sipuran

קבר

רמי טעה בדרך ממצודת ביריה, פנה בטעות לכיוון עמוקה, וכבר עמד לעשות יו טרן, אבל בדיוק מיכי שאלה אותו אם הוא טעה בדרך ולא היה בכבוד שלו להגיד שכן, אז הוא חיפש מהר עם העיניים את השלט הראשון. “מה פתאום, פה זה הקבר של יהונתן בן עוזיאל, רציתי לבקר, שמעתי ש… אה… שווה.” רמי פנה לכיוון הקבר בזריזות, לפני שיעלו עוד שאלות. קולה של שירי עלה מהמושב האחורי, “כתוב שהוא היה תלמידו של הלל הזקן. כשהוא למד, ציפורים שהיו עפות מעליו היו נשרפות ומתות.” “אמא!” יבב מתן מיד, “אני לא רוצה ללכת לשם!” שימות מי שהמציא את הויקיפדיה, חשב רמי. “הוא כבר לא לומד, הוא מת.” “טוב לזיווג ופוריות,” אמרה שירי, ודחפה את ראשה בין המושבים, “אתם מנסים להביא עוד ילד?” היא סובבה את ראשה מאחד לשני במבט חוקר. “לא רוצה אח קטן!” יבב מתן. “אי אפשר אתכם לשום מקום!” הכריז רמי, “אני מסתובב חזרה.” הוא ראה את מיכי מנידה בראשה, בחיוך קטן, לועג. כנראה שמגיע לו.

מנעד

“תראה,” אמר יוסי, “הספר הראשון שלך נמכר בסדר. כמות מרשימה אפילו, בהתחשב בכך שזה אוסף שירי הייקו על אזדרכת העמקים האינדונזית. השני כבר הצליח פחות.” הוא הראה בידו. גובה בינוני, ואז נמוך, כמעט צמוד לשולחן. “חשבת, אולי, לכתוב על דברים אחרים?” השערות על זרועו של מנשה הזדקרו כמחטים לשמע השאלה. “אבל האזדרכת, היא…” לפתע נגמרו לו המילים, הוא, שכתב שלושה ספרים על האזדרכת, פאר העמקים, על רקע נחלי אינדונזיה, ועבד במרץ על הרביעי. הוא קרס, גורר אנקה אמפטית מהכיסא. “יש עוד עצים, עוד מדינות, עוד תוואי שטח,” ניסה יוסי להרחיב את עולמו של מנשה, “יש אזדרכת אפילו פה, בארץ.” מנשה גילגל את עיניו. “פה היא מין פולש, זרה, נדחפת, חוסמת שמש. אבל שם…” זיק ניצת בעיניו, ונדמה היה שפניו קורנות. יוסי נאנח חרישית. האמונה הזו, הדבקות הייחודית, היה בה כוח כמעט הפנוטי עליו. “הדפסה במחזור קטן,” אמר לבסוף, “הפצה מוגבלת.” ואחרי רגע הוסיף, כאילו כדי לשכנע את עצמו, “ספר אחרון.” הוא פנה למחשב להדפיס חוזה, וכתמיד, רקע שולחן העבודה שלו הציג אזדרכת אינדונזית, תמירה, שורשיה משתרגים בפלגי מים.

פוני

“תרשום אבא: הנסיכה פוני פונפונינה שלטה בממלכת הפונים.”

אביה ואמה של נסיכת הפונים פונפונינה נעלמו זה מכבר ביער הנסיבות הנוחות. פונפונינה שלטה בממלכה במקומם, אך מעולם לא לקחה לעצמה את תואר המלכה. היה זה כאילו כל עוד נשארה נסיכה, הייתה תקווה לשובם.

“אבל אז באה שיר ז' הנוראית, היא עשתה בלאגן והתחצפה!”

יום אחד, הגיעה אל הנסיכה בשורה איומה: מלודי פאלוס מפיצה כאוס בממלכתה. יתרה מזאת, היא ניאצה את הטיטאנים אבות-הזמן, ועוררה את חמתם על כל הממלכה.

“אז פונפונינה הלכה אליה ואמרה לה נו נו נו, לכי לפינה!”

הנסיכה פונפונינה דהרה למקום, זיעה מבהיקה על פרוותה. היא עמדה מול מלודי והרימה את פרסתה, מניעה אותה מצד לצד ולוחשת את המילים שזימנו את קסם המטרונום העתיק, כדי לכלוא את מלודי במערה אפלה במדבר הנידחים.

“אז שיר ז בכתה ואמרה בואי נהייה חברות.”

מלודי פאלוס נאחזה אימה. “לא!” קראה, “רחמי עלי פונפונינה, הלא תדעי שתמיד אהבתי אותך?” היא הושיטה את פרסתה אל פונפונינה, מנסה להגיע, נאבקת בקסם העוצמתי שכבל אותה.

“ופונפונינה אמרה לה לא! ושמה אותה בפינה.”

ברגע שהחל, לא ניתן היה עוד לעצור את הקסם העתיק. דמעות עלו בעיניה של פונפונינה, עת קסם המטרונום קרע את מלודי ממנה. “לא!” היא זעקה, “לא נועד הדבר להיות!” ומלודי גורשה אל תחתית מערת האופל, ומאז נקרא שמה רקוויאם, והיא רדפה את שנתם של פוניי הממלכה לנצח.

“זהו. עזרתי לך אבא? עם הזה, #סיפורון ?” “עם #סיפורונובמבר. מאוד מאוד מותק 😘”

הדפסה

הוא בחן חולצה אחרי חולצה, במה שנראה כמו תהליך סיזיפי מתמשך. מדי פעם נעצר על אחת, בחן אותה רגע ארוך, ואז, תמיד, השיב אותה למתלה. כמה חולצות יכולות להיות בחנות? היא ניסתה להרגיע את עצמה, בסוף זה יגמר, רק תחזיקי מעמד. כשראתה אותו חוזר למתלה קודם ובוחן אותו מחדש, היא נשברה. “זה רק חולצה, תבחר אחת!” “רק חולצה? רק חולצה?!” הוא נפנף בקולב שהחזיק כמו מטאדור, “אני אסתובב בעולם, עם כיתוב על החזה שלי, שכולם יקראו ויחשבו עלי דברים?” היא תרה את החנות בעיניה, “מה עם ציור נחמד?” “ציור? לא ברור? אז כל אחד יחשוב עלי משהו אחר.” היא הניפה ידיים בייאוש, “אז תקנה חולצה בלי כלום!” “הכי גרוע!” הוא תלה את החולצות בכעס, “יחשבו שאני סתם משעמם. אין ברירה.” הוא צעד בצעדים חדים לירכתי החנות. “לא, בבקשה, לא זה!” היא מיהרה אחריו, אפילו באפלולית היא כבר יכלה לראות את הקקפוניה הטקסטילית, “תיקח כמה זמן שאתה צריך!” הוא הרים שתי חולצות, כמעט באקראי. “תבחרי,” אמר בפנים חתומות, “טאי-דאי או פייזלי?”

התרגשות

“איזו התרגשות!” היא קיפצה כמו ילדה קטנה, ואז ניערה את הזרועות, מצליחה להראות לפתע צעירה וחיננית למרות הקמטים והעור המדולדל, המנוקד. הועדה בטוח תבחר בה, היא חייבת. אבל עדיף שתהייה ככה, לחוצה, חיונית. “יש לך את הכל?” אני שואל בפעם השלישית, ובפעם השלישית היא הוציאה את הקלסר, אבחנה רפואית, טרמינלית, שלושה חודשים; דוח פסיכולוגי, סתגלנית, יציבה; תוצאות מבחנים, אחוזון 92. אני מהנהן, הם יקחו אותה, היא מושלמת. כורזים לה והיא ממהרת להיכנס. שניה אחרי שהיא נעלמת אני נזכר שלא נפרדתי ממנה. יתנו לה להיפרד? לא יקחו אותה, ככה, מיד, נכון? אני מרגיש צמרמורת בגב כשאני חושב שפעם הבאה שאראה אותה תהייה… אחרי. אני יודע שהיא תזכור אותי, הם זוכרים את החיים שלהם, אבל זה ירגיש כל כך שונה. ואז היא תלך. אני אדע שהיא שם, איפשהו, ופתאום אני לא בטוח שזה יותר טוב.

דלת

“מתי דלת – מפסיקה להיות דלת?” הזחל הביט בי בהבעה של חשיבות עצמית, לחיים תפוחות ועיניים מצומצמות, מחכה לתשובה. “כשהיא,” ניסיתי, “נעולה?” הזחל כמעט הפיל את פיית הנרגילה, ואחז בה בחזקה בידיו הרביעית והחמישית, חושש שתישמט שוב. “שטות גמורה! כסילות!” הוא זעף. “הרי מטרתה של הדלת להינעל כשם שמטרתה להיפתח. שוטה!” הוסיף, וינק מפיית הנרגילה. חשבתי על אליס, סגורה בחדרה. היא ניסתה לספר לי על כל מה שעברה, אבל הכל היה כל כך מבולבל וחסר היגיון. לבסוף חדלה לנסות. היא ישבה בחדרה, כותבת ביומנה את אותם דברים שוב ושוב, ממלאת מחברות בכתב מקושקש. היא סירבה לצאת, ואני, אני קיוויתי שזה יעבור, שהילדה הסוערת הזו שבחדר תחלוף, ומתוך העננים תזרח שוב אליס שאהבתי. אבל אליס לא שבה, והילדה שבחדר התרחקה ממני עוד בכל יום. “דלת אינה דלת,” לחשתי, “כשאינך מסוגל עוד לעבור בה.” הזחל הנהן, ושאף שוב מפיית הנרגילה.