Reader

בדיקה

שבועות לפני 9 שנים הייתה הפעם האחרונה שהשתתפתי בטקס שבועות המסורתי הקיבוצי. אנחנו לא א'נשים של טקסים – האיש ואני, וגם הצוציק לא. זה חגיגי אבל רועש וצפוף ומרעיש. אז פחות.

אבל לפני 9 שנים היינו חלק מטקס השבועות, כי חוץ מהצגה של ביכורי הענפים השונים, נהוג להציג גם את התינוקות שנולדו במהלך השנה (מהשבועות הקודם ליתר דיוק), וצוציק שהיה אז בן פחות מ-4 חודשים עמד בקריטריון. אז עלינו לבמה עם עוד הורים ותינוקות מהשנתון ומילאנו חובתנו הייצוגית לקיבוץ.

מאז לא הרגשנו צורך/רצון להשתתף בטקסים, וגם הצוציק פחות מחבב. אבל קשה להתעלם מחגים בקיבוץ. יש תכונה באוויר, יש צוותי תכנון, יש מודעות ליד הכלבו, יש במות, חזרות, זה באוויר. ושבועות – הוא באוויר ממש, שם ליד סוכות, במקום של כבוד בטופ של החגים הקיבוציים, החקלאיים. תפאורת הבלות (בתמונה), הגאווה בתצוגת התוצרת של כל ענף, הריקודים, השירים, שיירת הטרקטורים שהופכת לריקוד טרקטורים, הבגדים הלבנים והזרים על הראשים, הריח באוויר שבין האביב לשרב – חגיגה של כאן ועכשיו.

בכל שנה התנועה הקיבוצית שולחת טבלה ובה מספר התינוקות שנולדו השנה בכל קיבוץ (שבחר לדווח), ולפעמים למי שרואה מהצד זה נראה כמו תחרות אחת גדולה – מי הקיבוץ הכי פורה השנה? אני לא בטוחה אבל נדמה לי שמעגן מיכאל הופיע בראש הטבלאות בשנים האחרונות, אבל זוכרת את הפרסומים על עליה במספר התינוקות שנולדו בעוטף. זה נשמע נורא למי שמביט מהצד, ספירת התינוקות הזו, אבל זה מצביע על יציבות ועל ביטחון ועל עתיד. ילדות'ים זה בסופו של דבר העתיד.

אולי לכן, מועקת השנה הזו התנקזה לי לתוך הימים האלה. המחשבה על הקיבוצים המפונים, הקהילות המתפוררות שמפוזרות ולא חוגגות ביחד, החקלאות הקורסת, השרופה, זו שמרקיבה על העצים ובשדות, מסורות של שנים של חגיגות מקומיות – הפכו לזכרונות. קיבוצים שסופרים מצבות של מוות במקום עריסות של חיים. רסיסים של זכרונות מימים אחרים.

בקישור כתבה מלפני שנתיים ב-YNET על שבועות ובה גם תמונות מקיבוצי העוטף, בימים אחרים –
https://www.ynet.co.il/news/article/rj900s11foc

הטקסט הזה הוא נספח למאמר שלי על היעדרה של פוליטיקה בז'אנר גיבורי העל, שמתחיל פה.

V for Vendetta

לא התייחסתי במאמר לקומיקס וי פור ונדטה מכמה סיבות, ובראשן שהוא שונה מהותית מכל היצירות שניתחתי (כולל Watchmen), שאין דרך להכניס אותו למסגרת של המאמר. עדיין, הוא מאוד רלוונטי לנושא המאמר ולכן בחרתי לנתח אותו כנספח. וי פור ונדטה הוא קומיקס שכתב אלן מור בשנות השמונים ועובד לסרט בשינויים גדולים, אני אתייחס לקומיקס. ההבדל הכי גדול בינו לבין היצירות במאמר הוא שהן מספרות על חברה שהיא דמוקרטית או לא מאוד רחוקה מכך, עם חופש פעולה לאזרחים. לעומתן, וי פור ונדטה מספר על בריטניה עתידנית ודיסטופית, שמשלבת את גרמניה הנאצית עם מדינת המעקב מהספר 1984. במדינה שכזו, אין שמץ של חברה אזרחית, הכל מנוטר, וכל אקט הכי קטן של התנגדות נתקל באלימות קיצונית מהשלטון. אין לאזרחים מקום בה, לא רק בנרטיב שבוחרים לספר, אלא בכלל ביכולת לפעול במדינה. גיבור הקומיקס הוא וי, ויג'ילנט שקיבל כוחות לאחר שעבר ניסויים במחנה הריכוז שנכלא בו. הוא חכם וזריז יותר מכולם, ויצא להפיל כמעט לבדו את השלטון. לכאורה זה סיפור רגיל על מאבק של ויג'ילנט באליטה, המשך הלוגיקה של קומץ בקומץ, אבל אלן מור שובר את זה בשלוש דרכים שונות. הראשונה היא שהמאבק של וי הוא לשחרר את האזרחים, הוא נואם להם על אנרכיזם, שהם צריכים לקחת את החופש של עצמם, לא להשתעבד לשלטון. גם אם וי פוצץ מבנים שלטוניים והרג כמה פקידים בכירים, אלו היו הפעולות הפחות משמעותיות שנקט. הפעולה הכי חשובה שלו שמתניעה את הכל בסוף היתה לנטרל ל-3 ימים את כל טכנולוגיות הפיקוח והמעקב השלטוניות, ולהודיע על כך לאזרחים, שהם חופשיים. בהתאם אנחנו רואים את המדינה מאבדת שליטה, לא כי וי מוטט אותה רק לבדו אלא כי לראשונה לאזרחים יש כוח בעולם לפעול והם לא כבולים לה. הוא נתן להם את הכלים, אבל המהפיכה הגיעה מהם לא פחות ממנו. הדרך השניה היא האופן בו השלטון מתמוטט. בסרט וי הינדס מזימה והרג בעצמו את מובילי השלטון. בקומיקס לעומת זאת, את המנהיג העליון הורגת בזעם מישהי שהשלטון הכזיב, ובמאבק הירושה כל האליטה השלטונית מחסלת זו את זו. וי אמנם יצר כאוס שרופף את כישורי השלטון, אבל הוא לא הניע אף אחד מהם, הם הגיעו לזה בעצמם מתוך חוסר האמון המשותף ורדיפת הכוח. וי אינו מניע את כל העלילה לבדו. הדרך השלישית והקריטית ביותר היא הבחירה של וי למות בסוף הקומיקס. בעוד בסרט הוא נלחם עם שכפ”ץ בשוטרים עם נשק אוטומטי ולבסוף דימם למוות, בקומיקס הוא חיכה לבלש אחד שירה בו, ונתן לו להרוג אותו. הבחירה למות נובעת משתי סיבות. הראשונה היא שכמו משה, גם וי הוא חלק מדור המדבר, הוא מביא החורבן, הורג אנשים, הוא צריך למות כדי שאפשר יהיה לבנות עולם טוב יותר, ללא הרג. השניה, והחשובה לענייננו, היא שהוא רעיון, וכדי שרעיון לא יוכל למות, וי לא יכול להיות מזוהה עם אף אדם יחיד. אמנם גם קפטן אמריקה הוא במובן מסוים רעיון, אבל בשונה מהפלקון אדם רגיל לא יכול להפוך לקפטן אמריקה הבא. לאחר מותו של וי, בת טיפוחיו אייבי הופכת להיות וי החדשה למרות שאין לה שום כישורי לחימה. כל מה שהיא עשתה היה ללמוד ולהפנים את חוסר הפחד המוחלט מהשלטון או מכל אחד שינסה להגביל אותה. בסוף הקומיקס וי הוכרז כמת, ובתגובה היא מופיעה בתור וי, וקוראת להמוני המפגינים להחליט עבור עצמם מה לעשות, לא לתת לאף אחד להכתיב להם זאת, כמענה לנאום שלה המפגינים מסתערים על השוטרים ומביסים אותם. זו החברה שהקומיקס מתאר, בה בסוף העלילה כדי להפיל את שאריות השלטון ולבנות חברה חדשה לא צריך כוחות על, אלא רק אמונה עיקשת באנרכיזם, מסיכת גיא פוקס, ומגאפון, זה מספיק.

זהו המשך לחלק א' של המאמר, ומומלץ לקרוא אותו קודם. שימו לב שהחלק הזה עוסק הרבה בטרור, גם אם ללא תיאור גרפי כמובן.

לאחר ניתוח היצירות שעוסקות במרד בגיבורים, אני רוצה לעבור ליצירות שעוסקות במרד בממסד ובסטטוס קוו, בדיכויים שהוא מקיים או מאפשר. היצירות שאדון בהן הן הסדרה האגדה של קורה, הסרט עלייתו של האביר האפל, הסרט הפנתר השחור, ולבסוף הסדרה הפלקון וחייל החורף.

האגדה של קורה

האגדה של קורה זו סדרת טלוויזיה מצוירת, שממשיכה את הסדרה אווטאר: כשף האוויר האחרון. העולם של הסדרות מחולק ל-4 ממלכות, אוויר, אדמה, אש ומים, כאשר בכל ממלכה יש כשפים שיכולים לשלוט באחד מהיסודות האלו, ואווטאר שיכולה לשלוט בכולם. הסדרה הקודמת היא סדרת פנטזיה שסיפרה על המאבק של האווטאר אנג בתור הנבחר (The Chosen One), שנאבק באימפריאליזם של ממלכת האש שכבשה את העולם והשיב את המצב לקדמותו. האגדה של קורה מתרחשת 70 שנה אח”כ, לאחר תהליכי עיור ומודרניזציה מואצים ומספרת על קורה, האווטאר החדשה. המטאפיזיקה של העולם לא השתנתה בין הסדרות, אבל האופן בו החברה בנויה כן השתנה, קורה תופסת את הזהות של שומרת הסטטוס קוו, ופועלת יותר כמו גיבורת-על מאשר אנג. העונה הראשונה מתמקדת בעיר הבירה של האומה המאוחדת, מדינה משותפת לכל ארבעת ממלכות הכשפים וללא כשפים. המדינה הזו נשלטת על ידי מועצה, שמורכבת מנציגים לא נבחרים של כל אחת מארבעת הממלכות. כלומר הלא כשפים מודרים מקבלת ההחלטות במדינה. העונה מספרת על מאבק של קבוצה בשם ה-equalists, ובעברית השוויונאים, שאינם כשפים ותובעים שוויון זכויות בין כשפים ולא כשפים. מבחינת ההתארגנות הצבאית שלהם, הם למדו טכניקות לנטרל זמנית שימוש בכשפות, משתמשים בכלים וטכנולוגיות, והמנהיג שלהם, אמון, בורך ביכולת מיוחדת לשלול מאנשים לנצח את כוחות הכשפות שלהם. אמון אמנם מנהיג ארגון גרילה, אך הוא לא מסתפק בכך אלא נאבק בתיאטרליות על דעת הקהל. הוא השתלט על העיר בכוח, אבל להוציא את הכשפים, התושבים שמחו שעשה זאת ובירכו אותו. יחד עם זאת, הסיפור שאמון מספר הוא שקר, הוא כשף בעצמו, כשף מים כל כך חזק שאפילו יכול לשלוט באנשים דרך הדם שלהם. המאבק בינו לקורה הוא מאבק על דעת הקהל שמשחק בדיוק על הסיפור שלו וההצדקה שלו, כאשר קורה מנסה לחשוף את אמון בפני המוני המעריצים שלו. לאחר שהביסה אותו, המעריצים שלו קיללו אותה, אבל מיד התהפכו בדעותיהם לאחר שהשתמש בפניהם בכשפות מים ונחשף שהצלקת שלו (שלדבריו נוצרה מכשף אש) מזויפת. אפשר לפתוח את הניתוח של החשיפה שלו במעבר החד שהמוני האנשים עושים מיידית מ-“אווטאר רעה” ל-“אווטאר טובה”, זה פארודי, נלעג ולא מעיד טובות על הדרך בה יוצרי הסדרה חושבים על ההמון. יחד עם זאת, זה יהיה קל ושטחי מדי, בסופו של דבר האגדה של קורה היא סדרה מצוירת לילדים שרצה מהר ולא ספר שיכול לקחת את הזמן, הבעיות בנרטיב עמוקות בהרבה. קודם כל, הסדרה מציגה את ההתחזות של אמון כמשהו שאמור למוסס את כל הלגיטימיות של השוויונאים, אבל בפועל זה לא המצב. אם מהלא כשפים נשללת זכות ההצבעה והייצוג, המצב ביניהם לכשפים לא שוויוני, ולקראת סוף העונה שמים אותם תחת משטר צבאי, אז המרד שלהם בכשפים מוצדק או לא מוצדק בלי קשר לשאלת האותנטיות של אמון, שרלוונטית רק לשאלה האם הוא אמור להיות מי שינהיג אותם. בעונה השלישית בסדרה אנחנו רואים נבל אנרכיסטי בשם זאהיר שפעל רק לצד קומץ חבריו, כמעט לבדו. החזון האנרכיסטי שלו של מיטוט כל הממלכות והמדינות, לא קרץ להמוני האנשים, ולכן היוצרים של קורה הרשו לו להיות אותנטי. לעומתו, אמון מצביע על עוול שאנשים מרגישים גם אם לא העזו להתקומם מולו, וסוחף אותם, ולכן אסור לאמון להיות אותנטי. הוא חייב להיות שקרי. בסופו של דבר, גם אם קורה הביסה את הנבל, היא היתה צריכה להביס את התנועה של השוויונאים, לזכות בעיר בחזרה ולחזור לסטטוס קוו. היוצרים לא היו יכולים בחיים לאפשר לגיבורה כדמות חיובית לבסס משטר צבאי על התושבים שמתנגדים לה ותומכים בשוויונאים. לכן, היוצרים היו חייבים דרך דאוס אקס מכינה לפרק את התנועה, והדרך הכי קלה היא לבנות אותה על שקר ולחשוף אותו.

לקראת סוף העונה האחרונה, קורה מדברת עם חברתה אסאמי על המאורעות שעברו ביחד עד כה בעונות הקודמות. אנו שומעים כי לאחר שתנועת השוויונאים הובסה, המועצה נאותה להתפרק ובמקומה הונהגו בחירות עם ייצוג שוויוני לכשפים ולא כשפים, זו תוצאה של מאבק השוויונאים. יחד עם זאת, אסאמי מייחסת לקורה את השגת השוויון בין כשפים ללא כשפים. זה לא שקורה תמכה אקטיבית באי צדק – כאשר טרלוק החיל על הלא כשפים משטר צבאי, היא נלחמה בו. עם זאת, היא לא נאבקה לשינוי הסטטוס קוו לצדק ושוויון עבור הלא כשפים. לדמות שייצגה את המאבק קוראים אמון, וגם אם קורה הביסה אותו, אמון, ולא היא, הוא זה שהביא את השוויון והצדק, בעוד בנרטיב של היצירה קורה קיבלה קרדיט על כך.

עלייתו של האביר האפל

עלייתו של האביר האפל הוא הסרט השלישי בטרילוגיית באטמן של נולאן. הסרט שקדם לו, “האביר האפל” סיפר על המאבק הפסיכולוגי של הג'וקר להשחית את נשמתם של שני אנשים, באטמן והארווי דנט, כאשר הג'וקר נכשל כלפי באטמן והצליח להשחית רק את הארווי דנט. לעומת הג'וקר, הנבל של עלייתו של האביר האפל, ביין, לא מנסה להשחית אנשים, אלא מנסה ישירות לשנות את דמותה של העיר. הסרט יצא ב-2012, קצת אחרי תנועת Occupy Wall Street של 2011. התנועה הזו בארה”ב, הקבילה למחאה החברתית בישראל, היתה קטנה ממנה אבל רדיקלית יותר בדרישותיה ובמקום לדבר רק על יוקר המחייה תבעה לשנות את חלוקת העושר בין המאיון העליון לבין שאר האוכלוסיה. בדומה למחאה החברתית בישראל, גם Occupy Wall Street לא היתה אלימה, יחד עם זאת, הסרט מזהיר מפניה ותנועות אנטי-קפיטליסטיות נוספות כתנועות טרור. בסרט, לאחר שביין מביס את באטמן בקרב אגרופים ושולח אותו לכלא בצד השני של הפלנטה, הוא משתלט על העיר. ביין שלט בה במשך כחמישה חודשים עד שבאטמן חזר והביס אותו, ובמהלך הסרט נאום בן 2 דקות הציג כיצד השליטה שלו נראתה. קודם כל, הוא מקודד כתומך Occupy Wall Street, שכועס על חלוקת העושר הלא צודקת בין העשירים ושאר האוכלוסייה, הוא אפילו מדבר על לקיחת העיר בחזרה או כיבושה (Occupy) מהעשירים. שנית, ואולי חשוב מכך, ביין מקים מוסדות חדשים שעוזרים לו להרוס את גות'האם הישנה ולבסס את שלטונו בעיר, אחרי הכל, בלתי אפשרי לשלוט בעיר שלמה רק עם 50 אנשים נאמנים, חמושים ומסוכנים ככל שיהיו. ביין משחרר את כל האסירים שנכלאו תחת המשטר הקודם ומצרף אותם לשורותיו. הוא יוצר כאוס בעיר, משבית את המשטרה, מבטל את הביטחון האישי וזכות הקניין. במצב הזה, שהחיים במילא מסוכנים, אנשים חופשיים לבזוז את כל הרכוש של העשירים, זו הופכת להיות הנורמה החדשה ואין להם יותר מדי מה להפסיד. יתרה מכך, הוא מקים בתי משפט עצמאיים, שנותנים לגיטימציה שלטונית לביזה הזו והיפוך המצבים בין העשירים לכל השאר. מה שביין עשה בתמצית היה לבנות חברה חדשה, שאולי אינה יציבה אבל עדיין מתחזקת את עצמה ויכולה להמשיך גם בלעדיו. אם ביין היה פתאום חוטף התקף לב, אבל המשטרה היתה נשארת מושבתת והעולם החיצון היה עדיין מנותק מגות'אהם, החברה הזו היתה כנראה ממשיכה באותה מתכונת כאוטית. במובן הזה זה היה תיאור מעולה של נולאן על הדרך בה נבלים יכולים לשנות חברה, באופן שגם אם מתחיל מהם לא מסתיים איתם ותלוי בהם בלבד. חבל רק שכל זה היה סיפור מוסר פשטני על הסכנות של מחאה כנגד הקפיטליזם, ושכאשר הוליווד מדמיינת עיר בשליטת האנשים ולא האליטות, זה רק בצורה הרצחנית והדכאנית הזו.

הפנתר השחור

הפנתר השחור מ-2018 הוא במובן מסוים הסרט הכי מורכב ב-MCU, הוא לא על גיבור אחד, קבוצת גיבורים, או מאבק אחד, הוא על מדינה שלמה. מדובר בוואקאנדה, ממלכה בדיונית באפריקה הנשלטת על ידי הפנתר השחור, עם טכנולוגיה עתידנית ועתירה בוויבראניום, החומר המיוחד ממנו עשוי המגן של קפטן אמריקה. בעוד הסרט קפטן אמריקה מלחמת האזרחים הציג קונפליקט בין פחות מ-20 גיבורים, מה שגם קשה לקרוא לו מלחמה, וגם לא נערך בין אזרחים, הפנתר השחור מציג מלחמת אזרחים אמיתית על דמותה של וואקאנדה. עד תחילת הסרט וואקאנדה הקפידה לא להתערב בסכסוכים שונים, להסתיר את עצמה מפני העולם ולהתחזות למדינת עולם שלישי עניה שגרתית באפריקה. הטוען החדש לכתר ובן דודו של המלך, קילמונגר, גדל בארה”ב, לצד אפרו-אמריקאים שארה”ב דיכאה, ורוצה לשנות זאת. הוא הפנים את האימפריאליזם האמריקאי כהיגיון הפעולה הנכון, ודורש שווקאנדה תפעל לשחרר את כל השחורים על הפלנטה, בכוח. הרבה מהסרט הוא קרב פרסונלי בין קילמונגר לבין הפנתר השחור, קודם בדו קרב ביניהם שקילמונגר ניצח בו והוכתר כמלך, ואח”כ בקרב הסופי בו הפנתר השחור חוזר והורג את קילמונגר. יחד עם זאת, זו מלחמת אזרחים בין מגוון קבוצות חמושות בוואקאנדה. שומרות הראש של המלך נלחמות ביחד עם שבט ההרים נגד שבט הגבול על מדיניות וואקאנדה. מלחמת האזרחים הסתיימה חלקית עוד לפני התבוסה של קילמונגר, כאשר הכוחות שתמכו בפנתר השחור הביסו את הכוחות שתמכו בקילמונגר ובמאבקו לחמש שחורים ברחבי העולם. התגלית על קילמונגר כאחיין של המלך הקודם שהוסתר מפני וואקאנדה זיעזעה את הפנתר השחור, ולאחר שקילמונגר הובס, הוא החליט לפתוח את וואקאנדה בפני העולם, והקים מרכז סיוע סוציאלי ומדעי בארה”ב. כסרט על מדינה מאוד פיאודלית והיררכית, אין בו מקום לאזרחים מן השורה שאינם מנהיגים שבטיים או צבאיים. עם זאת, המרד שקילמונגר הכריז על הסטטוס קוו של וואקאנדה הראה בעיני איך החברה בוואקאנדה עובדת, עם כל המתחים והקונפליקטים שלה, יותר מכל סרט אחר ב-MCU שניסה לתאר כיצד החברה בה הגיבורים נמצאים פועלת.

הפלקון וחייל החורף

הפלקון וחייל החורף זו סדרה בינונית מ-2021, והיא גרמה לי לכתוב את ההרצאה עליה הטקסט הזה מבוסס. היוצרים של הסדרה הזו לא היו סגורים מה הם רצו להגיד בה, ואפשר לקרוא הרבה לתוך המתח הזה וחוסר הקונסיסטנטיות שלהם. הסדרה הזו עוקבת אחרי שני החברים של קפטן אמריקה המקורי, סטיב רוג'רס, והם סאם ווילסון הפלקון, ובאקי בארנס חייל החורף. בסוף של אנדגיים, סטיב רוג'רס פרש מתפקיד קפטן אמריקה, והעביר אותו, ביחד עם המגן המפורסם שלו, לסאם ווילסון, שמונה על ידו להיות קפטן אמריקה החדש. הסדרה מתארת את מסע הגיבור של סאם ווילסון מהפלקון לקפטן אמריקה, והקונפליקטים האתניים השונים שהתעוררו מלייצג את הסמל של אמריקה בתור אדם שחור. במאמר אני לא אתמקד בהם אלא במאבק הגיאופוליטי הבינלאומי שהסדרה סבבה סביבו. ב-2018 בסרט מלחמת האינסוף ת'אנוס הקיש באצבעות שלו (ה-snap) וחצי מהאנושות הפכה לאבק. ב-2023, בסרט אנדגיים הענק הירוק שוב הקיש באצבעות שלו, וכל מי שמת חזר בדיוק באותו המצב שהיה בו לפני 5 שנים (ה-blip). זה יצר כל מיני תרחישים, כמו שהאח הגדול מת וכשהוא חוזר הוא האח הקטן עכשיו, כי הקטן הספיק להתבגר, אבל לאובדן של חצי מהאנושות על הפלנטה יש השלכות קצת יותר משמעותיות. כאשר חצי מהאנשים מתו והאנושות הושלכה לכאוס, המדינות התאחדו, ופירקו את הגבולות כדי לעזור אחת לשניה, היה הרבה יותר חשוב לדאוג ביחד שהציוויליזציה לא תקרוס ולמלא את השורות מאשר לשמור על מדיניות הגירה נוקשה. זה די מזכיר את הקורונה, כאשר כל מיני דברים שתמיד אמרו לנו שבלתי אפשריים כמו עבודה מהבית הפכו למאוד אפשריים כאשר השתנתה הסיטואציה והצורך נעשה דוחק. בחזרה ל-2023, כאשר מיליארדי אנשים חזרו לחיים, המדינות חזרו לסדר הקפיטליסטי-לאומי הקודם של התבדלות וכינון גבולות נוקשים במקום לשתף פעולה ביחד. בחמש השנים שלפני ההופעה המחודשת, כ20 מיליון איש עברו לגור במדינות אחרות ואפילו בבתים של אנשים שנעלמו והופיעו מחדש. אותם מיליוני אנשים שהיגרו נדרשו כעת ב2023 לעזוב את ביתם ב-5 השנים האחרונות, הם גורשו, והפכו לפליטים, מופקרים אפילו על ידי הנציבות הבינלאומית לנושא שלא דואגת להם. קבוצה מבין הפליטים האלו הקימו מחתרת חדשה להיאבק בכך בשם פלאג-סמאשרס, ובעברית מרסקי הדגלים, וזו תנועה אנטי-לאומית, שמתנגדת לכינון גבולות ורוצה לחזור למצב שבין 5 השנים האלו. הפלאג-סמאשרס התחילו בחטיפת נסיוב שנותן כוחות על בדומה לקפטן אמריקה המקורי, ושמונה אנשים בתנועה קיבלו את הנסיוב הזה. הם התחילו משוד בנק, או גניבת תרופות וחיסונים וחלוקה שלהם לפליטים שלא מקבלים אותם לדבריהם. די מהר הפלאג-סמאשרס רוצחים בלי שום סיבה את העובדים באחד המקומות שהם שודדים מהם את התרופות. הם עשו זאת כדי “להעביר את המסר שלהם”, באופן מנותק לגמרי מההתנהלות של תנועות אנטי-ממסדיות במציאות, ובעיקר כדי להצדיק בפנינו כצופים שעלולים לפתח כלפיהם סימפטיה שהם נבלים וצריך להילחם בהם. צבא ארה”ב ממנה את אחד החיילים הלבנים שלו בשם ג'ון ווקר להיות “קפטן אמריקה” החדש, במטרה המוצהרת של אכיפת הסדר ודיכוי כל התנגדות לו. הפלקון משתף איתו פעולה, לפחות עד ש”קפטן אמריקה” הזה רוצח באכזריות בלי שום סיבה הגיונית את אחד הפלאג-סמאשרס מול המצלמות. לבסוף, הפלאג-סמאשרס חוטפים את נציגי המדינות שאמורים להצביע על תוכנית הגירוש של מיליוני האנשים במטרה לרצוח את הנציגים וכך לבטל את ההצבעה. סאם ווילסון הפלקון מאמץ את הזהות של קפטן אמריקה ועוצר אותם, וקרלי מורגנטאו המנהיגה שלהם נהרגת כחלק מהקרב. הדיפלומטים מודים לסאם ווילסון כקפטן אמריקה שעצר אותם. בתגובה הוא נוזף בהם ומול כל העולם ונותן להם מונולוג סורקיני שהם חייבים להשתנות, אחרת יקומו קרלי אחרות. כתוצאה מהמונולוג שלו תוכנית הגירוש אכן מושהית. בשונה משאר היצירות שתיארתי, הפלאג-סמאשרס הם היחידים שצמחו מתוך הדיכוי, רק במטרה לעצור אותו. הם מייצגים את העם וההמון, לא גורם מבחוץ. היוצרים של הפלקון וחייל החורף לא בחרו בדרך הקלה שהיוצרים של האגדה של קורה בחרו עם חוסר האותנטיות של אמון, אלא הציגו את הקונפליקט כאורגני. יחד עם זאת, זה לא אומר שהסדרה נטולת בעיות. נקודת הכשל הגדולה ביותר של הסדרה בעיני,[1] היא שהם מנסים להחזיק את המקל משני קצוותיו – לאמץ ביקורות מסוימות על הז'אנר, להכיר במפורש בצד הרע של אמריקה והסדר הלאומי, להבין את מי שמתקוממים מולם, ועדיין להישאר כיצירה ממסדית בעד הסטטוס קוו. זו יצירה שמצד אחד כמו הרבה יצירות מהז'אנר, למשל האגדה של קורה או עלייתו של האביר האפל, תופסת כל אקטיביזם אנטי-ממסדי כטרור, ומראה את האקטיביסטים רוצחים לא מעט אזרחים, רק כי הם יכולים. מצד שני הכותבים הכניסו לפה של הגיבור נאום שהפלאג-סמאשרס לא טרוריסטים יותר מאלו שאוכפים את הסדר ויגרשו אנשים. מצד אחד היצירה פוסלת את ההתנהלות של הפלאג-סמאשרס לא כי הם אנשים רעים או נלחמים למען מטרה לא צודקת, אלא רק כי הם נוקטים באלימות שלא לצורך. מצד שני בפרק האחרון ג'ון ווקר “הקפטן אמריקה” המזויף שנלחם רק למען הסדר הקיים, חוזר לשורותיהם של הטובים, למרות שגם הוא בפירוש נוקט באלימות שלא לצורך. מצד אחד סאם ווילסון נוזף בהם שאלימות היא לא הדרך, ומצד שני הוא לא מציע אלטרנטיבה, בכל זאת, מרי אזרחי והפרת סדר המונית, לא אלימה ככל שתהיה, היא לא דבר שקפטן אמריקה יכול לעודד אותו. מצד אחד יש לפלאג-סמאשרס פופולריות עצומה, הראו לנו כמה פעמים איך הם יכולים להפעיל את אינספור התומכים שלהם באפליקציה. מצד שני הם לא עושים איתם כלום ובשביל פעולת הסיום שלהם הם מגייסים נבל אחר לשורותיהם שמצטרף אליהם ממניעים אינטרסנטיים בלבד. אנחנו במציאות ראינו בחודשים האחרונים את הכוח של מאות אלפי אזרחים לשבש את הסדר הקיים, אבל פה גורל עצירת הגירוש ההמוני נופל על כתפיהם של 8 אנשים עם כוחות בלבד. למעשה, אין לפלאג-סמאשרס שום תיאוריה רצינית של שינוי חברתי, הם מתכננים להרוג את כל הדיפלומטים “כדי להעביר מסר”. בפועל כתוצאה מכך הם יאבדו את כל התמיכה הציבורית העצומה שלהם. בהתאם, עוד הדיפלומטים שהם חטפו היו מפולגים, הדיפלומטים שיחליפו אותם יתמכו בגירוש פה אחד. כל ההתנהלות של הפלאג-סמאשרס במהלך הסדרה היא מלאכותית, ונועדה רק להכין את הקרקע לנאום של סאם ווילסון כקפטן אמריקה, שהוא מה שעושה את השינוי האמיתי. זה מגעיל, שמציירים אותו בתור מי שעשה את השינוי, בעוד במהלך רוב הסדרה הוא התעסק בדברים אישיים שלו, שבהחלט חשובים עבורו אבל שוליים לעומת גירוש של 20 מיליון איש. הסדרה ניסתה לבדל את סאם ווילסון כקפטן אמריקה לעומת ג'ון ווקר שמשחק בלהיות “השוטר של העולם”, אבל כאשר גם סאם ווילסון הראה שהוא לא יוצא להילחם בעוני, רעב ופליטות, אלא רק נלחם בהתנגדויות לסטטוס קוו, ההבדלים האלו מתעמעמים. בסופו של דבר, הסדרה מנסה להיות פרוגרסיבית ולהציג את הצד היפה שיכול להיות לאמריקה, אבל בפועל היא מציגה מראה מאוד קודרת של המציאות: האליטות מובילות גירוש של עשרות מיליוני אנשים וחזרה לסדר הדכאני. היחידים ששמים את ההתנגדות לו בראש מעייניהם הם חבורה של טרוריסטים. הגיבורים לא מרוצים מהגירוש, אבל נלחמים ביחידים שנאבקים בו, ובעוד הם אומרים שזו לא הדרך, הם מעולם לא מציעים דרך חלופית או טורחים להיאבק בעצמם בגירוש, קפטן אמריקה עסוק יותר באימונים עם המגן החדש שלו. לבסוף, לאחר שהביס את הטרוריסטים, הוא טורח להגיד בכמה דקות שגם הגירוש לא בסדר, וזהו, מעבר לכך זו כבר לא הבעיה שלו.

סיכום

לסיכום החלק השני, ראינו ארבע יצירות שתיארו מחאות מסוגים שונים ומגוונים – מרד של קבוצה אתנית על הדרה מהשלטון (האגדה של קורה), מרד בבעלי ההון (עלייתו של האביר האפל), מלחמת אזרחים על מדיניות חוץ בטחונית (הפנתר השחור) ומרד של פליטים כנגד גירושם (הפלקון וחייל החורף). למרות השוני ביניהן, כל היצירות האלו עובדות לפי אותה תבנית:

1. יש עוול בחברה.
2. העוול מוליד התנגדות.
3. ההתנגדות מתבטאת כטרור ולכן אינה לגיטימית.
4. הגיבורים נאבקים כנגדה ולמען הסדר הקיים.
5. לאחר שהמאבק הסתיים בניצחון הגיבורים הסדר הקיים עובר רפורמה קלה, כדי שנוכל כצופים לתמוך בו ולא בנבלים.[2]

יש קושי בז'אנר בטלוויזיה ולקולנוע לדמיין אקטיביזם כנגד הממסד שלא מלווה ואפילו מבוסס על טרור ואלימות חסרת היגיון. זאת בעוד רוב המחאות האנטי-ממסדיות הן לא אלימות, ואפילו כשהן אלימות כמו לעיתים בצרפת או ארה”ב האלימות לרוב מוגבלת לעימות מול המשטרה והשחתת רכוש בלבד, לא לפגיעה אלימה באזרחים.[3] בעוד גיבורים יכולים לשמור על המוסר שלהם כשהם מקבלים כוחות על, מתנגדי משטר לא. זו צורה בה הז'אנר מאמץ את התפיסה של גורמי שיטור בכל העולם, שמתייחסים למחאות אזרחיות רדיקליות כנגד הסטטוס קוו בתור ארגוני טרור, לא משנה כמה המחאות לא אלימות. כל אחת ואחת מהתנועות מהיצירות שתיארתי מאוד היררכיות, ממוקדת באדם אחד או קומץ ששולט בהמונים. התמיכה של ההמון בהם חשובה, עוזרת להם לשלוט, אבל הם לא אלו שמניעים את העלילה אלא נמצאים ברקע. בלא מעט מקרים המנהיג יהיה מניפולטור וזר לחברה, כמו אמון שהוא כשף מים ומתחזה, ביין שלא נולד מהעוני בגות'האם אלא הגיע אליה מבחוץ כדי להחריבה, אצל קילמונגר זה יותר מורכב אבל גם הוא נסיך שנולד באמריקה, לא בוואקאנדה. גם בכך הז'אנר מאמץ הנחות יסוד שלטוניות, כאשר ממשלות נוהגות בשגרה לפסול מחאות אורגניות ולתאר אותן כמונעות על ידי סוכנים חיצוניים שיוצרים כאוס. הפלקון וחייל החורף לא נפלה למלכודת הספציפית הזו, אבל גם שם המוקד הוא קומץ שהמאבק מתחיל ונגמר איתם, וההמון חסר חשיבות. לכל היצירות האלו קשה לדמיין מאבק המוני לא אלים מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שהיצירות תומכות בסטטוס קוו. כדי לדחות את התביעות הרדיקליות של המחאות, צריך לייצר להן דה-לגיטימציה, ולכן חובה שיהיו אלימות ולא אורגניות. הגיבורים צריכים שיהיה להם קייס לא להצטרף למחאה כנגד הממסד אלא לפעול כנגדה. המאבק של הגיבורים גם צריך להיות מוצלח להשבת הסדר הקיים על כנו. מן הסתם, קשה לפרק תנועה המונית שלא תלויה באיש זה או אחר, הגיבורים צריכים ראש נחש שיוכלו לערוף. במובן מסוים, לקיחת תפקיד חברתי כגיבורים כנגד הממסד נתפסת כלקיחת הכוח שלהם לידיים, הפרת תפקידם כשמירה על החברה שמובילה למתח שתיארתי בחלק הקודם, בעוד לקיחת תפקיד בהגנה על הממסד נתפסת כנייטרלית בהרבה. בגליונות הראשונים של סופרמן בסוף שנות השלושים הוא כלא בעל מכרה במכרה שלו כדי שילמד לשפר את תנאיהם של עובדיו, והשמיד מפעל מכוניות מכיוון שהבעלים השתמש בו בחומרים זולים ופחות בטוחים. עם זאת, זה היה מזמן, כשסופרמן נכתב על ידי מהגרים עניים. אין סיכוי שהוליווד תוציא היום סרט על גיבורים שנלחמים בעבירות צווארון לבן, אם כבר זה התפקיד של נבלים כמו פויזן אייבי. מותר לגיבורים רק להיות שוטרים שנלחמים בשם הסטטוס קוו, אסור להם לקחת את החוק לידיים בתנאים אחרים. קפטן אמריקה החדש אמר בסוף הפלקון וחייל החורף שהחיילים שיאכפו את הגירוש יהיו טרוריסטים לא פחות מאשר הפלאג-סמאשרס, אבל בשונה מאלו שמורדים בממסד, הוא מעולם לא היה יכול לצאת להילחם באלו שאוכפים את הסדר הקיים. הסיבה השניה והקצת קונספירטיבית, שגם נובעת מכך שהיצירות תומכות בסטטוס קוו, היא שבהוליווד מעדיפים להימנע מהמחשבה שלהמון יש כוח להביס את הסדר הקיים. בכל היצירות האלו, הסטטוס קוו שונה מלמעלה רק לאחר שההתנגדות לו נוצחה, מתוך אדיבות של מנצחים, שמבינים שאולי שגו. לא במקרה באף אחת מהן מרי אזרחי בלתי אלים, שמפר את הסדר הציבורי, לא היה אלטרנטיבה למאבק האלים. הוליווד ובפרט דיסני לעולם לא יגידו לנו כצופים, שאנחנו יכולים להפיל את הקפיטליזם או מדינות הלאום, באופן שאולי יסתייע בכוחות על אבל הם לא הדבר שהכל מתחיל ונגמר איתו, אלא יש לנו כוח בעצמנו. באותו הקשר, הוליווד התמודדה לא מזמן עם שביתת תסריטאים בה השובתים השיגו את רוב דרישותיהם, לצד שביתת שחקנים שעדיין נמשכת. האולפנים בהוליווד יודעים היטב איך שיש לאנשים כקולקטיב כוח והיו מעדיפים לראות כמה שפחות ממנו. הסיבה השלישית שחשובה לא פחות, היא פשוט הקושי לכתוב סיפור מעניין על המוני אנשים בעולם כשיש בעולם אנשים עם כוחות. זה לא רק עניין של תמיכה בסטטוס קוו, הקומיקס Watchmen והסדרה The Boys הן יצירות מאוד ביקורתיות ועדיין בראשונה המרד כנגד הגיבורים הוא בעבר ברקע, ובשניה ההמון פאסיבי והמרד מהונדס מלמעלה. סיפורים שממוקדים בהמוני אנשים, בחברה, פשוט נתפסים כפחות מעניינים, בטח בז'אנר גיבורי העל שמראש מבוסס על הפרדה בין בעלי הכוחות להמון. כתוצאה מכך פשוט אין לנו סיפורים מקבילים לדברים שקורים כל הזמן במציאות שלנו. וחבל, כי זה מעיד על העוני של הז'אנר, שהוא בצורה מסוימת המיתולוגיה המודרנית שלנו.

נספח – V for Vendetta

---

1. מעבר לכך שהיוצרים מנסים לספר יותר מדי סיפורים שונים במקביל על פני 6 פרקים בלבד.↩
2. להוציא עלייתו של האביר האפל, בכל זאת, הרעיון שהקפיטליזם בארצות הברית יהיה פחות דורסני זו פנטזיה פרועה מדי.↩
3. אני מתייחס במאמר למחאות אזרחיות בלבד, שהן מקבילות למחאות שתיארתי, מאבקים לאומים תופסים לרוב צורה אלימה בהרבה, אבל הם לא המאבקים המתוארים פה.↩

המאמר הזה מבוסס בשינויים קלים על הטקסט שכתבתי להרצאה שהעברתי באייקון 2023. את המאמר חילקתי לחלק א', חלק ב' ונספח. המאמר משלב סרטונים שהוצגו בהרצאה, אבל החלקים הנוגעים להם שוכתבו באופן שאין צורך לעצור את שטף הקריאה ולצפות בהם, והם הפכו לבונוס בלבד. במאמר הזה אני מנתח את מגוון יצירות בז'אנר גיבורי העל שמערבות פוליטיקה ואזרחים בצורה זו או אחרת, ואת המגבלות שלהן בתיאור מחאה המונית, תוך התייחסות לעמדה האידאולוגית של היצירות. אני צריך להזהיר שההרצאה נכתבה לפני המלחמה שפרצה ב7.10.23 וחלק ב' עוסק רבות בטרור, גם אם ללא תיאור גרפי כמובן.

הקדמה

מחאות אזרחיות בעולמנו

בעולם שלנו יש כל הזמן מחאות של המוני אנשים שיוצאים לרחובות: במחאה על הרג יוצאי אתיופיה על ידי המשטרה, כנגד ההתעלמות מרצח ערבים, כנגד ההתעלמות מרצח נשים, בדרישה להעמדה לדין את השוטרים שהיו מעורבים במותו של אהוביה סנדק, בדרישה להדחת נתניהו בבלפור ב2020, בדרישה להשוואת התנאים בפונדקאות בין זוגות הומואים וסטרייטים, כנגד הקו הירוק של הרכבת הקלה בירושלים שעובר בשכונות חרדיות, בדרישה לשנות את תוואי גדר ההפרדה בגדה המערבית, ואנשים ישבו חודשים במאהלים במחאה החברתית בקיץ 2011. לכך כמובן מתווספת הסיטואציה שנוצרה בשנה האחרונה, בה מאות אלפי אנשים משני צדדי המתרס כל הזמן יוצאים לרחוב למחות בעד ונגד הרפורמה המשפטית, או לחילופין, ההפיכה המשטרית. כל אלו הן רק דוגמאות מ-12 השנים האחרונות בארץ. אפשר ללכת אחורה עד מרד ואדי סאליב ב-1959, או גם לתת דוגמאות ממדינות אחרות, כמו מחאת Black Lives Matter שהתפוצצה בארה”ב ביוני 2020 בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד, או מחאת Occupy Wall Street שהקבילה למחאה החברתית בישראל. כל המחאות האלו הן אורגניות, לא אלימות,[1] נובעות קודם כל מהעם ולא מונחתות מלמעלה. גם אם יש להן מנהיגים, השליטה של המנהיגים בהן מוגבלת, וכבר קרה שמובילי מחאה ירדו מהבמה והוחלפו בלי שהמחאה נפגעה. במילים אחרות, אנשים לא יוצאים לרחוב כהמון פאסיבי שנשלט על ידי קומץ אנשים עם כוחות שהכל תלוי בהם. בסופו של דבר, קולקטיבית לאנשים יש כוח, יש להם סוכנות להשפיע על העולם. הקהילה הגאה למשל במצב שונה לחלוטין היום לעומת 1969, אז התרחשו מהומות סטונוול כאשר המשטרה פשטה על בר להטבקי ובעקבות המהומות נוסדו מצעדי הגאווה. המון פעמים המאבקים האלו לא מצליחים, כאשר חסמו בתחילת השנה חצי מצרפת במחאה על רפורמת הפנסיות, המוחים נכשלו והרפורמה עברה. עדיין, זה לא אומר שלמוחים לא היה כוח מסוים להשפיע על המציאות, אי אפשר היה לחיות בצרפת באותה תקופה בלי לשמוע על המחאה, או להרגיש את ההשפעה שלה על חיי היומיום. הטענה שלי במאמר, היא שמחאות המוניות שנוצרות מלמטה כמו אלו שתוארו כמעט ולא מופיעות בז'אנר גיבורי העל. אם היו מנסים לתאר את המחאה על הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית בסרט ב-MCU, אז המאבק על הדמוקרטיה הישראלית, לפחות עבור יהודים, היה מוכרע בקרב אגרופים בין שקמה ברסלר לבין שמחה רוטמן. זה לא משקף מן הסתם כל יצירה ויצירה, אלא את המיינסטרים של סרטי וסדרות גיבורי העל, שהן המדיום הכי פופולרי של הז'אנר. הקומיקס כ”כ עשיר ומגוון שאין שום דרך לטעון משהו כוללני עליו, גם אם זה היבט שבהחלט משתקף בין השאר גם בו.

ז'אנר גיבורי העל

את ז'אנר גיבורי העל ניתן להגדיר, באופן רופף לפחות, כז'אנר על הפרדה בין אנשים עם כוחות – גיבורים, נבלים ואלו שבאמצע – לבין שאר האוכלוסייה. הכוחות האלו לא חייבים להיות בהכרח כוחות על טבעיים, לבאטמן, איירון מן ורורשארך אין כוחות על, אבל הם אנשים מאוד מוכשרים במה שהם עושים, ולא משחקים בזירה של אנשים רגילים. זה לא המצב אצל כולם, אבל הרבה מהגיבורים הם ויג'ילנטים – פורעי חוק שלוקחים את החוק לידיים ומפרים את הסדר הציבורי בדיוק בשם השמירה על החוק והסדר. זה חלק מההבדל בין גיבורים למשטרה וצבא, לצד כמובן הפער המהותי ביחסי הכוחות. ז'אנר גיבורי העל הוא ז'אנר שטעון בפוליטיקה, המון ממנו אישי, אבל גם מלא בפוליטיקה כי האישי הוא הפוליטי ואנחנו חיים וחיות בחברה פוליטית. כל היצירות מנסות לדמיין אנשים, ואי אפשר לדמיין אנשים בחברה בלי לדמיין את הפוליטיקה שלה. אם מסתכלים על היקום הקולנועי של מארוול, ה-MCU, אפשר להציג את ת'ור הראשון (מ-2011) כסרט אישי שממוקד במסע הגיבור שת'ור עובר, שמתחיל בכך שנישלו אותו מכוחותיו כי הוא לא ראוי, עד שעבר תהליך וחזר להיות ראוי לכוחותיו ולפטיש שלו. אבל גם הסרט הזה פוליטי, ומציג את הפוליטיקה הפנימית באסגארד, הפוליטיקות שלה מול אומת הענקים, ומצב של לוקי כבן של שני העולמות. כסרט הפוליטי ביותר הייתי בוחר את קפטן אמריקה: חייל החורף (מ-2014), שבניגוד לשמו, לא מתמקד בקפטן אמריקה או בחייל החורף, גם אם הם תופסים חלק קריטי בו, אלא בריקבון של הסוכנות S.H.I.E.L.D, סוכנות צללים שפועלת בשיתוף פעולה עם גיבורי העל. הסוכנות מפתחת 3 מטוסי ענק בשם Insight Helicarriers שתפקידם לאתר בכל רגע נתון איומים על השלום והסדר ולנטרל אותם במיידית, ובסוף הסרט קפטן אמריקה משמיד את המטוסים. הסרט הזה הוא ביקורת לא מרומזת על מדיניות החיסולים והמעקב בתקופת בוש ואובמה, ועל מבצע מהדק נייר, מבצע אמיתי בעולמנו בו לאחר מלחמת העולם השניה ארה”ב גייסה מאות מדענים נאצים להצטרף למדענים שלה. יחד עם זאת, פוליטיים ככל שיהיו, הסרטים ב-MCU לרוב נעדרים חברה במובן הרחב של המילה. אלו סרטים אליטיסטים, עם מאבקים בין קומץ גיבורים וקומץ נבלים, ללא שום מקום להמון האנשים ששוטף את הרחובות כל שבוע. בחייל החורף, לאחר שקפטן אמריקה נחשף לריקבון של S.H.I.E.L.D ולאופן בו היא הזמינה נאצים שהשתלטו עליה מבפנים, היו לו שתי אפשרויות – לחשוף רק את הנאצים שבתוך S.H.I.E.L.D, או לחשוף את כל הארגון, הוא בחר בשניה. הוא הצדיק זאת בכך שלאף אחד לא אמור להיות כוח חסר בקרה כמו מטוסי הענק האלו, גם לא לארגון נקי מנאצים ומכך נובע שגם לא לצבא ארה”ב. בכך הסרט ביטא ביקורת ישירה על מדיניות שנויה במחלוקת של ממשל ארה”ב בזמן יציאת הסרט, ולכן תיארתי אותו כסרט הפוליטי ביותר ב-MCU. יחד עם זאת, לציבור בסרט לא היה שם שום קול, האנשים היו לכל היותר פיסה על לוח המשחק שקפטן אמריקה הזיז, מעולם לא שחקנים עם דעות ויכולת השפעה משל עצמם.

מבנה ההרצאה

בשאר המאמר אנתח תשע יצירות שבחרתי כיצירות הכי בולטות או מעניינות שאני מכיר עם קונפליקט פוליטי במהותו ושמערב אזרחים ברמה זו או אחרת. הכל פוליטי, וגם הנוקמים הראשון הוא סיפור על האנושות שמתאגדת ביחד מול איום חיצוני לאחר 9/11, אבל הקונפליקט הישיר שם היה מלחמה בחייזר שחצן עם תסביכי אב שניסה לכבוש את כדור הארץ, שזה פחות רלוונטי לנושא. האזרחים בקונפליקטים השונים מתחלקים באופן גס לשלוש קטגוריות: הראשונה, אנשים רגילים שפועלים כמו אנשים רגילים, להם אין כוח בפני עצמם, אלא רק כקולקטיב שפועל ביחד. גם השוטרים שייכים בגדול לקטגוריה הזו מכיוון שבעולם גיבורי העל, בשונה מעולמנו, הם הרבה יותר קרובים אלינו מאשר לזירה של גיבורי העל. הקטגוריה השניה היא אנשים שאין להם כוחות על, אבל בעלי כוח שלטוני, כמו פוליטיקאים או פקידים בכירים, הם לא בדיוק מייצגים את החברה האזרחית, אבל כן משמיעים קול דומה לשלה לפעמים מול גיבורי העל. הרמה האחרונה, היא אנשים שבגדול אזרחים, אבל פועלים כמו נבלים, בזירה דומה לשל גיבורי העל, בין אם כי השיגו כוחות על או שהם מפצים על זה בדרך אחרת. הם קצת מייצגים את החברה האזרחית, אבל גם מנותקים ממנה וקרובים להיגיון של הז'אנר כמאבק של קומץ בקומץ. הטענה שלי על כל אחת מתשע היצירות שאנתח היא שאף אחת מהן לא תיארה תנועה אזרחית אמיתית כמו התנועות שאנחנו מכירים מהמציאות. את תשע היצירות חילקתי לשתי קטגוריות:

1. המרד בגיבורים, יצירות בהן רואים את החברה האזרחית מתקוממת כנגד הגיבורים, לקיחת החוק שלהם לידיים ואי האיזון בכוח. שאר חלק א' עוסק בקטגוריה הראשונה.
2. מרד בסטטוס קוו, ביצירות האלו רואים את החברה האזרחית מתקוממת כנגד הקפיטליזם, הלאומיות, חוסר ייצוג פוליטי לקבוצות מוחלשות, ועוד. חלק ב' עוסק בקטגוריה השניה.

בקטגוריה של המרד בגיבורים אדבר על חמש יצירות שהן: שני קומיקסים של האקס-מן, הקומיקס Watchmen (“שומרים”), הסרט The Incredibles (“משפחת סופר-על”), הסרט קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, ולבסוף את הסדרה The Boys (“הבנים”).

אקס-מן

אקס-מן הם גיבורי על שמיוחדים בכך שהם מוטאנטים. הם לא קיבלו את הכוחות שלהם כי ננשכו ע”י עכביש רדיואקטיבי, אלא פשוט כי נולדו עם גנים שונים, למעשה הם גזע חדש, ההומו סופריור (או בעברית, האדם העליון). כגזע נפרד מהאנושות, הם סופגים המון שנאה ומשולים לפעמים ליהודים, שחורים, או להטב”ק. הם מצד אחד מיעוט נרדף, ומצד שני הם יכולים להיות מאוד מסוכנים אם הם ירצו. בשונה משאר היצירות בקטגוריה של “מרד כנגד הגיבורים” המרד של החברה פה הוא לא בכל בעלי הכוחות, אלא רק במוטנטים, במי שאינו הומו סאפיינס. המוטנטים מתחלקים בגדול לשתי קבוצות עיקריות, אקס-מן בהובלת צ'ארלס אקסבייר הטלפאט – המוטנטים הטובים, שמאמינים בדו קיום עם האנושות. הם נלחמים לרוב במוטנטים הנבלים, בהובלת מגנטו, ניצול שואה שמאמין רק בכוח והשתלטות על הפלנטה כדרך להשיג ביטחון למוטנטים. מבין כל אינספור היצירות עליהם, אני אנתח במאמר שתי עלילות בקומיקס מתחילת שנות השמונים, Days of Future Past, God Loves Man Kills, ששתיהן עובדו לסרטים לאחר מכן בשינויים די משמעותיים. Days of Future Past, זה קומיקס מ-1981 על עולם עתידני ודיסטופי. הוא מחולק לשני צירי זמן, ההווה ב-1980, והעתיד הדיסטופי והרחוק ב-2013. את הרעיון הבסיסי של מה שקורה בו, כמו המיקום של החברה בו אפשר לסכם בשלושה פאנלים. בהם נאמר ע”י קייט פרייד שחוזרת בזמן מהעתיד שיש סנאטור עוין למוטנטים בשם רוברט קלי, וקבוצת מוטנטים בהנהגת מיסטיק מתכננת כעת ב-1980 להרוג אותו כדי לגרום לבני האדם לפחד ממוטנטים ולכבד אותם. במקום זאת הם יגרמו לבני האדם לפחד ממוטנטים אבל גם לשנוא אותם. ב-1984 ייבחר לנשיאות פוליטיקאי על מצע של התנגדות למוטנטים, תוך שנה הוא יחוקק חוק אנטי-מוטנטי, אשר ייפסל בבית המשפט העליון כלא חוקתי. בתגובה הממשל יפעיל את תוכנית ה-Sentinels, מדובר ברובוטים ענקיים שנוצרו כדי להכחיד את המוטנטים, אבל התוכנית תשתבש והרובוטים יכבשו את כל צפון אמריקה, יהרגו את כל הגיבורים (גם הלא מוטנטים) וב-2013 בציר הזמן העתידי הרובוטים יצעדו לקראת פתיחה במלחמה גרעינית. זו כל העלילה שנוגעת לחברה ובני האדם. שאר הקומיקס מתרחש במאבק הנידון לכישלון של המוטנטים ברובוטים בעתיד הדיסטופי, ובמאבק שהצליח של האקס-מן במוטנטים הרעים להציל את הסנאטור קלי, שלבסוף חייו ניצלים ע”י מוטנטית. סה”כ, זה קומיקס שמתמקד במאבק של גיבורים בנבלים ובני האדם הרגילים בקושי מופיעים בו. יחד עם זאת, במעט המשבצות שהוקצו להם, הם עושים שינוי שלתאר אותו כמשמעותי יהיה אנדרסטיימנט – הם בוחרים פוליטיקאי שמוציא אל מחוץ לחוק את המוטנטים ומשנה את ההיסטוריה. זה לא קורה בגלל קנוניה של נבל ששונא מוטנטים, אלא פשוט כי גם לאזרחים יש כוח, ואסור לשכוח אותו ולזלזל בו. God Loves Man Kills מ-1982 זה רומן גרפי שעובד אחר מכך בשינויים משמעותיים לסרט X-Men 2, ומורכב מ-3 שכבות. במבט חטוף העלילה שלו היא על כת שמנסה להרוג מוטנטים, בהובלת הכומר האוונגליסטי וויליאם סטרייקר. לחברי הכת הזו אין כוחות, אבל הם חמושים בידע על נקודות התורפה של כל המוטנטים והזהות האזרחית שלהם, ומנצלים זאת. כחלק מהעלילה סטרייקר שוטף לצ'ארלס אקסבייר את המוח ומחבר אותו למכונה על מנת שיהרוג מרחוק בכוח המחשבה את כל המוטנטים. כלומר, גם אם אין להם כוחות על, הנבלים פועלים כמו ארגון טרור קטן, ולא בדומה לאזרחים מן השורה. יחד עם זאת, העלילה מורכבת ממאבק גנרי בין קומץ גיבורים לנבלים. סטרייקר לא מנסה רק להרוג את המוטנטים, אלא לקדם דה-הומניזציה שלהם בשיח הציבורי. גם אם הוא לא בדיוק אזרח מן השורה, הוא לא משול לנבל קלאסי, אלא כאוונגרד של המרד של החברה האזרחית כלפי המוטנטים. הקומיקס התחיל בדיבייט פומבי שלו עם צ'ארלס אקסבייר בזהות האזרחית שלו, והקרב הסופי נפתח בדרשה שלו באולם אליו הוא הזמין את בכירי הפוליטיקאים. סטרייקר ציפה שמגנטו יבוא להילחם בו כדי להראות איזה מפלצת מפחידה מגנטו יכול להיות, וניצל את הכוח של צ'ארלס אקסבייר כדי להביס את מגנטו תוך שהוא נואם על כוחו של האל שיכה את המפלצות שהם. לאחר שנשק יום הדין של סטרייקר נוטרל, הקרב המשיך לא בתור קרב פיזי אלא כוויכוח בין סטרייקר לאקס-מן. לבסוף שוטר ולא מוטנט הוא זה שניטרל את סטרייקר לאחר שהכומר איים לירות באחת מהאקס-מן. אחרי שסטרייקר הובס והועמד לדין מגנטו הזהיר שהם אולי ניצחו את האיש, אבל הרעיונות שלו ימשיכו. הבחירה שהקומיקס ידון במאבק ציבורי על לגיטימציה לא מקרית. הכותב כריס קליירמונט, אמר באחד הראיונות על היצירה שהיה לו חשוב שמי שיכריע את הקונפליקט יהיה שוטר כנציג האזרחים, במקום שזה יהיה עוד קרב אגרופים בין שני אנשים עם כוחות. עדיין, הקומיקס הזה נשאר בהיגיון הבסיסי שהשחקנים המרכזיים ובגדול היחידים שמניעים את העלילה הם גיבורי ונבלי על. גם אם מגנטו ציין שיהיו אנשים שימשיכו את העשיה של סטרייקר, האנשים הפשוטים לא יופיעו אח”כ ויקבלו את אותה מידת חשיבות. הקומיקס מספר על מאבק בין קומץ אנשים, לא על ההמון. נקודת חולשה נוספת היא ששדרן חדשות מציין לפני האירוע המרכזי של סטרייקר שכמרים אוונגליסטים שקרובים לסטרייקר פוליטית התנערו ממנו, ומהדה-הומניזציה של המוטנטים שהוא מקדם. זה קצת שלל את העוקץ בקומיקס מהמעשה שלו כמפעל פוליטי רחב היקף, וקירב אותו קצת יותר להיות מעשה של משוגע בודד, בטח אם מתחשבים בכך שמוטנטים משולים לשחורים או להטב”ק, שהופלו והודרו ע”י התנועה האוונגליסטית הלבנה בשנות השמונים. למרות כל ההתפתחויות של הקומיקס, כמו עירוב המשטרה כגורם אזרחי, או האזהרה של מגנטו שהתנועה לא תיעצר בסטרייקר, זה עדיין קומיקס שלא מסוגל לדמיין תנועה אזרחית באמת, אלא רק ארגון טרור שמאחוריו משתרכת תנועה אזרחית שחשובה הרבה פחות ממנו.

Watchmen

הקומיקס Watchmen (עליו מבוסס הסרט באותו שם בכמה שינויים) מ-1986, הוא דוגמא מרתקת לנושא של פוליטיקה או ציבור בקומיקס. קודם כל, הקומיקס הזה נוצר כדהקונסטרוקציה, או פירוק לגורמים של ז'אנר גיבורי העל. אלן מור שכתב את הקומיקס הוא כותב מחונן, ששונא את הז'אנר, ומושפע מאוד מאנרכיזם ומרקסיזם ובביקורות שלהם על היררכיה וחוסר שוויון. מור אמר פעם ש”הולדתה של אומה” היה סרט גיבורי העל הראשון, מדובר בסרט מחריד מ1915 שמפאר את הקו קלוקס קלאן, תנועת עליונות לבנה שפעיליה לובשים תמיד מצנפות לבנות כדי להסתיר את זהותם כשהם יוצאים לפוגרומים. בהתאם, העולם בקומיקס הוא אפל, זה עולם שמאוד ברור שהוא פחות טוב משלנו והיה טוב בהרבה בלי גיבורי על. גם אם הגיבורים שם אינם פסיכופטים מוחלטים, רורשארך, אוזימנדיאס ובמובן מסוים גם דוקטור מנהטן הם מפלצות בדיוק בגלל שהם מנסים להיות הכי מוסריים, יותר מאדם רגיל, והמקומות שזה הוביל אותם אליהם. היצירה לא מתמקדת בכוחות העל כמו הויג'ילנטיזם, הבחירה של אנשים לשים על עצמם מסיכה שתסתיר את זהותם ולקחת את החוק לידיים. כל הגיבורים שם הם ויג'ילנטים נטולי כוחות על להוציא דוקטור מנהטן שהוא דמוי אל כל יכול. ברקע לסיפור של הקומיקס יש את חוק קין, שמאוד השפיע על העולם. ב1977, המשטרה בארה”ב שבתה מחשש שהגיבורים במסיכה יחליפו אותה ויקחו לשוטרים את העבודה. האזרחים, שכבר ככה מאסו בגיבורים שמתנהלים בארה”ב כמו שהם התנהלו בויאטנם, יצאו לרחובות להפגין בדרישה להחזיר את המשטרה במקומם, והגיבורים דיכאו את ההפגנות שלהם באלימות קשה. בעקבות השביתה וההפגנות הועבר חוק קין, שהוציא אל מחוץ לחוק את הויג'ילנטיזם של הגיבורים שמסתירים את זהותם מאחורי מסיכה ופועלים בלי לתת דין וחשבון, מה שסיים את השביתה. חשוב להבהיר שהשוטרים ששבתו והאנשים שיצאו לרחוב לא הונעו כתוצאה ממזימה זדונית של נבל להשתלט אלא עשו זאת בעצמם, למעשה אין נבלים פעילים בעולם הזה. כלומר, שינוי המדיניות הכי משמעותי ברקע של העולם בסיפור, לא קרה בגלל מאבק של גיבורים בנבלים, אלא כתוצאה מתנועות המוניות של שוטרים ואזרחים שפעלו בדרישה להשיג שינוי, והם ניצחו. העלילה העיקרית מתרחשת ב-1985 בזמן המלחמה הקרה וסובבת סביב החרדה מהסלמה בין המעצמות שתוביל למלחמה גרעינית שתשמיד את האנושות. בסופו של דבר, אחד הגיבורים מפיל על ניו יורק מפלצת דמוית חייזר שתשמיד חצי מהעיר ותהרוג מיליונים, כדי לגרום למעצמות להתאחד. תוכנית שכזו יכולה לעבוד רק אם היא נשמרת בסוד, וכאשר אחד הגיבורים מאיים לחשוף אותה, השאר הורגים אותו.[2] הסיפור הזה הוא הצגה ביקורתית של עולם גיבורי העל, אשר מבוסס על סודיות שמוסתרת מהאזרחים, שהגיבורים לקחו לעצמם לידיים את הכוח לנהל את חייהם עבורם ולהחליט הכל בשבילם. העלילה הראשית, לצד חוק קין הפכו את Watchmen לקומיקס המרכזי שניסח את הקונפליקט המובנה בין החברה לגיבורי העל, שבשם הגנה על החוק והסדר הם מפרים אותו.

The Incredibles

הסרט The Incredibles (ובעברית משפחת סופר-על) מ-2004 הוא סרט מונפש לילדים, ובמובן מסוים התשובה השמרנית לקומיקס Watchmen, כסרט שבוחר להתייחס ישירות לקונפליקט בין גיבורי העל לחברה שאלן מור הצביע עליו, בעוד סרטים אחרים בחרו להתעלם ממנו או להחליק אותו. בשתי היצירות יש גיבורי על שמתו רק בגלל שהיתה להם גלימה שהסתבכה בשונה מהאופן בו יצירות אחרות חוגגות את הגלימות, אבל חשוב מכך, שניהם נפתחים בעולם בו הוציאו את גיבורי העל אל מחוץ לחוק. ההבדל הכי בולט ביניהם, הוא שלעומת אלן מור האנרכו-קומוניסט, הבמאי של הסרט, בראד בירד הוא ליברטריאן, כפי שאפשר לראות גם בסרטים אחרים שביים כמו רטטוי או Tomorrowland (בחזרה למחר בעברית). לפיכך, אלן מור בקומיקס Watchmen חושש מגיבורי העל, מחוסר השוויון והכוח הבלתי מרוסן שיש להם. לעומתו, בראד בירד בסרט The Incredibles חושש מההגבלות שמוטלות עליהם שמונעות מהם לממש את עצמם, באופן לא מאוד שונה מהספרים של איין ראנד. הסרט נפתח בגיבור מיסטר אינקרדיבל שבדרך לחתונה שלו רואה מישהו שעומד להתאבד ומנסה להציל אותו. זה מתפוצץ באופן מדהים, הוא נתבע על ההתערבות שלו והנזקים שגרמה, הציבור כועס, ולאחר מקרים דומים הממשלה פשוט מוציאה אל מחוץ לחוק את גיבורי העל ואוסרת עליהם להשתמש בכוחות העל שלהם. בשונה מהקומיקס Watchmen, בסרט הזה לכל הגיבורים יש כוחות על מולדים. הציבור מוצג בתור עדר כפוי טובה וחסר מחשבה, שרק כועס עליהם, אבל לאחר שהגיבורים מביסים את המפלצת בסוף הסרט, הציבור שוכח את כל הביקורות שלו ומיד שמח שהגיבורים יחזרו לפעילות. יחד עם זאת, עדרי וחסר מחשבה ככל שיהיה, לציבור עדיין יש כוח בסרט, הוא הביא להוצאת הגיבורים אל מחוץ לחוק בתחילת הסרט, ולהחזרתם לפעילות בסופו. גם אם הבמאי בראד בירד מכיר במובן מסוים בכוח של הציבור, הוא עושה זאת בלית ברירה. הם משולים בעיניו לסוג של עלוקות שמוצצים את חופש החיים מהגיבורים, כובלים אותם בעבודה משרדית שלא תואמת להם ומכפיפים אותם לחוקי המוסר הפשוטים במקום שיגשימו את ייעודם. הנבל של הסרט הוא סינדרום, מישהו שאין לו כוחות על ולכן לא יכול להפוך לגיבור על כמו שחלם, ונעזר במקום זאת בהמצאות. מונולוג הנבל שלו, לאחר שניטרל זמנית את הגיבורים, מזקק את התפיסה של בירד על הקונפליקט בין גיבורי העל לחברה. במונולוג הזה סינדרום מספר על התוכנית שלו להציג את עצמו כגיבור-על, ולאחר מכן למכור להמונים את הציוד דמוי איירון-מן שלו, כדי להעצים אותם שגם הם יוכלו להיות גיבורי-על. הוא מסיים במשפט “When everyone super no one will be” וצוחק צחוק מרושע. כלומר העצמת ההמון אינה נתפסת בעיניו של בירד כמשהו חיובי, אלא כשלילת הייחודיות מהגיבורים האותנטיים, כמאבק של ההמון חסר הכוחות להוריד אותם לרמה שלו. זהו למעשה טיב הקונפליקט בעיניו בין גיבורי העל לחברה.

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

הסרט קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים מ-2016, מספר על עימות בין הגיבורים. אחרי שהחריבו את ניו יורק בנוקמים הראשון, את וושינגטון דיסי בחייל החורף, ואת כל מדינת סוקוביה בעידן אולטרון, המדינות התעוררו ובחרו לנקוט במעשה. הגיבורים לא עשו זאת מזדון, אלא מתגובה לפעולתם של הנבלים מעורבת ברשלנות, אבל זה לא משנה את הנזק שעשו, או שאולטרון נוצר על ידי אחד מהם. 117 מדינות אישררו את אמנת סוקוביה המסדירה את פעילות הגיבורים תחת בקרה ופיקוח, לאלו שמוכנים לכך, אלו שלא נדרשים להפסיק את פעילותם או שיעצרו. זו לא היתה רק יוזמה מדינתית שבאה מלמעלה, מהאליטות. לאחר סוקוביה היה כעס עצום בציבור על גיבורי העל. כדי לבסס זאת רואים בתחילת הסרט את אימו של אחד ההרוגים בסוקוביה אשר באה לאיירון מן כדי להתעמת איתו, והאשימה אותו ושאר הנוקמים, ולא את אולטרון, במותו של בנה. הנוקמים התחלקו לשתי מחנות, אחד בהנהגת איירון מן והשני בהנהגת קפטן אמריקה, ונלחמו ביניהם, זוהי למעשה מלחמת האזרחים. הדילמה היתה האם לתמוך במשטר אוטוריטרי שמבטל את זכויות הפרט שלהם ומגביל את היכולת שלהם לפעול ולהציל חיים, או לתמוך בויג'ילנטיות חסרת רסן ופיקוח.[3] לראשונה בMCU יש התנגשות חזיתית בין הגיבורים לבין החברה. היוצרים היו יכולים לקחת אותה לכיוונים מעניינים ולהראות איך גיבורים יפעלו כשיהיה ביורוקרט שאחראי עליהם ויכתיב להם כל הזמן איך להתנהל. בפועל, בספיידרמן והפנתר השחור שאחרי מלחמת האזרחים הגיבורים מעולם לא הוגבלו באופן שכזה. כאשר השליחים של ת'אנוס הגיעו במלחמת האינסוף, כולם התעלמו מאמנת סוקוביה, זה היה מובן לאור האיום שת'אנוס ייצג שהתעלה על פני כל דבר אחר. יחד עם זאת, גם לאחר אנדגיים האמנה לא נאכפה ובסרט השני של ספיידרמן הוא קיבל מאיירון מן טכנולוגיה הרסנית בלי שום רגולציה עליה. לבסוף בפרק השמיני של הסדרה She-Hulk, מודיעים לנו שהאות המתה הזו בוטלה. למרות שאמנת סוקוביה היתה אות מתה,[4] יש משמעות לרעיון שהחברה מתקוממת נגד גיבורי העל, שהתפיסה של Watchmen על הקונפליקט המובנה בין החברה לבין הגיבורים שלוקחים בשמה את הכוח לידיים עובדה לשיא המיינסטרים ב-MCU. המגבלה המשמעותית יותר בתיאור השפעות החברה האזרחית היא שאמנת סוקוביה אינה מרכז הסרט. ליבת הסרט היא מלחמת האזרחים בין הנוקמים, שהם נקרעים לגזרים, כאשר הרגולציה שמגבילה אותם היא רק הזרז לכך. למעשה, אמנת סוקוביה אינה אפילו הזרז העיקרי. הנבל של הסרט, הוא הברון זימו, קולונל בצבא סוקוביה לשעבר, שנוטר טינה לנוקמים על חורבן סוקוביה. הוא מי שפוצץ את החדר בו כל הדיפלומטים חתמו על אמנת סוקוביה, כולל אביו של הפנתר השחור, והפליל בכך את חייל החורף, חבר ילדות של קפטן אמריקה. לאחר שחייל החורף נתפס זימו שיחרר אותו ושטף לו את המוח כדי שיישלח למסע הרג. לקראת סוף הסרט איירון מן גילה את האמת, הניח בצד את המחלוקת שלו עם קפטן אמריקה וחייל החורף על האמנה, והתאחד איתם כדי להילחם בזימו. בתגובה זימו חשף כי חייל החורף הרג את הוריו של איירון מן ב-1991 והצית קרב נוסף בינו לקפטן אמריקה וחייל החורף אשר פירק את הנוקמים יותר מכל רגולציה זו או אחרת. זימו בנוי בסרט אחרת מאשר בקומיקס, הוא לא נאצי, אלא דמוי-אזרח שכל משפחתו מתה כתוצאה מפעולות הנוקמים ונשבע לנקום בהם. במובן מסוים הוא מבטא רעיון שכאשר הגיבורים פוגעים במספיק אנשים, מתישהו הם יפגעו גם במישהו מוכשר מספיק כדי להחזיר להם. יחד עם זאת, בסופו של דבר מלחמת האזרחים הוא סרט שאמור לתאר את החברה האזרחית והמדינות שמתקוממות מול הגיבורים, ומי שבסוף הכי מסוכן בו הוא נבל בודד דמוי מוריארטי שנמצא בצללים ומושך בכל החוטים. זה המשך של הלוגיקה הקבועה של ז'אנר גיבורי העל, שהאנשים והחברה שוליים, היחידים שחשובים הם קומץ גיבורים ונבלים.

The Boys

סדרת הטלוויזיה The Boys ובעברית “הבנים” (המבוססת על קומיקס באותו שם) מתייחסת לקונספט של המון כמשפיע אולי יותר מכל יצירה אחרת שאני מזכיר במאמר. הסדרה דומה לקומיקס Watchmen בתיעוב שלה לקונספט של גיבורי על, אבל בסדרה זה בוטה בהרבה, במובן מסוים הסדרה הזו היא פשוט סדרת אנטי-גיבורי על. בקומיקס Watchmen אנחנו רואים את המציאות מנקודת מבטם של הגיבורים, והם הופכים את העולם לגרוע יותר, אבל זה קודם כל בגלל אי הסימטריה בכוח ולקיחתו לידיים. לעומת זאת, בסדרה The Boys לגיבורים יש כוחות על, כולם מעריצים אותם, והם פשוט נבלים. הומלנדר, המנהיג שלהם וסופרמן של העולם הזה, הוא סדיסט ונאצי. במקום לראות את העלילה דרך עיני הגיבורים אנחנו רואים אותה מנקודת מבט של אנשים נטולי כוחות בקבוצה קטנה בשם The Boys (ממנה שמה של הסדרה) שהוקמה במטרה להרוג את הגיבורים לאחר שהם פגעו בקרובים שלהם. הסדרה מנסה לדמיין באופן ביקורתי איך גיבורי על יפעלו בעולם קפיטליסטי, ורוב הגיבורים הם שכירים של תאגיד בשם Vought. אין בעולם הזה נבלי על, הגיבורים לא נלחמים בנבלים דמויי ת'אנוס, לוקי או מגנטו.[5] במקום זאת הם נלחמים בשודדי בנקים, חוטפי מטוסים ושחורים שהלכו “באופן חשוד” ברחוב. במובן הזה, הם מקבילים לשוטרים מיוחדים רק עם כוחות על ומועסקים בתאגיד בינלאומי ולא כפופים לבקרה אזרחית. עם זאת, ההתנהלות שלהם כשוטרים מייצגת רק חלק קטן מהזמן שלהם שנועד להצדיק את מעמדם כגיבורי-על. העבודה האמיתית שלהם, היא פשוט להיות סלבריטאים עם כוחות על. הם מככבים בכל סרטי גיבורי-על בתור עצמם (במקום שחקנים רגילים עם אפקטים מיוחדים כמו בעולמנו), הם מופיעים בכל תוכניות האירוח, יש להם תוכניות וסרטים מיוחדים והם אפילו מופיעים על קופסאות דגני הבוקר של כולם. כל המוצרים בעולם הזה הם חלק ממרצ'נדייז שלהם, ויש לזה כוח. בפרק הראשון של הסדרה, גיבור מסוים הורג בשוגג את בת זוגו של יואי, אדם נורמטיבי עד לאותו רגע, ויואי פוגש את בוצ'ר, המנהיג של דה בויז, שמסביר לו שגיבורים הורגים הרבה יותר אנשים ממה שחשב, והיכולת שלהם להמשיך לעשות זאת נובעת בין השאר מהכוח התרבותי של הגיבורים שהפכו להיות חלק אינהרנטי מהמערכת הקפיטליסטית. בוצ'ר מראה לו איך הגיבורים מככבים על כל אינספור הפרסומות סביבו, ונוח להמון לשקוע בפאסיביות של הלחם והשעשועים שהם מספקים לו במקום להתקומם מולם. ההמון אולי פאסיבי, אבל לדעת הקהל יש משמעות קריטית בסדרה. הגיבורים כל הזמן בודקים כמה הם פופולריים, ובאילו דמוגרפיות. Vought מפעילה מניפולציות על דעת הקהל תוך שהיא דורסת את הגיבורים בדרך. לגיבורה אחת שינו את התלבושת לחושפנית בהרבה כדי שתמשוך יותר גברים, על גיבור אחר הם אסרו להודות פומבית שהוא בזוגיות והכריחו אותו להסתיר אותה כדי שמעריצות יוכלו לדמיין שיהיו איתו. מצד שני, ככל שהגיבורים יותר פופולרים, יש להם יותר כוח לדרוש דברים ולעמוד על שלהם מול תכתיבים חיצוניים, בכל זאת, כסף מסובב את העולם. כמו שכבר ציינתי, התפקיד של הגיבורים הוא לא להילחם בפשע, למעשה, הם מוצר צריכה להזדהות והערצה, והחברה Vought שמוכרת אותם מנסה לענות על כל הדמוגרפיות. לגברים לבנים וגזענים יש את הומלנדר, לשחורים את איי-טריין, לקהילה הגאה את מייב, לנשים צעירות וילדות את סטארלייט. כל זה נעשה באופן הכי ציניקני שאפשר לדמיין. למשל אחת המנהלות ב-Vought כעסה כאשר מצאה את מייב הביסקסואלית במיטה עם גבר, מכיוון שזה יהרוס את התדמית הלסבית שהחברה דאגה לתפור לה. כתיבת הסדרה מושפעת מניתוח ביקורתי של התרבות, שמאפשרת לקפיטליזם להכיל בתוכו את כל הניגודים השונים בחברה, אפילו את הביקורות עליו עצמו. הרי כל אחד יכול לקנות בוולמארט חולצה של צ'ה גווארה, ולשלם לתאגיד הגלובלי אמאזון כדי לראות באמאזון פריים את הסדרה הביקורתית כלפי השליטה של תאגידים בינלאומיים בחיינו – The Boys. המאבק על דעת הקהל מכתיב משחק מסוים של הסתרה וחשיפה. Vought כאמור לא מנסה לעשות טוב, או לפקח על הגיבורים, אלא מתמקדת בטיוח מחדלים ושערוריות שלהם שלא חלילה יפגעו בתמונה הציבורית שלהם. המאבק הנגדי של The Boys הוא לחשוף את הסודות המלוכלכים האלו, וקריטי לא פחות אם לא יותר מאשר המאבק של חברי הקבוצה להרוג את הגיבורים. בעוד הקבוצה הזו מתנהלת מול ההמון רק דרך הדלפות, לגיבורים יש אינספור מעריצים והם משתמשים בכך כדי להפעיל את ההמון ישירות. סטורמפרונט, הומלנדר וסטארלייט כולם מנסים למשוך את המון, כל אחת מהן כדי לקדם את האג'נדה שלה. ההפגנות, הנאומים ואפילו הלייבים באינסטגרם שהם מארגנים אינם תפאורה, אלא מביאים לשינויים בחברה ומאפשרים להן לצבור כוח, בין אם בתוך Vought או מחוצה לה. דה בויז מדי פעם הורגים גיבורים וחושפים זוועות ש-Vought טייחו, אבל הם קבוצה קטנה שמנותקת משאר האזרחים. הנציגה המשמעותית בהרבה מהם של החברה האזרחית היא ויקטוריה ניומן, פוליטיקאית צעירה ופרוגרסיבית, שרצה על קמפיין ביקורתי כלפי גיבורי העל. לאחר שהומלנדר הורג בשגגה מול המצלמות חף מפשע, היא מארגנת הפגנה בדרישה לבקרה ופיקוח על גיבורי העל. היא גם מארגנת שימוע בקונגרס על הפשעים של Vought, אך השימוע משתבש לאחר שגיבור לא ידוע הורג במסתוריות את העדים וחצי מהאנשים שם. בסוף העונה השניה מוקמת סוכנות לבקרה ופיקוח על הגיבורים וניומן עומדת בראשה. אפילו יואי מ-The Boys מצטרף אליה, לאחר שאמר לה שנמאס לו להיות מכוסה בקרביים של אנשים והוא רוצה להילחם בגיבורים בדרך הנכונה. למרות שניומן סופגת הרבה ארס מזרוע הפרופגנדה של Vought, הסוכנות הזו עובדת מולם ומצליחה לצמצם את כמויות ההרוגים, או בלשון נקיה “נזק אגבי” כתוצאה מפעילות הגיבורים בעשרות אחוזים. בסוף העונה השלישית בגלל ההצלחה שלה שמקנה לה פופולריות ניומן ממונה להיות מועמדת לסגנית הנשיא. על פניו היא מגלמת כוח עצום של החברה מול הגיבורים, לא רק של האליטה השלטונית, אלא גם של אזרחים שנותנים לה רוח גבית להמשיך בפעולותיה. רק שכל זה מבוסס על שקר. ניומן היא בסתר שתולה של Vought. היא משכה את העדים האפשריים נגד החברה אל האור בשימוע בקונגרס רק כדי שיהרגו ולא תהיה שום אפשרות שהם יעידו בעתיד, בהמשך היא גם דאגה לחסל אנשים שפנו אליה בהצעה לספק מסמכים מרשיעים על הגיבורים. כראשת הסוכנות, ניומן דואגת לעצור גיבורים שממילא גם Vought רוצים להיפטר מהם, ולפקח על ההתנגדות לגיבורים כדי למנוע התנגדות לא צפויה שעלולה לפגוע בהם בצורה קשה בהרבה, כמו ש-The Boys התנהלו מולם בעונה הראשונה והשניה. אין לחברה כוח ככה על הגיבורים, כשאפילו ההתנגדות להם נשלטת על ידיהם. אם לסכם את החלק בהרצאה על The Boys, הסדרה הזו בזה לכולם. היא בזה לגיבורים כפסיכופטים שרק נהנים מהפופולריות והכסף, היא בזה ל-The Boys עצמם באופן שזה לא המקום לתאר אותו,[6] והיא בזה גם להמון כעדר של זומבים, שמתנהל בפאסיביות או הולך בעיוורון אחרי סטורמפרונט, הומלנדר, סטארלייט או ניומן. יחד עם זאת, הבוז הזה להמון לא מונע מהסדרה להכיר בכוח העצום שלו, ובתלות של כל הדמויות בדעת הקהל ובתמיכה הציבורית שלהן. נוסף על כך, הבוז של הסדרה להמון לא נובע מאליטיזם ואהבת הסדר הקיים כמו בסרט The Incredibles, אם כבר זה מייאוש שהסדר הקיים בלתי ניתן להבסה, שוטף למעריצי הגיבורים את המוח בשילוב של לחם ושעשועים עם קונספירציות, ושולט בעצמו באלו שחושבים שהם מתנגדים לגיבורים.

סיכום חלק א'

לסיכום החצי הראשון, סקרתי יצירות מכל הספקטרום האידאולוגי, הקומיקס Watchmen והסדרה The Boys ביקורתיות, הסרט קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים והקומיקסים של אקס-מן ממסדיים, והסרט The Incredibles אולטרה שמרני. כל היצירות מכירות במתח מסוים שנוצר בין הגיבורים בעלי הכוחות, שלוקחים את החוק לידיים, לבין החברה.[7] בכולן המתח הזה מתבטא במחאה בגדול המונית, שמצוירת באופן חיובי יותר פחות בהתאם לנסיבות וליצירה. עם זאת, המחאות האלו מתחלקות לשני סוגים:

1. המחאה ההמונית מתקיימת ברקע והעלילה מתמקדת בדברים אחרים. זה המקרה של הקומיקס Days of Future Pasts, הקומיקס Watchmen, והסרט The Incredibles.
2. המחאה כנגד הגיבורים מתקיימת בהווה והיא ליבת העלילה, אבל ההמון זניח לעומת קומץ אנשים שמוביל אותה, מתמרן אותה או פשוט נוקט באלימות קיצונית. זה המקרה של הקומיקס God Loves Man Kills, הסרט קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, והסדרה The Boys.

למרות שהיצירות מכירות בקונפליקט בין גיבורים לחברה, באף אחת מהן לא מופיע מאבק אזרחי שורשי מול הגיבורים, שעומד בעיקר היצירה ולא מתמקד בקומץ אנשים אלא בהמון.

המשך בחלק ב'

---

1. או שהאלימות בהן מוגבלת לנזק לרכוש ועימות מול שוטרים בלבד, ומדובר במאבקים אזרחיים בלבד, כפי שכולנו יודעים, סכסוכים לאומיים נוטים להיות אלימים בהרבה, אני אתעמק בנושא בחלק ב' של ההרצאה. ↩
2. הגיבור הזה לא מוצג כגיבור האמיתי של הסיפור, הנרטיב בז לכולם מסיבות שונות, ורורשארך שאיים לעשות זאת הוא רוצח חסר מעצורים שחוסר הנכונות שלו להתפשר אינה בהכרח חיובית. ↩
3. לחילופין, יהיו שיטענו שהדילמה היתה בעיקר פרסונלית, בין רגשות האשמה האינסופיים של איירון מן לבין הביטחון העצמי של קפטן אמריקה וחוסר היכולת שלו לקבל אנשים שיגידו לו מה לעשות.↩
4. אמנת סוקוביה השפיעה על הדמויות בסדרה Agents of S.H.I.E.L.D אבל זו גם סדרה משנית בהרבה לסרטים, וגם היא לא נחשבת כחלק מהקאנון של ה-MCU.↩
5. בעונה השניה הבליח לכמה פרקים נבל-על, בעקבות מהלך של אחד הגיבורים ליצור נבלי-על שיגבירו את התלות של החברה בגיבורים. הקרב מולו היה שולי יותר מהכוח הציבורי שהריגתו נתנה לגיבורים אחר כך.↩
6. בקצרה, הם מונעים קודם כל מגבריות רעילה, זה נכון לגבי יואי, נכון לגבי MM, ובוודאי נכון לגבי בוצ'ר.↩
7. גם אם אצל אקס-מן זה מורכב יותר כי שם מדובר קודם כל בגזענות כנגד מוטנטים.↩