אל מול האפלה
from האפלה הזוחלת
הערה: הופיע במקור ב 22 ביולי 2022, כלומר כמה חודשים לפני הבחירות האחרונות, בבלוג “האפלה הזוחלת” [בלוג של עמוד אחד בוורדפרס שחבל שלא התחלתי לפני עשור+, כשהחרדות החלו], קישור בסוף
אני אמור לעשות בכלל משהו אחר. אני אמור לסיים את התזה הארורה ולעבוד. אבל אני לא מסוגל להמשיך ככה בלי להקיא קודם משהו החוצה. אפילו לא עוד דקה. אני רועד ופוחד.
יש לי לחץ בחזה כל הזמן. אני בחרדה תמידית וכל דבר מזכיר לי אותה. כבר 13 שנים שאני מרגיש אותה, מדבר איתה, משתף אחרים בה, אבל לא מצליח להקיא. אני לא חושב שאוכל להקיא אותה כמו שמקיאים גוף זר אבל אני חושב שאם אפלוט את ההוויה הזאת מדי פעם אוכל להירגע קצת כמו אחרי שמקיאים. כל שיחה או ידיעה חדשותית מזכירות לי אותה.
האפלה
אין לי ממש שם מדויק מספיק בשבילה, אז קראתי לה האפלה הממשמשת או פשוט האפלה, כי כך אני מדמיין אותה. ערפל סמיך ושחור שמתקרב אליי מהאופק ומאיים להטביע אותי בתוכו. אני רואה אותו זוחל לכיוון שלי כל הזמן, בקצב איטי מאוד, אבל תמיד מתקדם לעברי מאז ששמתי לב אליו.
כשאני מנסה להסביר אותה למישהי אחרת, אני אומר משהו כמו
“ישראל הולכת ונהיית ימנית יותר. לאומנית יותר. פשיסטית יותר. מיליטריסטית יותר. דתית יותר, אורתודוקסית יותר. רק מהבחינה הדמוגרפית לבד, בלי שום פקטור אחר ובלי להסתכל על מגמות של הקצנה בציבורים האלו זה מסלול ברור ומאיים מאוד. אני פסימי מאוד ופוחד”
אני, לעומת זאת, הולך בכיוון ההפוך בכל האספקטים האלו. בפרה-היסטוריה הייתי ישראלי גאה. שמאל ציוני חילוני ליברלי עם רגשי חיבה לזרמים הפרוגרסיבים יותר ביהדות ותחושת שייכות לעם היהודי, פעיל בנוער מרצ, מתעב את הימין ואת עראפת, מצפה בקוצר רוח להסכם אוסלו ג', מעריץ את המערב ואת המהפכה הצרפתית ובאותה נשימה לא יכול לחכות לשרת בקרבי. במוח המתבגר שלי את הסתירות המהותיות פה עוד לא ראיתי. מדהים מה ש 25 שנה יכולות לשנות. שירות קרבי מחריד בשטחים בזמן האינתיפאדה השנייה, 17 שנות מילואים ואינספור מאמרים פוסטים ושיחות אחר כך, אני ההפך מכל הדברים האלו חוץ מהשמאל והליברליות. אתאיסט שלא מזדהה יותר אפילו עם המילה 'חילוני'. ישראלי רק ברשומות אבל בראש אני בכלל אנטי לאומנות ולאומיות. לא שייך ולא מוכן להיות שייך לשום עם, כולל זה היהודי. הציונות ? היא בעיני מונח היסטורי ותו לא, ובהווה רק אמצעי פרופוגנדה אפקטיבי של החברה והמדינה הישראלית מול האזרחים שלה (כולל היהודים) ומוך יהודים שניתן לשנורר מהם כסף או רגשי אשמה בחו”ל. בוחל במיליטריזם ומתבייש בכל שנות המילואים האלו. מרגיש שנוצלתי שלוש שנים בסדיר תמורת שביעית שכר מינימום. רואה כבר גם את הצביעות והאימפריאליזם של המערב גם ולא רק של כל האחרים. פעיל פוליטית אני כבר לא.
בקיצור, אני מרגיש זר יותר ויותר בישראל ככל שעובר הזמן. מרגיש שכבר אין לי מקום בה כבר איזה עשור אם לא יותר. שהיא חונקת אותי. אני חרד ממה שיקרה לנו עוד עשור או שניים אם לא נעזוב בזמן.
מה זה לא
זה לא יוקר המחייה, זאת לא גסות הרוח ולא התרבות השטחית. עם אלו אני יכול להסתדר עוד הרבה שנים, גם אם תוך קשיים, חריקת שיניים ותחושת החמצה גדולה. זה גם לא תחושות האשמה של ההשתתפות באפרטהייד כחייל ואזרח. אני כבר לא מרגיש אשם כי אני לא מרגיש שאיפשהו היה לי או למישהו אחר סיכוי לשנות משהו. לרוב המוחץ של הישראלים היהודים, כולל אלו המגדירים אצמם בטעות כשמאלנים לא כואב בכלל כשמטוס קרב מוריד עשרה ילדים בשביל הסיכוי לפגוע באיזה חמאסניק לצרכי “ביטחון” מדומין. על ההסכמה בשתיקה של המדינה ועל העזרה האקטיבית של צה”ל למפעל חמיסת הנדל”ן והטיהור האתני המזדמן אף אחד (סטטיסטית) לא יוצא פה לרחוב. איזה סיכוי היה לי מלכתחילה מול חברה כזאת ? אני אשם בזה ? מישהו שאל אותי אי פעם בכלל ? כהערת אגב – את הסימפטיה ללאומיות הפלסטינית איבדתי מזמן כמו לזו הישראלית. החברה הפלסטינית בישראל דוחה אותי לא פחות מהיהודית. שמרנות, דת, לאומנות והגנה על חלשים רק לפי שיטתנו. אפילו חד”ש (שאני מצביע עבורה, דרך אגב) היא שמאל רק כשמתאים לה. על זכויות ללהט”ב או סתם לאנשים שצריכים גראס כתרופה אין מה לדבר. אם החלש הבינלאומי הוא במקרה לא קורבן של המערב אלא של מעצמות אחרות הם פתאום לא אנטי אימפריאליסטים מובהקים.
עם כל אלו אני יכול איכשהו להסתדר. אבל מה שאני לא יכול להסתדר איתו. זאת האימה.
האימה שבלהיות תקוע כאן כשהכל רק מתדרדר כל הזמן. מחשבות מחרידות על דברים כמו מה אם בעוד 10 שנים נסבול מאפליה בגלל שאנחנו לא נשואים ? כמה אינדוקטרינציה פשיסטית הילדים יספגו ? מה יהיה עם הביטחון האישי שלנו וחופש הביטוי שלנו כשאנשים כמונו יתחילו להירדף בגלוי, בהתחלה ע”י חלקים החברה ואח”כ ע”י המדינה ? כמה זמן נשאר לנו לפני שאנחנו נרדפים ? 20 שנה ? 10 שנים ? 5 ? ההקצנה לינארית או מעריכית ? כמה זמן נשאר לנו עד שאנחנו לא יכולים לדבר על הדעות שלנו בגלוי ? איזה מן הורים אנחנו כשאנחנו לא נסים מכאן עכשיו כשעוד אפשר ? וכן הלאה וכן הלאה. כל יום.
לא מזמן דיברתי עם שני חברים טובים שלי שלא מבינים את הפניקה. לא עזר מה שאמרתי, את ההוויה של צפרדע בסיר מתחמם לא הצלחתי להעביר להם.
