות מין היא דקרימינליזציה מלאה. לא מודל שוודי ולא שום דבר אחר.

המדען הראשון שחזה את ההתחממות הגלובלית חי בשנות ה30. של המאה ה19. קצת פחות מחמישים שנה אחר כך התחילו להופיע הראיות הראשונות לכך שזה קורה בעולם, ושיהיו לזה השלכות רציניות.

הראיות האלו ישבו בשקט במשך בערך עשרים שנה, אבל אז הן התחילו לעלות לדיון הציבורי, וחברות הנפט דאגו. אז בשנת 1900 שלוש חברות הנפט הגדולות בעולם הזמינו מחקר שנמשך בערך עשור שיוכיח אחת ולתמיד שהנפט שהן שואבות לא מזיק לפלנטה. התוצאה הייתה בדיוק ההפך: המחקר שלהם הראה באופן חד משמעי שמה שאנחנו עושים מסוכן ועלול להיות בלתי הפיך, והמדענים התחננו בפני החברות להפיץ את המידע ולהפסיק לשאוב נפט. החברות הסתירו את המחקר. זה היה לפני מאה שנה.

במהלך העשורים מאז היו אינספור מחקרים שאמרו שיש שינוי אקלים ושהוא הולך להזיק לנו לעוד מאות שנים, אם לא אלפי. תחשבו על זה. לפני 530 שנה האימפריה הביזנטית עוד הייתה פה. לפני 4700 שנה הפירמידות נבנו. זה כמה זמן לעתיד אנחנו נרגיש את הנזק הזה.

כדי לעצור את שינוי האקלים, אנחנו חייבים להתאגד כאנושות, כל מדינות העולם, ולפעול ביחד לשינוי כלכלי וחברתי מאסיבי. אחרת, אנחנו בדרך למשבר הכי חמור שהאנושות ראתה בעשרים אלף השנים האחרונות.

ההסבר שלי יהיה מעמיק הרבה פחות ברמה המתמטית, וגם קצר יותר. אני לא מתכנן להסביר לכם את כל המתמטיקה העמוקה שמאחורי טור וטרנספורם פורייה, אלא לתת לכן הבנה עמוקה של איך ולמה הטריק המשוגע הזה פועל, ולמה בעצם הוא מעניין אותנו.

פורייה: האיש

ז'אן-בטיסט ז'וזף פורייה היה מתמטיקאי ופיזיקאי שעבד (בין היתר) בצבא הצרפתי כאחד מיועציו של נפוליאון. הוא נולד ב-1768 לחייט ממעמד בינוני-נמוך, ונהיה יתום בגיל 9. באמצעות הגיוס לצבא הצליח להתקבל ללימודי מתמטיקה, והחליף את לג'נדר (אחד מגדולי המתמטיקאים הצרפתים) בתפקידו ב”אקול פוליטקניק”, בית הספר הסמי-צבאי היוקרתי ביותר להנדסה בצרפת.

רשימת התרומות המדעיות שלו מרגישה קטנה ביחס למדענים גדולים אחרים בהיסטוריה, אבל כל פסוק בה הוא מהפכני: טור וטרנספורם פורייה, מודל פורייה להולכת חום, אפקט החממה (כן, הרעיון הזה עד כדי כך ותיק!), ושיטת אנליזת היחידות, שעליה הספקתי לכתוב כבר. היום נדבר על טור וטרנספורם פורייה, אבל אני מבטיח שגם על השאר נדבר בהזדמנות.

פורייה: הטור

כדי להסביר מה פורייה עשה, אני אצטרך להסתמך על כמה עובדות שאין לי זמן או מקום לנמק כאן. אלה יכולים להיות נושאים לפוסטים עתידיים, אבל בינתיים, קחו אותן כמו שהן:

1. הרבה בעיות פיזיקליות ניתן לנסח בעזרת סוג מסוים של משוואות שנקרא “משוואה דיפרנציאלית חלקית”. שם ארוך ומפחיד, ובצדק – אלה לרוב משוואות ארוכות ומפחידות, שקשה לפתור. לדוגמא, כדי לתאר את הצורה שבה חום מתפשט דרך חומר, יש משוואה דיפרנציאלית חלקית, שמסוגלת להראות כיצד התפלגות ראשונית של חום/קור נעה דרך החומר. זוהי “משוואת החום” שפיתח פורייה, והיא המוטיבציה לנושא הפוסט הזה.
2. אמנם המשוואות האלה קשות, אבל פורייה שם לב למשהו מעניין: עבור התפלגות חום “גלית”, הפיתרון של המשוואה הוא מאוד קל. גלים כאלה מתוארים ע”י פונקציית סינוס או קוסינוס, שאתן אולי עוד זוכרות משיעורי מתמטיקה בתיכון.
3. אם התפלגות החום הראשונית שלנו היא סכום של שני גלים, אפשר להפריד את הפיתרון של המשוואה לסכום שני הפתרונות: אחד לכל גל. זה עובד עבור כמה גלים שרוצים, ולכן כל מצב שמתחיל מסכום של גלים הוא מצב שמאוד קל לפתור.

בעזרת 3 העובדות האלה, פורייה ביצע מהפכה במדע, ואיפשר שיטה חדשה ועוצמתית במיוחד לפיתרון בעיות פיזיקליות. ההברקה של פורייה הייתה לשים לב שכל פונקציה ניתן לייצג כסכום של גלים. לכן, ניתן לפתור את תנועת החום עבור כל התפלגות התחלתית באמצעות פירוק של ההתפלגות לסכום של גלים, לפתור עבור כל גל, ואז לחבר מחדש את הפתרונות כדי לקבל את ההתנהגות הכוללת.

איזה מן קסם שחור זה, לפרק כל פונקציה לסכום של גלים? ובכן, קצת שיקרתי: לא כל פונקציה. לצורך הפוסט שלנו, אפשר לעשות את זה לכל הפונקציות שמוגדרות על “תחום” סופי, כלומר המוט שעליו אנחנו מודדים את הטמפרטורה חייב להיות באורך סופי. סה”כ זו הנחה סבירה, ואמנם פורמלית היא לא מספיקה, אבל היא תספיק לצרכים שלנו.

כשאנחנו מפרקים פונקציה כזו לסכום של גלים, נהוג לנסח את הפירוק בצורה הבאה: כל פונקציה מתפרקת לסכום של כל הגלים האפשריים, ולכל גל יש “עוצמה” מסויימת בפונקציה. לאוסף העוצמות של כל גל אנחנו נקרא “מקדמי פורייה” של הפונקציה, ולאסוף הגלים נקרא טור פורייה.

שימו לב ל-2 נקודות חשובות: 1.שימו לב שאפשר לחשוב על כל פונקציה מחזורית כאילו היא פונקציה על טווח סופי, כי בעצם אין משמעות לכל החזרות שלה – כולן נקבעות לפי האחת המרכזי. לכן, גם כל פונקציה מחזורית אפשר לתאר באמצעות טור פורייה. 2. “גל אפשרי” שתיארתי קודם הוא גל שחוזר על עצמו כמות שלמה של פעמים בין ההתחלה לסוף התחום שבו אנחנו עובדים. גם זה קצת לא נכון, כי זה תלוי בצורת הבעיה שאנחנו פותרים (מה שנקרא “תנאי שפה”), אבל עבור רוב המקרים אלה הגלים הרלוונטיים.

בואו נסתכל על דוגמא. נניח ואתם רוצים לפרק גל מרובע לטור פורייה. התהליך יראה משהו כמו הגיף הבא (מוזמנים ללחוץ על הלוגו בפינה הימנית התחתונה כדי להכנס לקוד המלא, עם דוגמא נוספת של גל משולש):

יש אלגוריתם מתמטי מדויק לחישוב העוצמה של כל גל, ולא צריך סתם לנחש אותם. אולי בעתיד גם אכתוב עליו, אבל זו לא המטרה שלנו היום.

פורייה: הטרנספורמציה

אני חושב שמה שדיברנו עליו עד עכשיו היה קצת באוויר, עם מוטות מתכת וטמפרטורה מוזרה. כדי לחבר את הנושא קצת למציאות, בואו נדבר על משהו שכולכם מכירים: מוזיקה!

אחרי שפורייה פיתח את שיטת הקירוב שקרויה על שמו, הוא פיתח הרחבה שלה, שנקראת “טרנספורם פורייה”, שהיא כלי מרכזי בתעשיית המוזיקה היום, וגם, כמובן, בפיזיקה המודרנית.

זוכרים שקודם אמרתי שאפשר לקרב רק פונקציות על טווח סופי בעזרת טור פורייה? ובכן, טרנספורם פורייה הוא ההרחבה של השיטה הזו עבור פונקציות באורך אינסופי. כדי להציג פונקציה כזו כסכום של גלים, אנחנו צריכים יותר גלים. הרבה יותר גלים. למעשה, גם אם קודם היינו צריכים אינסוף גלים, הפעם אנחנו צריכים יותר אינסוף.

במקום אוסף בדיד של גלים, אנחנו לוקחים רצף של גלים. לכל גל יש תדירות משלו, ואנחנו לוקחים גלים עם כל התדירויות האפשריות, כלומר כל המספרים הממשיים. בהתאמה, במקום אוסף בדיד של מקדמים, יש לנו עכשיו רצף של מקדמים, אחד מתאים לכל תדירות.

קיבלנו עכשיו רצף של מקדמים כשכל אחד מתאים לתדירות משלו, ודבר כזה אפשר לשרטט על גרף. למעשה, מה שקיבלנו הוא פונקציה חדשה: קשר בין כל תדירות לבין מקדם המתאים ב”טרנספורם פורייה” של הפונקציה המקורית.

למה הדבר הזה שימושי? ובכן, אמרתי מוזיקה, ואדבר על מוזיקה. נניח ויש לכם הקלטה כלשהי, ויש רעש ברקע שאתם רוצים להוריד. איך אתם עושים דבר כזה? אם הייתה לכם דרך להפריד בין הצלילים השונים שיש בהקלטה לפי התדירות שלהם, הייתם יכולים לבודד את התדירות של הרעשים, ולמחוק רק אותם, מבלי לפגוע בהקלטה עצמה.

רגע אחד, הפרדה לפי תדירויות? בדיוק על זה דיברנו כל הפוסט! כאשר מוזיקאים רוצים לעבוד עם סאונד, הם עושים טרנספורם פורייה להקלטה, וכך מסוגלים להפריד בין כל מקורות האודיו השונים בהקלטה, למחוק רעשים, וכו'. הרבה יותר קל לעבוד עם אודיו במרחב התדירויות מאשר במרחב הרגיל שלנו.

ולמיטיבי לכת, או פשוט מוזיקאים מנוסים: למעשה, מה שמוזיקאים עושים הוא לא טרנספורם פורייה פשוט. נניח, מה אם יש רעש שנפסק באמצע ההקלטה, או משנה את התדירות שלו באמצע? כדי לקבל פירוק תדירויות נוח, שמוזיקאים ופיזיקאים קוראים לו “ספקטרוגרמה”, ניתן לבצע טרנספורם פורייה על חלקים קצרים מההקלטה ב-“גושים”, וכך לקבל את התדירויות שמרכיבות כל שנייה ורגע בהקלטה בנפרד, ולנקות אותם בצורה הרבה יותר מדוייקת.

כל מה שתיארתי כאן הוא רק קצה המזלג של התחום ענק שנקרא אנליזת פורייה. לא הסברתי שפירוק פורייה הוא בסיס למרחב הפונקציות, וגם לא את השיטה לחישוב המקדמים. לא הסברתי איך בעצם עושים טרנספורם פורייה עבור הקלטת קול, שהיא בעצם לא פונקציה רציפה אלא אוסף נקודות סופי. לא תיארתי איך מתחשבים בתנאי שפה, ואפילו לא התקרבתי לדבר על כך שפורייה זה מקרה פרטי ופשוט של בערך המון שיטות מתמטיות שונות, כמו פירוק אדוות (wavelet) או טרנספורמים אינטגרליים. ושלא נתחיל לדבר על טרנספורם פורייה במכניקת הקוונטים ובתורת שדות מודרנית, שם כל השפה היא פורייה.

הכלי הזה, שפורייה גילה כמעט במקרה, התגלה כאחד הכלים החזקים ביותר בארסנל הפיזיקלי, ואנחנו עוד נחזור אליו לא מעט בעתיד.

השבוע אני עובד על הרצאה לקורס שאני נבחן בו בקרוב, על “מכניקה סטטיסטית של פולימרים”. זה ההמשך הטבעי של הקורס “ מכניקה סטטיסטית 2” שבו נבחנתי לפני שבועיים (אני נוטה לבחור קורסים לפי נושאים, כדי שישתלבו יפה ביחד).

בזמן שעבדתי על ההרצאה, חשבתי שזה יכול להיות אחלה פוסט, וזו התוצאה. תהנו :)

הקדמה: מכניקה סטטיסטית ומעברי פאזה

למעשה כתבתי כבר פוסט על מכניקה סטטיסטית, אבל עדיין לא הספקתי להעביר אותו לפורמט החדש של קרם.תוות.ים. לכן אסכם אותו בקצרה, עם כמה אנקדוטות שחשובות עבורי במיוחד:

מכניקה סטטיסטית הוא התחום בפיזיקה שעוסק במערכת מרובות חלקיקים, כאשר חלקיקים יכולים להיות כל דבר – אטומים, מולקולות, נמלים, בני אדם, פוטונים, מערבולות באוקיינוס, ועוד.

פיזיקאיםות יכולים לחקור את כל התחומים הללו תחת תחום אחד, בדיוק בזכות העובדה שיש בהן הרבה חלקיקים – ריבוי החלקיקים “מחליק” תופעות מסובכות, ומשאיר רק את הממוצע, שאותו יחסית קל להבין ולנתח.

אחת התופעות החשובות בתחום המכניקה הסטטיסטית הוא משהו שכולכם מכירים: מצבי צבירה! אנחנו יודעים לתאר בצורה מאוד טובה בדיוק איך וכמה מים רותחים, קרח נמס, ומגוון תופעות נוספות שכולן נכנסות בקטגוריה של מעברי מצב צבירה, או מעברי פאזה (כפי שאנחנו אוהבים לקרוא להם).

באמצע המאה ה-20 פיזיקאיםות שמו לב לכך שניתן לסווג מעברי פאזה לקטגוריות, הנקבעות לפי אוסף פרמטרים הנקרא “אקספוננטים קריטיים” – פרמטרים של המעבר שמאפיינים אותו בצורה עמוקה מאוד. זה נושא לפוסט אחר, ודי להגיד שהאקספוננטים הקריטיים הם חלק אינטגרלי בהבנה המודרנית של מעברי פאזה. אני אסתמך עליהם הרבה בהמשך בפוסט.

מה הקשר בין מי תהום למכניקה סטטיסטית?

שם הפוסט הוא “על ג'לטין ומי תהום”. על ג'לטין נדבר מאוחר יותר, אבל אני רוצה להתחיל עם מי תהום.

בעקבות העלייה בחשיבות של הנפט בחיינו עם עליית המכונית, גאולוגיםות, פיזיקאיםות ומהנדסיםות שילבו כוחות לאורך המאה ה-20 במטרה להבין תופעה שכולכם מכירים: חלחול, ובאופן כללי התנהגות של זורמים דרך חומר מחורר או ספוגי.

אתם יכולים לנחש מדוע זה היה חשוב, אם תחשבו על כך שגם נפט הוא למעשה זורם שמחלחל באדמה.

הפיזיקאיםות, כדרכםן, החליטו לגשת לבעיה מאפס, ובנו מודל מתמטי לחלחול, בהתבסס על מדע המכניקה הסטטיסטית שבדיוק היה בשיאו:

דמיינו שאנו מחלקים את האדמה לתאים חלולים וביניהם צינורות. כל צינור יכול להיות פתוח בסיכוי p, או סגור בסיכוי 1-p. זה מודל מופשט של האדמה המחוררת שדרכה עוברים המים מלמעלה למטה, או מצד אחד לצד שני.

כאשר משחקים עם הפרמטר p, מגלים תופעה מעניינת: כאשר מגדילים את הסיכוי לצינור פתוח מעל ערך קריטי, נפתחים מספיק צינורות כדי לאפשר למים לעבור מצד אחד לצד שני. אבל מתחת לערך הזה, המים לא יכולים לעבור בכלל, ונתקעים ממש בתחילת הדגימה.

זה שינוי לא רציף במאפיינים של החומר, ולזה אנחנו קוראים “ מעבר פאזה”! החלקיקים במקרה הזה אנלוגיים לצינורות, והמעבר בין קרח למים אנלוגי למעבר בין חומר אטום לחלול.

למודל הזה קוראים “פרקולציה” באנגלית, שפשוט מתורגם ל”חלחול” בעברית. אם אתם רוצים לראות בעיניים על מה אני מדבר, אני ממליץ מאוד על הסרטון הבא של סימולציה של המודל: https://www.youtube.com/watch?v=agSrT-FFyOg

רגע, אבל אמרת ג'לטין!

נכון, בכותרת מופיעה גם המילה ג'לטין, ויש לזה סיבה טובה.

במקביל (וקצת לפני) התפתחות מדע הפרקולציה, פיזיקאיםות וכימאיםות ניסו להבין תופעה שונה לחלוטין: מעבר הפאזה מתמיסה נוזלית לג'לי יציב.

בשנת 1941, ומאוחר יותר ב-1944, המדענים פלורי וסטוקמאייר (Flory & Stockmayer) פיתחו מודל פשוט, על בסיס מכניקה סטטיסטית, במטרה לתאר את המעבר הזה.

המודל שלהם הצליח לחזות מספר רב של פרמטרים על מעבר הפאזה, אבל הוא נכשל מבחינה מהותית אחת – המודל חזה ערכים לא נכונים עבור האקספוננטים הקריטיים.

במשך כמה עשרות שנים התחום קפא, כשאנשים ניסו ונכשלו לשפר את המודל של פלורי וסטוקמאייר, עד שהגיע מדע הפרקולציה.

א.נשים חכמיםות (לצערי לא הצלחתי לברר מי) שמו לב שהמודל של פלורי וסטוקמאייר שקול ל-“פיתרון שדה ממוצע” של בעיית פרקולציה סטנדרטית. שדה ממוצע גם הוא נושא לפוסט אחר, ואסכם בכך שהוא שיטה לקירוב מערכות מסובכות למערכות פשוטות, והוא לא תמיד עובד.

מכאן, השלב הבא היה פשוט – במקום להשתמש בשדה ממוצע, נבדוק האם הפיתרון המדויק והמלא של בעיית הפרקולציה מסוגל לחזות את האקספוננטים הקריטיים של מעבר תמיסה-ג'ל.

הפלא ופלא – הגישה הזו פעלה נהדר! כל האקספוננטים הקריטיים (לפחות, אלה שאני הצלחתי למצוא בספרות) מתאימים בצורה מושלמת לנתונים הניסוניים, וקיבלנו מודל טוב עבור מעבר פאזה שהשאיר פיזיקאיםות אובדי עצות לכמה עשרות שנים.

המכנה המשותף

נותרה עכשיו רק שאלה אחת – למה בעצם יש דימיון בין מעבר תמיסה-ג'לטין לבין בעיית פרקולציה?

ובכן, זה פשוט באופן מפתיע: דמיינו את התמיסה לפני המעבר בתור מלא תאי ג'ל קטנים המרחפים להם בתמיסה. כאשר מתחיל התהליך, התאים מתחילים להתחבר אחד לשני, עד לנקודה קריטית שבה מספיק חיבורים נוצרים כדי להתייחס לתמיסה בתור ג'ל.

אם תחליפו את תאים הג'ל באדמה, ואת החיבורים בנוצרים בצינורות של פרקולציה (שיכולים להיות פתוחים או חסומים), תקבלו בדיוק את אותו המודל! רק שבמקום להזרים מים מצד אחד לשני, אנחנו בודקים מתי נוצר גוש חיבורים משותף לכל הדגימה שלנו.

ולסיום: אנקדוטה גיאופוליטית

את רוב המידע לפוסט הזה לקחתי מספר של מוחמד סחימי, מהנדס כימי שיושב בכיסא שמומן ע”י חברת הנפט האיראנית הממשלתית, וכותב רבות במטרה לשכנע את העולם שהתעשייה הגרעינית האיראנית היא למטרות שלום.

עם חלק ממה שהוא אומר אני מסכים, ועם לא מעט אני לא. אבל בכל מקרה בעיני חשוב לזכור את הקשרים שיש למדע גם עם חלקים פחות כיפיים בעולם, ושהוא לא יכול להתקיים בוואקום.

למעשה הייתי מיועדת לנח”ל. הייתי עם הגרעין שלי בקיבוץ בשל”ת ראשון, חלבתי פרות, השתדלתי להסתדר עם הבנות-גע והבני-גע שלי (חלקם יותר חלקם פחות, כמו תמיד בקבוצות...).

עוד קודם זומנתי למיונים של קורס חוי”ה (לפני השל”ת) והלכתי כי צריך אבל אמרתי שאני הולכת לנח”ל. חשבתי שזה אומר להם שאני מוותרת על הקורס. מתישהו הבנים חוילו, ואח”כ הבנות קיבלו צוי חיול וגיוס ורק אני קיבלתי תאריך אחר. רק לגיוס. ואז התברר שמבחינת צהל אני הולכת לקורס לא כקד”צ אלא אחרי הגיוס, ומכיון שהקורס נופל על הטירונות של הבנות, צהל שלף אותי מהנח”ל וזהו.

אז ארזתי את עצמי מהגרעין במקום להמשיך בשל”ת, חזרתי להורים וחיכיתי לגיוס. בנתיים התחילה והסתיימה מלחמת המפרץ ולי מלאו 18* והיה לי עוד חודש וחצי להעביר.

את יום הולדת 18 חגגתי בשיחה שתכננתי לפחות מחצית אם לא יותר מחיי עד אז – שיחה לשירות למען הילד. ביקשתי לפתוח את תיק האימוץ שלי.

בשירות למען הילד אמרו לי שצריך את זה בכתב ולא בטלפון, אז שלחתי להם מברק.

הם חזרו אלי אחרי כמה ימים, וקבעו לי פגישה עם עו”ס שתלווה אותי בתהליך. פגשתי אותה וחשבתי שאקבל פרטים. זה לא בדיוק מה שקרה שם. היא הייתה יותר עסוקה בלברר למה זה חשוב לי, ולהסביר שלהורים הביולוגים יש זכות לא להיפגש. זה היה חדש. תמיד חשבתי שזו הזכות שלי לפתוח את התיק ולקבל את המידע שיש בו. את הסיפור שלי. אבל אז גיליתי שזה לא באמת בידיים שלי. היא אמרה שהעו”ס שטיפלה בי כתינוקת עדיין בשירות ושהן ביחד ינסו לפנות אל הביולוגית לבקש פגישה עבורי. הסכמתי. לא הייתה במילא שום אפשרות אחרת.

עברו עוד כמה ימים וקיבלתי טלפון מהשירות למען הילד ובו אמרו לי שנקבעה פגישה בתאריך 25.3 בשעה 15:30 בתל אביב. ברור שאישרתי. אז מה אם אני אמורה להתגייס יום קודם.

אז היום לפני 32 שנים התגייסתי. עברתי שרשרת חיול, הגעתי למחנה 80 וכשהמ”כית שאלה אם יש למישהי משהו אישי שהיא צריכה לשוחח עליו איתה – הרמתי את היד ואמרתי שאני צריכה לצאת למחרת כי יש לי פגישה שאני לא יכולה להפסיד. הבנות צחקו, היא חשבה שאני מתבדחת ושלחה את כולנו לרוץ לאיזה עץ. אני התיישבתי על הרצפה. לא בקטע של מרד, בקטע של יאוש. מה אני עושה?

היא ניגשה אלי בכעס, שואלת מה אני חושבת שאני עושה, ואני אמרתי לה – אני צריכה לפגוש את האמא הביולוגית שלי מחר בשירות למען הילד. אני אגיע לשם. מצידי תשימו אותי אח”כ בכלא. הבנות חזרו, והיא אמרה שהן משוחררות ואני צריכה לבוא איתה למשרד למ”מית. במשרד היא אמרה למ”מ שלחיילת יש בעיה וכשהסברתי לקחו אותי למ”פ ולמב”ס. כל זה כדי לתת לי כמה שעות פס למחרת. אבל בסוף הסאגה הזו, קיבלתי אישור לצאת לכמה שעות. בלי מדים, כי עוד אין חוגר. שיהיה.

היום לפני 32 שנים התגייסתי. אבל מחר לפני 32 שנים כשהגעתי לפגישה, בלי אוויר, גיליתי שהטעו אותי.

בחדר היו 2 עו”ס – זו שליוותה אותי עכשיו וזו שליוותה אותי כתינוקת. לא הייתה ביולוגית. אחרי כמה דקות שבהן עוד חשבתי שהיא תכף תכנס נפל לי האסימון, היא לא תבוא. ואז התפרצתי בבכי. כל הלחץ של הגיוס, של התאום של הפגישה, של האכזבה הכל יצא במכה. והן סיפרו שהן ניסו לפגוש אותה אבל היא מסרבת לפגוש אותי. יש לה חיים, יש לה משפחה, וזהו.

רציתי לדעת עוד, מה הסיפור – וקיבלתי מעט מאוד מידע על הלידה (לא ידעה שבהריון, הגיעה למיון עם צירים), על המסמכים (ביקשה עו”ס בשניה שהבינה שיולדת וחתמה על המסמכים במהירות), על העבר שלי (מבי”ח עברתי לבית ילדים ושם הייתי חודשיים וחצי עד שאומצתי)... מעט מאוד פרטים, שאי אפשר להרכיב מהם תמונה או סיפור.

שאלתי על האב ואמרו שאין פרטים שלו בתיק. שהיא סרבה לתת אותם ובסוף של תהליך ארוך בבית המשפט אישרו את האימוץ למרות שלא אותר ונתן הסכמתו לפי חוק**. וככה זה נגמר.

פגשתי את ההורים שלי אחרי שיצאתי משם, ואחרי שישבנו קצת ביחד, הם החזירו אותי לבסיס. ואני המשכתי עם הטירונות, כי מה עוד יכולתי לעשות.

בכל שנה, כשאני חושבת על הגיוס שלי, אני לא חושבת על צה”ל. אני חושבת על היום למחרת. על הפגישה שלא הייתה. על התקוות שהגעתי איתן לשם, המחשבה שסוף כל סוף אמצא את הפיסה החסרה של ההתחלה, ועל האכזבה והדחייה.

אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב את זה החוצה. אני לא יודעת למה דווקא עכשיו. אבל הנה יצא.

גם זו נקודת התחלה

שבת שלום.

• הייתי צעירה בשנה מהגרעין, סיימתי יב' בגיל 17.

** בדיעבד זה נחשב לתיק תקדימי. החוק מחייב הסכמת שני ההורים הביולוגים לפני הפיכת תינוק'ת לבר'ת אימוץ. המקרים היחידים שבהם לא היו פרטים כאלה עד אז היו כשלא ניתן היה לקבוע מי האב ולבקש את הסכמתו. במקרה שלי היא פשוט סרבה לתת פרטים. במחוזי אמרו שבגלל שהחוק מחייב הסכמת שני ההורים, אין להם אפשרות לתת צו אימוץ למרות שאני כבר אצל המאמצים הפוטנציאלים. התיק עבר לעליון ושם החליטו השופטים שבמצב הנוכחי עדיף לתת צו אימוץ מאשר להשאיר אותי באומנה במקום בתהליכי אימוץ אצל ההורים עד שאולי יהיה שינוי בתיק. ההחלטה לאשר אימוץ ללא פרטי אב כשניתן כנראה במאמץ (רב, כי היא סרבה...) לאתר אותו הייתה זו שאפשרה אח”כ מתן צוי אימוץ במקרים אחרים ודומים.

השיטה משבוע שעבר הייתה “בדיקת יחידות”, והיא שיטה מאוד פשוטה, אבל הדבר היחיד שהיא מסוגלת להגיד זה שכנראה לא עשיתן טעות אלגברה בדרך. היא לא באמת קשורה לפיזיקה והקירובים שעשיתן. כדי לבדוק דברים מסובכים כאלה, יש שיטה מוצלחת בהרבה.

בואו ניקח דוגמא פשוטה: נניח ואתן מחשבות את מהירות הזרימה הממוצעת של מים בצינור בבית שלכן. הביטוי עבור המהירות הזו הוא:

$$v = \frac{1}{6}\frac{R^{2}}{L}\frac{P}{\mu}$$

$$ v \propto \frac{P}{\mu} $$

את הביטוי הזה חישבתי במחברת שלי בשביל הפוסט. איך אני יודע שאני צודק? ובכן, בואו נחשוב קצת על הביטוי הזה: נניח ולחץ המים בצינור היה ממש ממש גבוה. אנחנו יודעים שבמצב כזה מהירות המים אמורה להיות ממש גבוהה, כי זה מה שקורה במציאות. ואנחנו רואים שזה מה שהנוסחה בדיוק אומרת לנו! ככל שלחץ המים יותר גבוה, מהירות המים יותר גבוהה.

זה סימן טוב, והוא אומר שכנראה האיבר של הלחץ בנוסחה שקיבלנו הוא נכון. בואו נבדוק את אותה הבדיקה עבור פרמטר נוסף – הצמיגות. אנחנו רואים שהיא נמצאת במכנה בנוסחה שלנו, כלומר ככל שהיא יותר גבוהה, מהירות המים יורדת. זה הגיוני? אם חושבים על זה קצת, מבינים שכן, כי הרי צמיגות גבוהה אומר שאנחנו מסיעים בצינורות דבש צמיג ולא מים, ודבש כמובן יזרום בצינורות הרבה יותר לאט.

לתהליך שאנחנו עשינו כאן פיזיקאים קוראים “בדיקת גבולות”, או “בדיקת מקרי קיצון”. אנחנו בודקים מה קורה אם אחד הגדלים במשוואה הוא מאוד גדול או מאוד קטן ביחס לאחרים. מיטיבי לכת מוזמנים לנסות לבדוק את הקשרים האלה גם עבור הנוסחה המלאה, כאשר R הוא רדיוס הצינור ו-L הוא אורך הצינור. נסו לדמיין צינור ממש ממש רחב או ממש ממש ארוך, ולבדוק מה אמור לקרות. המקרה הרחב הוא עוד יחסית קל, אבל המקרה הארוך הוא מסובך יותר, ולכן החלטתי לוותר עליו כאן, אבל שניהם מסתדרים.

כמובן, הבדיקה שעשינו היא לא לגמרי הגיונית או “פיזיקלית”, כי דבש לא בהכרח יצליח לזרום בצינורות כי הוא כל כך דביק, ואם נשים בצינור לחץ מים מאוד גבוה נקבל פיצוץ, לא מים מהירים מאוד. אבל אנחנו לא באמת מנסים לראות מקרה אמיתי של לחץ מאוד גבוה, אלא מנסים להבין האם התלות שקיבלנו היא נכונה. כלומר, האם העלאה או הורדה של משתנה מסוים גורמת למערכת להתנהג כמו שהיינו מצפים.

באופן כללי, לרוב נוסחאות בפיזיקה הן הרבה יותר מסובכות מהדוגמא שהבאתי כאן, ועברתי על כמה רעיונות שונים לפני שהחלטתי להתמקד בה. רציתי להדגים את ההשפעה של חיכוך אוויר על צנחנים, או על ההשפעה של לחץ אטמוספירי על טמפ' הרתיחה של מים. העובדה שהיו כל כך הרבה מקרים לבחור מהם רק הדגימה לי עד כמה הוא נפוץ, ואת הכוח העצום שיש להיגיון בריא וקצת אינטואיציה.

כפיזיקאי, פיתרון של בעיה עבורי הוא כמעט תמיד ביטוי מתמטי. שני צדדים של סימן שיוויון שמייצג את הקשר בין שני הביטויים. כשפיזיקאית צעירה מתחילה ללמוד פיזיקה, אחד הבעיות הראשונות שהיא פוגשת היא הפשוטה מביניהן: איך אפשר לדעת אם יש טעות בביטוי? כולכם בטח מכירים וזוכרים (לפחות במעומעם) את ההרגשה המתסכלת משיעורי מתמטיקה, שהבנתם שפתרתם את הבעיה, אבל הייתה לכם טעות מינוס באמצע החישוב, או שהתבלבלתם בין חיבור לכפל כשהעתקתם את הנוסחה משורה אחת לבאה.

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, פיזיקאים פיתחו מגוון שיטות, שבאופן כולל נהוג לקרוא להן “בדיקות שפיות” – בדיקות ראשוניות ומהירות שקל לבצע, ואם הביטוי שקיבלנו לא עומד בהן, אנחנו יודעים שטעינו בדרך. יש שני כלים בארגז שבהם אני רוצה להתמקד, ואני אקדיש להם שני פוסטים (כדי שיהיה סיכוי שמישהו יקרא לפחות אחד מהם). אני אתחיל עם האחד שיותר מגניב בעיני, והוא נקרא אנליזת יחידות.

הדבר החשוב ביותר לזכור בפיזיקה הוא שלכל ביטוי מתמטי יש משמעות פיזיקלית ומציאותית. זה אומר שבניגוד למתמטיקה, אי אפשר פשוט לכתוב דברים איך שרוצים. לדוגמא,

$3+2=5$

ההבנה הזו היא הבסיס לתחום שנקרא “אנליזת יחידות”, ובו הפיזיקאית הנפוצה מתבססת על המשמעות הפיזיקלית של יחידות כדי לבדוק האם הביטוי שהיא קיבלה עושה שכל. אנליזת יחידות מתבססת על שלושה חוקים מרכזיים: 1. אסור לחבר או לחסר שני גדלים עם יחידות שונות. 2. אם מכפילים או מחלקים שני גדלים, יחידות התוצאה הן הכפלה או חילוק של יחידות הגדלים המקוריים. 3. משני הצדדים של סימן שיוויון חייבים להופיע גדלים עם אותן יחידות.

בעזרת החוקים הללו, פיזיקאים יכולים לחשב את היחידות של הביטויים שהם קיבלו, ואם מקבלים סתירה לאחד החוקים, מקבלים בעיה.

לדוגמא, נניח ויש לי שני גדלים:

$a$

$b$

$c$

$$c = a + b$$

עכשיו בואו נניח ש-

$c$

$$c= \frac{b}{a}$$

הדוגמאות הללו אמנם פשוטות, אבל כשהביטויים נהיים גדולים יותר ויותר, ויותר ויותר קשה להבין מה עושים, והיחידות נהיות יותר ויותר חשובות. עבור ביטוי מהצורה:

$\mathcal{Z} = \prod_{j}\int \rm d\vec s_{j}\left(1+\beta J\sum_{\left\langle k,\ell\right\rangle }\vec s_{k}\cdot\vec s_{\ell}+\frac 12\left(\beta J\right)^{2}\sum_{\left\langle k,\ell\right\rangle }\sum_{\left\langle n,m\right\rangle }\left(\vec s_{k}\cdot\vec s_{\ell}\right)\left(\vec s_{n}\cdot\vec s_{m}\right)\right)$

היכולת להשוות בין היחידות של כל הגורמים היא קריטית כדי לוודא שלא עשיתם טעות מטופשת באמצע העבודה, ופיזיקאים לא באמת יכולים להסתדר בלעדיו.

הכלי הזה, כאמור, הוא אחד משני כלים מרכזיים בארגז “בדיקת השפיות” הפיזיקאי. בעיני אוסף השיטות הזה, מעבר לשימושיות הרבה שלו, הוא יפה ברמה האסתטית, והוא אחד המאפיינים הייחודיים לפיזיקה בתוך המדעים המדוייקים, ובפרט אחד המאפיינים המבדילים בינה לבין המתמטיקה, שעליה היא מתבססת.

تعالوا للقيام بجولة اجتماعية تاريخية في يافا ، يوم الجمعة 10/2/23 الساعة 13:00 ظهراً ، مع عبد ستال ، مرشد ذو خبرة ومعرفة ، ناشط محلي كتب كتاباً عن يافا بعد الاحتلال. في الجولة سنتعرف على واقع عمليات الإخلاء والسلب والتطهير العرقي لما تبقى من السكان الفلسطينيين في يافا.

הסיור יתחיל בשכונת עג'מי (שכונה ערבית), כולל הר הזבל ופארק עג’מי. משם נעלה לאנדרומדה (מתחם שעבר תהליכי ג'נטריפיקציה) ונשקיף על הנמל. משם נמשיך לעיר העתיקה (מרחב שנותר “נקי” מערבים אחרי 1984 ועד היום ) ונרד לכיכר השעון🕰️.

وستنطلق الجولة في حي العجمي (حي عربي) متضمنا جبل القمامة وحديقة العجمي. من هناك سنصعد إلى أندروميدا (منطقة خضعت لعمليات التحسين) وننظر إلى الميناء. من هناك سنستمر إلى المدينة القديمة (مساحة ظلت “نظيفة” من الغرب بعد عام 1984 حتى اليوم) وننزل إلى ساحة الساعة.

בתום הסיור נשמע👂על המאבק הנוכחי של תושבים ופעילים כנגד הפינויים ונצטרף למשמרת המחאה📣, אשר מתקיימת מדי יום שישי ב-15:30. אנחנו נספר על המאבק של 'עומדים ביחד' לדיור לכולם בעיר תל-אביב-יפו ונמשיך לבנות את שיתוף הפעולה עם הפעילים המקומיים.

في نهاية الجولة ، سنسمع عن النضال الحالي للسكان والناشطين ضد عمليات الإخلاء وننضم إلى وقفة الاحتجاج التي تقام كل يوم جمعة في الساعة 15:30 مساءً. سوف نتحدث عن النضال من أجل “الوقوف معا” من أجل السكن للجميع في مدينة تل أبيب – يافا وسنواصل بناء التعاون مع النشطاء المحليين.

להרשמה לסיור / للتسجيل في الجولة

אני אמור לעשות בכלל משהו אחר. אני אמור לסיים את התזה הארורה ולעבוד. אבל אני לא מסוגל להמשיך ככה בלי להקיא קודם משהו החוצה. אפילו לא עוד דקה. אני רועד ופוחד.

יש לי לחץ בחזה כל הזמן. אני בחרדה תמידית וכל דבר מזכיר לי אותה. כבר 13 שנים שאני מרגיש אותה, מדבר איתה, משתף אחרים בה, אבל לא מצליח להקיא. אני לא חושב שאוכל להקיא אותה כמו שמקיאים גוף זר אבל אני חושב שאם אפלוט את ההוויה הזאת מדי פעם אוכל להירגע קצת כמו אחרי שמקיאים. כל שיחה או ידיעה חדשותית מזכירות לי אותה.

האפלה

אין לי ממש שם מדויק מספיק בשבילה, אז קראתי לה האפלה הממשמשת או פשוט האפלה, כי כך אני מדמיין אותה. ערפל סמיך ושחור שמתקרב אליי מהאופק ומאיים להטביע אותי בתוכו. אני רואה אותו זוחל לכיוון שלי כל הזמן, בקצב איטי מאוד, אבל תמיד מתקדם לעברי מאז ששמתי לב אליו.

כשאני מנסה להסביר אותה למישהי אחרת, אני אומר משהו כמו

“ישראל הולכת ונהיית ימנית יותר. לאומנית יותר. פשיסטית יותר. מיליטריסטית יותר. דתית יותר, אורתודוקסית יותר. רק מהבחינה הדמוגרפית לבד, בלי שום פקטור אחר ובלי להסתכל על מגמות של הקצנה בציבורים האלו זה מסלול ברור ומאיים מאוד. אני פסימי מאוד ופוחד”

אני, לעומת זאת, הולך בכיוון ההפוך בכל האספקטים האלו. בפרה-היסטוריה הייתי ישראלי גאה. שמאל ציוני חילוני ליברלי עם רגשי חיבה לזרמים הפרוגרסיבים יותר ביהדות ותחושת שייכות לעם היהודי, פעיל בנוער מרצ, מתעב את הימין ואת עראפת, מצפה בקוצר רוח להסכם אוסלו ג', מעריץ את המערב ואת המהפכה הצרפתית ובאותה נשימה לא יכול לחכות לשרת בקרבי. במוח המתבגר שלי את הסתירות המהותיות פה עוד לא ראיתי. מדהים מה ש 25 שנה יכולות לשנות. שירות קרבי מחריד בשטחים בזמן האינתיפאדה השנייה, 17 שנות מילואים ואינספור מאמרים פוסטים ושיחות אחר כך, אני ההפך מכל הדברים האלו חוץ מהשמאל והליברליות. אתאיסט שלא מזדהה יותר אפילו עם המילה 'חילוני'. ישראלי רק ברשומות אבל בראש אני בכלל אנטי לאומנות ולאומיות. לא שייך ולא מוכן להיות שייך לשום עם, כולל זה היהודי. הציונות ? היא בעיני מונח היסטורי ותו לא, ובהווה רק אמצעי פרופוגנדה אפקטיבי של החברה והמדינה הישראלית מול האזרחים שלה (כולל היהודים) ומוך יהודים שניתן לשנורר מהם כסף או רגשי אשמה בחו”ל. בוחל במיליטריזם ומתבייש בכל שנות המילואים האלו. מרגיש שנוצלתי שלוש שנים בסדיר תמורת שביעית שכר מינימום. רואה כבר גם את הצביעות והאימפריאליזם של המערב גם ולא רק של כל האחרים. פעיל פוליטית אני כבר לא.

בקיצור, אני מרגיש זר יותר ויותר בישראל ככל שעובר הזמן. מרגיש שכבר אין לי מקום בה כבר איזה עשור אם לא יותר. שהיא חונקת אותי. אני חרד ממה שיקרה לנו עוד עשור או שניים אם לא נעזוב בזמן.

מה זה לא

זה לא יוקר המחייה, זאת לא גסות הרוח ולא התרבות השטחית. עם אלו אני יכול להסתדר עוד הרבה שנים, גם אם תוך קשיים, חריקת שיניים ותחושת החמצה גדולה. זה גם לא תחושות האשמה של ההשתתפות באפרטהייד כחייל ואזרח. אני כבר לא מרגיש אשם כי אני לא מרגיש שאיפשהו היה לי או למישהו אחר סיכוי לשנות משהו. לרוב המוחץ של הישראלים היהודים, כולל אלו המגדירים אצמם בטעות כשמאלנים לא כואב בכלל כשמטוס קרב מוריד עשרה ילדים בשביל הסיכוי לפגוע באיזה חמאסניק לצרכי “ביטחון” מדומין. על ההסכמה בשתיקה של המדינה ועל העזרה האקטיבית של צה”ל למפעל חמיסת הנדל”ן והטיהור האתני המזדמן אף אחד (סטטיסטית) לא יוצא פה לרחוב. איזה סיכוי היה לי מלכתחילה מול חברה כזאת ? אני אשם בזה ? מישהו שאל אותי אי פעם בכלל ? כהערת אגב – את הסימפטיה ללאומיות הפלסטינית איבדתי מזמן כמו לזו הישראלית. החברה הפלסטינית בישראל דוחה אותי לא פחות מהיהודית. שמרנות, דת, לאומנות והגנה על חלשים רק לפי שיטתנו. אפילו חד”ש (שאני מצביע עבורה, דרך אגב) היא שמאל רק כשמתאים לה. על זכויות ללהט”ב או סתם לאנשים שצריכים גראס כתרופה אין מה לדבר. אם החלש הבינלאומי הוא במקרה לא קורבן של המערב אלא של מעצמות אחרות הם פתאום לא אנטי אימפריאליסטים מובהקים.

עם כל אלו אני יכול איכשהו להסתדר. אבל מה שאני לא יכול להסתדר איתו. זאת האימה.

האימה שבלהיות תקוע כאן כשהכל רק מתדרדר כל הזמן. מחשבות מחרידות על דברים כמו מה אם בעוד 10 שנים נסבול מאפליה בגלל שאנחנו לא נשואים ? כמה אינדוקטרינציה פשיסטית הילדים יספגו ? מה יהיה עם הביטחון האישי שלנו וחופש הביטוי שלנו כשאנשים כמונו יתחילו להירדף בגלוי, בהתחלה ע”י חלקים החברה ואח”כ ע”י המדינה ? כמה זמן נשאר לנו לפני שאנחנו נרדפים ? 20 שנה ? 10 שנים ? 5 ? ההקצנה לינארית או מעריכית ? כמה זמן נשאר לנו עד שאנחנו לא יכולים לדבר על הדעות שלנו בגלוי ? איזה מן הורים אנחנו כשאנחנו לא נסים מכאן עכשיו כשעוד אפשר ? וכן הלאה וכן הלאה. כל יום.

לא מזמן דיברתי עם שני חברים טובים שלי שלא מבינים את הפניקה. לא עזר מה שאמרתי, את ההוויה של צפרדע בסיר מתחמם לא הצלחתי להעביר להם.

הפוסט המקורי

https://thecreepingdarkness.wordpress.com/2022/07/05/%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%a4%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%9e%d7%a9%d7%9e%d7%a9%d7%aa/

אבל בכל מקרה אני אספר על עצמי בקטנה:

אני דביר, אני בן 23, אני על הרצף האוטיסטי. אני אוהב מתמטיקה ופיזיקה ומחשבים, אבל גם למשל היסטוריה ואפילו במידה מסויימת תנ”ך... בכללי איפה שאני יכול לצייר לעצמי בראש “סיפור” או בכללי תורות עם אוסף של נקודות שהן לכאורה עומדות במקומן אבל באופן בלתי נמנע מחוברות לכל מה שמסביב בזמן או מרחב (ואני אשמח להרחיב על זה בעתיד). אני שמאלני, סוציאליסט אם ליידק, ופיתחתי דעה פוליטית בגיל יחסית צעיר (דעה שהתעצבה עם הזמן אבל היא הייתה על הציר השמאלי תמיד). עד לפני כמה חודשים הייתי גר ביישוב מאוד קטן ולאחרונה עברתי לגור בעיר. אני טיפוס אורבני שנהנה מהרעיון של חיים גם בשעות הלילה אפילו שאני לא יוצא לבלות בלילות... פשוט שאפשר לצאת בלילה ולראות מישהו מטייל עם הכלב שלו או בכללי אנשים עוברים וחיים את שלהם, זה נותן לי אנרגיה חיובית כלשהי.

והנה רעיונות לפוסטים שאני יכול לכתוב עליהם בזמן הקרוב:

• כמובן פוסט יותר מורחב עליי, אם יהיה עניין ויהיה לי רצון.

• בנושא הפוליטי:

  • אקטואליה שלדעתי שווה להתייחס אלייה.
  • למה אפשר לפעמים, אולי גם לרוב, לשמור את הפסימיות בצד, ולמה אפשר להיות אופטימי למרות הכל.
  • אולי פוסט עם יותר ספציפי על הדעות שלי
  • בטח זה יהיה יותר מאוחר, אבל יהיה מעניין לכתוב דל”פים שיש לי ביחס לזה שאני בשמאל.

• בנושא המתמטי + STEM שונות (וכן זה נושאים עם צורך בבסיס מתמטי אבל אם וכאשר אכתוב אשלח קישור לקריאה שלו מאחרים):

  • על משוואה ממעלה חמישית והתמרת צ'ירנאהוס, נושא לדעתי יחסית פשוט אבל לא מדובר הרבה.
  • משוואה דיפרנציאלית ליניראית מסדר שני, שנכון אין לה פתרון אנליטי מובטח כמו עבור סדר ראשון, אבל כן יש משהו שאפשר לעשות, ואולי יהיה מגניב לדבר עליו.
  • מודלים סטטיסטיים במשחק כדורגל- מה הסיכוי במשחק מסויים שקבוצה אחת או אחרת תנצח, איך להסיק על זה למצב נניח של ליגה או של “שלב נוק-אאוט” ועוד. לדעתי זה מגניב גם למי שלא מתעניין כלל בכדורגל.

• סתם דברים שעולים לי לראש ללא כותרת של ממש:

  • למה מכוניות זה השטן וה*טלר.
  • נוסטלגיה and stuff.
  • דירוג של כל משחקי ה-flash של האתר nitrome, אולי בכמה חלקים, אולי עם משפט או 2 על כל משחק.
  • ניתוח (בצחוק) סטייל כמעט מבחן-בספרות ל-INSIDE של בו ברנאהם.
  • מלאמלא אנקדוטות היסטוריות שאני יכול לחבר ו-hopefully תצא יפה בפוסט.

• אובייסלי אני יכול גם סתם לכתוב פה על דברים שקרו לי ושבאלי לכתוב עליהם.

אני כן ארצה לשמור על אווירה קלילה אם אני כן אדבר על עצמי, כי תכלס אני חושב שזה יכול להיות כיף פה.

הלו שלום מקרם.תווות.ים

עובד? מגניב. פוסט זה מגיע אליכם מקרם.תווות.ים, מופע פדיברי חדש. בניגוד לרוב המופעים, הוא אינו פלטפורמת מיקרו-בלוגינג בסגנון עדות טוויטר, מסטודון, פלערומה וכו', אלא מנוע בלוגים מינימליסטי.

בלוגים אומר שאפשר לכתוב ללא הגבלה, לעצב יפה את הטקסט, להטמיע תמונות וקישורים היכן שבוחרים ובגדול להתבטא ביתר נוחות כשרוצים לפרוס יריעה רחבה יותר מכמה פסקאות.

מינימליסטי אומר שיש מעט מאד פיצ'רים, צעצועים וכו' שעשויים לעמוד בדרכה של הכתיבה.

אז למה זה טוב?

המחשבה המקורית היתה כסוגשל פתרון לפתילים המוגבלים יחסית של מסטודון – פתילים הם הרי המצאה של טוויטר, ותוצאה של מגבלת התוים. הם שימושיים כשרוצים להוסיף עליהם לאורך זמן – לייבטוויטינג או תיעוד מתמשך, ובתפקיד הזה מסטודון ושות' מתמודדים יפה, אבל כשרוצים מראש לפרסם במכה אחת משהו ארוך יותר, הסיבה היחידה להשתמש בפתיל היא כדי להנגיש אותו לרשת החברתית במידת האפשר, כלומר מבלי לקשר לאתר חיצוני או, השם תרחם, לפרסם צילומסך.

אבל זו הפדרציה כאן. אם מה שאנחנו רוצים לפרסם הוא בעצם סוג של מאמר, או פשוט פוסט ארוך יותר, זה יכול להיות אזרח מדרגה ראשונה של הפיד בדיוק כמו שתמונה, סרטון או חצרוץ יכולים להיות. אנחנו צריכים מנוע בלוגים בפדיברי!

במחשבה שניה, זה גם עובד בכיוון ההפוך. יש הרבה אנשים שאוהבים לקרוא בלוגים, ולכתוב בלוגים, ולשלוח לחברים, אבל אין להם שום סבלנות לרשתות חברתיות. המופע הזה יוכל לאפשר להם לכתוב ולפרסם ולמצוא קהל ביתר קלות בין חבריהם בפדרציה. נראה, אולי יתפוס. :)

עברית

אין פה תמיכה. אבל ממש, כלום. לא רק הממשק באנגלית, אפילו כותרת בעברית לאתר או ליישר את הטקסט לימין בזמן הכתיבה לא מצאתי איך עושים.

אבל אם נהיה פה יותר משלושה אנשים אני משוכנע שנתקן לפחות את הבעיות הבסיסיות ביותר ונדאג שיהיה לנו נוח במידה מינימלית. אבל כרגע זה עובד, וזהו. נוח זה עוד לא.

איך לעשות יפה

ממש יפה קשה לעשות פה (לאטעך! אני רוצה לאטעך!), אבל די יפה אפשר בקלות כיוון שהכתיבה לא מוגבלת לטקסט פשוט בלבד אלא תומכת גם בשפת עיצוב קלה ופופולרית בשם מארקדאון, שמאפשרת למשל

• להדגיש טקסטים כך או כך (או כך),
• להוסיף כותרות כמו אלה שלמעלה,
• להטמיע תמונות או לינקים,
• רשימות ממוספרות או לא,
• ציטוטים,
• קוד,

ואולי גם דברים כמו טבלאות וקווים מפרידים, למרות שהם לא מוזכרים במדריך הרשמי כאן .

מינימליזם

אין סרגל כלים, אין בחירת שפה, אי אפשר לעקוב אחרי אנשים או לראות תגובות, הדהודים או פברוטים. אי אפשר אפילו למנשן אנשים, שזה די מוזר. הייתי שמח למשל למנשן את עצמי כדי שלפחות אוכל לקבל התראה אם מישהו מגיב לפוסט. אני מניח שאפשר לעקוב ידנית, ואולי במשך הזמן יתפתח הרגל למנשן גם את הידית הראשית של כותבים פה כשמגיבים לפוסטים. זה הכל חדש, קשה לדעת איך להשתמש.

לא שאני מתלונן, השקט הויזואלי שנוצר מכל ההעדר הזה, הן בזמן הכתיבה והן בזמן הקריאה, כה נדירים בימינו, וכה מהנים.

אבל באמת, תמונת פרופיל, מה כבר ביקשתי?!

סיכום

לא'דע. אקספרימנט. זה לא בדיוק מה שחשבתי (למשל רק הפסקה הראשונה מתפדרצת, ואחרי זה זה כן לינק), אבל בדברים מסויימים עולה בהחלט על הציפיות. אני חושב ששווה למי שנוטה לשרשר או לכתוב לאורך, או סתם רוצה לנסות, לפתוח חשבון ולבדוק את העניין.

אזהיר רק שזה אקספרימנט גם מהצד התפעולי של העניין. עוד אין ממש גיבויים או הבטחת יציבות או המשכיות שהיא. אולי נעבור פלטפורמה, אולי סתם יימאס. גיבוי של טקסטים בעלי חשיבות כלשהי מומלץ בהחלט.