Reader

ימי כיפורים – שרשור זכרונות (ריכוז של החצרוצים)

הייתי בת 8 כשצמתי צום שלם, והייתי מה זה גאה בעצמי... בילדותי, בסביבה שלי – המשפחה, בית הספר, השכונה – כולם צמו או לפחות ניסו לצום, בשביל הספורט כזה... מעין תחרות גלויה לגמרי מי הצליח'ה להחזיק מעמד יותר זמן. הלכנו לביה”כ, הכרנו את הניגונים והתפילות, פגשנו חברות'ים שגרו באותה שכונה, נסענו על אופניים בכבישים נטולי רכבים. למדנו בבי”ס על סליחה שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, על כתיבה וחתימה טובה, על מנהג הכפרות, זה היה מעין ידע כללי, לאו דווקא אמונה. גם העניין עם אלוהים שיושב ושוקל מעשים טובים ורעים, וכותב בספר החיים – נתפס כחלק מההתרבות היהודית סביבנו. זה לא נגע בשאלות כמו האם אני מאמינה באלוהים? האם אני מאמינה בסיפור הזה של כיפור?

לחיות פה זה לחיות בהוויה יהודית פשוט כי יש את העניין הזה של מדינה יהודית.

צמתי עד גיל 20 והפסקתי בשנה שאמי נפטרה. פשוט כי זה הרגיש לי מיותר לצום בכיפור בלי אמונה במשמעות הדתית שלו.

על כל פנים, הולכת לשרשר כמה סיפורים מימי כיפור מהעבר, סתם כי הם עלו לראש. מוזמנות לספר גם 🍓

***

בגרעין. עדיין שומרת. בקיבוץ מבררים כמה מאיתנו יגיעו לארוחה מפסקת. במקביל משתנה השיבוץ לרפת, שיעבדו רק מי שאוכל'ת. בקיבוץ השכן למתנדבות'ים יש פאב פתוח בכיפור. כמה בנים, בניהם גם אלו שרשומים לחלוב לפנות בוקר מחליטים ללכת לשם, להעביר את הזמן. בשתיים וחצי מעירים אותי ומבקשים שאלך לחליבה, למרות הצום. מי שאמור לחלוב שיכור לגמרי, והם מכניסים אותו למקלחת עם בגדים שיתאושש. סוף דבר - חלבתי 2 מתוך 3 חליבות, כי שנת שיכורים עמוקה עד מאוד. אבל האמת היא שבזכות זה הצום עבר מהר...

*** היה את יוה”כ ההוא שהיינו בארה”ב, ההורים שלי ואחי. הייתי בת 16 והלכתי עם אבא שלי לבי”כ באזור המלון. בי”כ רפורמי עם ניגונים שלא הכרתי. הכל היה אחר בשבילי. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בתפילה מעורבת. באותו הרגע בעיקר שמחתי שאני לא בעזרת נשים, בלי להכיר אף אחת. זוכרת שההליכה לבי”כ הרגישה מוזר כשבכביש נסעו מכוניות, ובחניה היו מכוניות. התחושה שבישראל החיים נעצרים, בחו”ל זה עוד יום. מאותו כיפור נחרטה לי בראש פיסה מהתפילות, והיא אצלי עד היום. גם כשכבר רחוקה מאוד מהדת.

***

פעם היה לי פאב. על אמת. אני במטבח. לקראת סידור משמרות השותף מברר עם הצוות לגבי עבודה במוצאי כיפור. פתאום הוא נכנס למטבח ואומר שזה לא שהוא לא ידע שיש א'נשים שלא צמות'ים אבל הוא לא שמע על א'נשים שעושות'ים מנגל בכנרת בכיפור. עד עכשיו, כלומר. כי הברמנית סיפרה לו שלא תוכל לעבוד כי היא נוסעת עם המשפחה שלה לכנרת לחגוג את כיפור.

סוף דבר- היא נסעה לכנרת עם המשפחה שלה, הוא נסע להורים שלו לכיפור, אני לא צמתי בתל אביב, הפאב נפתח בעשר וחצי בלילה 🙂 הכל טוב.

***

גרה בירושלים. בסיבובים עם הכלב (הראשון) מגיעה לגינת משחקים שהוא אוהב. בספסל ליד גבר מנהל שיחת טלפון שקטה, לידו כלבה חומה. כמה דקות אח”כ הכלב שלי מסמן שסיים לסמן ואפשר לנוע הביתה. הגבר והכלבה גם נעים ולאט אנחנו מבינים שהכיון שלנו זהה. ממש זהה. חזר זמנית לגור אצל ההורים אחרי פרידה, שני בניינים ממני.

הימים עוברים, פה ושם תיאומי טיולי כלב'ה, הכל טוב. בערב כיפור קבענו לטייל טיול ארוך, לאן שהכלב שלי והכלבה והרגליים יובילו... הערב נעים, הכבישים נטולי מכוניות, אנחנו בשיחה שעוברת מנושא לנושא, קצב הליכה נח, הכלב והכלבה בטוב. פתאום מתקרבת כלבה קטנה ומישהי מאחור צועקת – תעצרי, תעצרי... הכלבה נעצרת ליד הכלב והכלבה שלנו לרחרח והוא מרים אותה אליו. האישה מגיעה ומסבירה שהכלבה חמקה מהקולר. קורה. הכרות זריזה והיא מצטרפת לשיחה והטיול, עד לביתה, ומשם אנחנו לבתינו. סוף דבר- כמה ימים אח”כ הוא מספר בטיול שמצא אותה בפייסבוק, דיברו וקבעו להיפגש בת”א.

פחות משנתיים אח”כ קיבלתי הזמנה לחתונה... 🙂

***

היו כמה ימי כיפור שעשיתי עם החבר הכי טוב שלי. הוא היה גר אז בגליל ותנועת מכוניות אמנם מעטה אבל קיימת. היינו קונים ערימות של חטיפים וממתקים, כאילו כיפור נמשך שבוע לפחות, אבל רצינו להיות מוכנים היטב למאנצ'יז ;–) ואכן היינו. למאנצ'יז של כיפור בערב, כיפור בבוקר, כיפור בצהרים, ארוחה מפסקת, ועוד נותרה תקרובת למאנצ'יז של סוכות. עשינו את זה שנים, פעמים בשנה – כיפור וזכרון.

סוף דבר- לא זוכרת למה הפסקנו. אולי כי פתאום לא הסתדר או משהו כזה. ככה זה, לפעמים מסורות מפסיקות וזהו.

***

הפסקתי לצום בכיפור לפני 30 שנים, אבל צמתי ב-יז' בתמוז ו-ט' באב. הצומות האלה לא צריכים אמונה אלא חשיבה על ההסטוריה, וזה הסתדר לי. הפסקתי לצום גם אותם לפני כעשור.

גדלתי בבית שהיהדות נכחה בו, היום זה נקרא מסורתי אבל אז זה היה סתם בית ירושלמי – קידוש וטלויזיה, בית כנסת ואוטו, אבא שמר כשרות ואמא לא. חיה ותן לחיות. לא התעסקנו באמונה, אלא במסורת, החיבור ליהדות היה דרך בית אבא וסיפורי בית סבא וכו'. וככל שרחקתי מזה – גם החוטים האחרונים נותקו. זה תהליך ארוך, כי כמה שאנסה להתנער מהיהדות, היא עדיין חלק ממני. היא חלק מהעבר שלי, מהעבר של המשפחה שלי, מהתרבות שסביבי.

היא פשוט קיימת.

היא לא מתקיימת כדת – כי אין בי אמונה מהסוג הזה, היא לא מתקיימת כתרבות – כי בישראל התרבות היהודית לא מנותקת משטיפת המח הישראלית וזה משהו שאנחנו באופן מודע מצמצמים בבית ובהוויה.

היהדות הפכה למטען שצריך להיות זהירים איתו, בעיקר פה, בישראל. כי החיבור בין דת ללאום ולתרבות הוא בעייתי מאוד.

עד כאן.

מוזמנות'ים לספר על כיפור שלכן🍓

***

הנה פתאום נזכרתי בעוד אחד, שלאור האירועים האחרונים דווקא היה אמור לצוף מוקדם יותר – בירושלים, לפני כ-15 שנים, בגינה בשעות הבוקר המאוחרות עם הכלב (כן ההוא מהסיפור על השידוך) ועם שכנה (אחרת) והכלבה שלה. כיפור, קצת חם ובפינה נסתרת של הגן אני מוציאה בקבוק מים וקופסא לתת לכלבים. הכי בהחבא, כי בכל זאת מרחב ציבורי ולא נעים, מה גם שברחוב ליד יש ישיבה גדולה ועמוסה מתפללות'ים. פתאום אנחנו רואות קבוצה של ילדים בגיל 5-9 לערך רצה לכיון הגינה (די קטנה אגב) וכל אחד מהם אוחז ביד אחת טרופית וביד שניה שקית מאפה. אנחנו מביטות אחת על השניה תוהות מה הולך פה, והם מתיישבים, אוכלים ושותים. ככה, באמצע הגינה. אף אחת מאיתנו לא צמה, אבל זה מוזר לנו, התחושה שאנחנו משדלות לכבד את המרחב הציבורי, והם אוכלים מולנו. אנחנו אוספות את הכלבים והכלי של המים והולכות כל אחת לביתה.

למחרת בעבודה אני מספרת לחברה חרדית על הילדים ואומרת לה שזה ממש לא היה מובן, והיא אומרת שהם לא צמים אז מארגנים להם אוכל שיאכלו רק לא ליד המתפללים... אמרתי לה כמה מוזר שהם בחרו לשבת בגינה ולא סידרו להם איזה חדר/בית/מקום פרטי לאכול בו, והיא הזדעזעה מהרעיון – למה שהם יהיו נעולים אם בחוץ נעים וטוב להיות... השארנו את זה ככה באוויר.

זו לא שכונה חרדית, ואז אפילו לא שכונה בהתחרדות, למרות הישיבה הגדולה, ובכל זאת בשבתות החנויות ובתי הקפה היו סגורים. כי זו ירושלים, יש אזורים פתוחים ואזורים שלא (לפחות אז, עזבתי קצת אח”כ).

ועדיין, לאכול בגינה בכיפור נראה לי כמו הפרה של כל הכללים האפשריים, המקובלים, המכבדים.

גם היום.

– סוף -

היי חברות וחברים, ודאי ראיתם לאחרונה את הדיון הענף בדינה של פורנוגרפיה שמגיעה אלינו מרחבי הפדרציה. אמ;לק: המדיניות שלנו נותרה כפי שהייתה, והחשבון שפתח את הדיון לא יוגבל.

ועכשיו לפירוט.

ההחלטה

הדיון נפתח עקב פוסט שהופיע לו בפיד הפדרטיבי, עם תמונה שסומנה כתוכן רגיש שבה אישה לבושה בלבוש חושפני ובפוזה סקסית, תגיות שמבהירות שמדובר בתוכן מיני וקישור לפטראון. מעקב לפרופיל עצמו יחשוף פוסטים דומים, וכן שמדובר בפרופיל של מגזין פורנוגרפי גרמני, שמספק תמונות בעירום מלא מאחורי חומת תשלום.

בעקבות אותו חשבון התפתח דיון שלם ומסועף, שבעיני כן שווה לקרוא: https://tooot.im/@Birdy/111039223806312829 בסופו של דבר, אחרי הדיון הפומבי ולאחר דיון נוסף בינינו כאדמינים, אפשר לסכם את עמדותינו בנקודות הבאות:

1. הפדיוורס ככלל ותווותים בפרט הם מקום מכבד לפורנוגרפיה אתית, וזה דבר טוב. לא חסרות בפדיוורס דוגמאות של א.נשים (לרוב קוויריות) שמכניסות כסף מתוכן מיני, ושהפרופיל שלהן בפדיוורס הוא אפיק פרסום עבור אותו תוכן. אנחנו לא רואות צורך להגביל תוכן כזה כל עוד יש אזהרת תוכן מתאימה, פה או בפדרציה. אני חושבת שתסכימו איתי שכשמדובר בעמותה ברור לנו שהשכירים מודעים לתנאים בהם הם עובדים ומסכימים להם, ושהם מסכימים לתנאים האלו מסיבותיהם שלהם. או לכל הפחות, גם אם זה נראה בעיניכם נצלני, אני בספק שמי מכם היה מבקש מאיתנו לחסום או להגביל את החשבון של העמותה בגלל תנאי ההעסקה של השכירים בה. למה שנחליט אז בשביל מצולמות במגזין שהן מנוצלות ושלכן אנחנו מגבילות אותן? מאיפה הזכות שלנו, כאדמינייה וכבני אדם, לקבוע בשביל מישהי אחרת איזה אפיק פרנסה הוא סבבה ואיזה אפיק הוא לא?

2. זה יהיה צבוע וסוורפי¹ להתייחס אחרת לפורנוגרפיה מלשאר העולם הקפיטליסטי. הנה דוגמא להמחשה: יש לנו בפדיעברי חשבון של עמותה (לא אנקוב בשם אבל כולן יודעות במי מדובר). לעמותה יש 27 שכירים, כשהבכיר מביניהם בתשלום הכי גבוה מקבל שכר דומה למה שאני קיבלתי בעבודה הראשונה אחרי צבא. רוב השכירים האלו כנראה מקבלים משכורת שהייתי צוחקת בפרצוף של מי שהציע לי אותו לו היה מדובר במשרה בשוק הפרטי, כשהם גם צריכים להתמודד עם עלויות שכירות במרכז. האם זה ניצול? מי קובע? ¹ https://femmagazine.com/feminism-101-what-is-a-swerf/

3. זה יהיה צבוע וסוורפי לשים רף אחר של ניצול לפורנוגרפיה ולשאר העולם הקפיטליסטי. קצת דומה לנקודה הקודמת, אבל מזווית קצת אחרת, והנה ההסבר: אחת ההצעות שעלו היא שאנחנו צריכות לחסום או להגביל רק חשבונות שבהם יש אינדיקציות או חשד סביר שלא מדובר בפורנוגרפיה אתית. ברף הזה יש כמה בעיות. הראשון הוא כמובן ההגדרה של פורנוגרפיה אתית, אבל לזה אני לא הולכת להיכנס אפילו. לענייננו, הרף צריך להיות “המצולמות מקבלות תשלום וקרדיט”, ולכל המסתייגים אני מפנה שוב לנקודה מספר 2. הבעייתיות השנייה עם הרף הזה זו של ודאיות. כשאנחנו מקבלות דיווח על חשבון פורנוגרפי, עומדות בפנינו שתי אפשרויות – ריסרץ' או תחושה ראשונית. האופציה הראשונה – שנעשה ריסרץ' על כל חשבון שמדווח אלינו – פשוט לא סבירה. אין לנו את המשאבים כאדמינייה לעקוב אחר שרשרת הקישורים עד שנגיע לחוזה העסקה, אין לנו אופציה לפנות למצולמות ולשאול אם הן מרוצות מהתנאים שהן הועסקו בו, וכולי וכולי. וכמובן שלא הוגן לדרוש מכם לעשות את המחקר הזה במקומנו. דיווח אמור להיות כלי בטיחותי, לא מטלה למדווחים. האופציה השנייה אם כן היא לקבוע על בסיס הנתונים שזמינים לנו בעת הדיווח. אבל גם פה יש לנו בעייתיות, ואמחיש אותה עם דוגמא. בין החשבונות שמתפדרצים עם תווותים יש את המגזין “נייצ'ר”. מגזין גדול וחשוב לכל הדעות. מדובר גם בעסק נצלני. נייצ'ר אמנם מעניק פרסום וקהל, אבל הוא לרוב לא משלם למפרסמים בו, ולמעשה, בשביל Open Access, לרוב הם (או יותר נכון, המוסד בו הם עובדים) צריכים לשלם לנייצ'ר. זאת בנוסף לתשלום אותו המוסד שלהם משלם לנייצ'ר גם ככה כדי שלחוקרים תהיה גישה למאמרים שמתפרסמים בו. הבעלים של נייצ'ר, ספרינגר, הם מהאויבים הגדולים ביותר של תנועת הידע החופשי. נייצ'ר עולה כסף לחוקרים, למוסדות שמגבים אותם, למשלמי המיסים, וכל זאת כשהם מחזירים מעט מאוד לחברה בתמורה מעבר לתחושת יוקרה. ואף על פי כן, אני בספק שמישהו בפדיעברי הולך לבקש מאיתנו לחסום אותם. אם נחזור לפורנוגרפיה, מתגלה הצביעות. אם לא מדובר במקרה מובהק (אסביר מה הכוונה בהמשך) אלא פשוט משהו מעורר את חשדי אך עוד יש בי קצת ספק. עולה השאלה – למה כאן חשד זה מספיק, אבל כשמדובר בנייצ'ר גם ידיעה גמורה זה לא?

הבהרות מתבקשות

טוב, הסברנו באלפי תווים למה המצב לא השתנה. ועדיין נשאר עוד מה לומר, כיוון שלדעתנו אנחנו חייבים לכן הסבר. כי יש כמה דברים שהיו חלק מהמצב הקודם, אבל לא נאמרו מעולם מפורשות, אז אין זמן טוב להבהיר אותם מעכשיו.

דבר ראשון, ניצול פורנוגרפי מובהק לא יהיה אצלנו. המשמעות היא שפרסום של פורנוגרפיה גנובה (ללא קרדיט וללא אישור המצולם.ת) זו עילה לחסימה מיידית. כמו כן, חשבון הידוע בהיותו פוגעני ונצלני יקבל יחס דומה. אם פורנהאב הנוראיים אי פעם ייכנסו לפדיוורס, הם יחסמו מתווותים במקום.

דבר שני, אנחנו מעודדות את משתמשות תווותים שתכנים כאלו מפריעים להם לסנן אותם מהפיד שלהם. הפדיוורס נועד כדי שיהיה לנו כיף, ואם משהו מציק או מטריד, זה מותר וצודק לחסום אותו, לא משנה הסיבה. אני בחיים לא אשפוט מישהי על חסימה שהיא עשתה – גם אם אני לא מסכימה איתה – ואם יהיה ביקוש לכך, אני מוכנה אפילו לספק רשימה של שרתים פורנוגרפיים שאנחנו מתפדרצים איתם כדי לעזור למשתמשים לחסום. זו גם הסיבה שמבחינתנו אזהרת תוכן על תוכן מיני היא כלל ברזל – למשתמשי תווותים יש את הזכות להימנע מתוכן כזה.

ודבר שלישי והכי חשוב: בשום פנים ואופן אל תיקחו מהפוסט הזה שאתם לא צריכים לדווח על דברים שגורמים לכם להרגיש לא בנוח. דיווח הוא הכלי הכי אפקטיבי של האדמינייה להתמודד עם תוכן פסול, ואנחנו לא רוצות שיהיה היסוס בשימוש בו. מבחינתנו, התרחיש שבו תכנים שהם סבבה מדווחים עדיף בהרבה על התרחיש שבו תכנים שהם לא סבבה לא מדווחים. אם משהו גורם לכן להרגיש לא בנוח, דווחו עליו. הפוסט הזה לא נועד לאסור עליכם לעשות זאת, אלא רק להסביר, אם נדחה הדיווח, למה הוא נדחה.

סיכום

המחויבות שלנו לפני הכל היא לסביבה בריאה ונעימה בתווותים. למפרסמי הפורנוגרפיה, לעוקבים אחריה, לאמביוולנטים ולנמנעים כאחד. גם החפירה הארוכה הזו נובעת בסופו של דבר מהעיקרון הזה. תודה רבה על ההקשבה וקבלו תות 🍓 טליה @yuvalne@tooot.im ושאר צוות האדמינייה @yair@tooot.im @aRubes@tooot.im @adistav@tooot.im @TunaMiguel@tooot.im

חייבות להמשיך לדבר על הכיבוש, חייבות להתחיל לדבר על שוויון

יערה בנגר אללוף ואורן ירמיה

הכתבה המקורית ב”הארץ” בערבית בתגובה לכתבה של גדעון לוי

גדעון לוי רוצה שנפסיק להיאבק בכיבוש, כי בשטחים הכבושים “אסור לאנשים להפגין על כלום”. אז הוא בנה איש קש בדמות “הפינה נגד הכיבוש” כדי שיוכל להביא לנו את הבשורה: “בקפלן צריך להתחיל המאבק על שוויון הזכויות בין הירדן לים”. לוי כנראה לא היה בהפגנה מזמן, כי אז היה יודע שאת הגוש הירושלמי מוביל הבאנר “דמוקרטיה לכולם.ן”, שבצומת כרכור מתנוסס מדי שבוע דגל ישראל גדול עם הכיתוב “APARTHEID”, שבין מאות השלטים בקפלן ישנם גם “الحرية للجميع من النهر إلى البحر – חירות לכולןם מהנהר ועד לים”, “העליונות היהודית – הסכנה האמיתית”, ו”אין דמוקרטיה עם אפרטהייד”.

במאמרו לוי מדבר על שיוויון וזכות בחירה לכולם, אבל כשהוא מדבר על שוויון, עושה רושם שהוא לא יכול להשתחרר מהכיבוש – זה שקורה “שם” במרחק “חצי שעה מקפלן”. השוויון שלוי מציע נגזר מאזרחות וזכות בחירה בלבד. באופן הזה לוי אינו שונה משקמה ברסלר ומשה רדמן, שמעדיפים לא לדבר על הכיבוש וגם לא על דמוקרטיה מהותית.

לעומת זאת, אנחנו מאמינות ששוויון פורמלי אינו מספיק ושדמוקרטיה חייבת לתת קול לחסרי הכח, אלו שאזרחותם אינה מבטיחה להם הגנה מפני כוחות השוק והגזענות המבנית. כמו כן, אנחנו מאמינות שכדי לדבר על שוויון צריך להמשיך לדבר על הכיבוש, אבל בתוך הקשר היסטורי ורעיוני רחב. הזוועות שמתרחשות מדי יום בגדה המערבית הן תוצר של כיבוש 1967, שהעתיק אל מעבר לקו הירוק את אותה המדיניות שהפכה מאות אלפי פלסטינים לפליטים והרסה מאות כפרים. מדיניות הנישול החלה עוד קודם, שכן השלטון הבריטי ביקש להחזיק את האוכלוסיות בקולוניה מופרדות ובסכסוך תמידי, ולכן העניק הכרה ומשאבים רק לכוחות שהתנגדו לחיים משותפים.

לכן, כדי להסתכל לכיבוש בעיניים צריך להסתכל גם בעיניים של “כיבוש האדמה” של ראשית הציונות. השאיפה להסב כמה שיותר משאבים לשימוש יהודים בלבד לא התחילה מעבר לקו הירוק וגם לא עוצרת בו. יעידו על כך מניעת השיבה בניגוד למשפט הבינלאומי, הפקעת האדמות, הטרנספר וההרס בנגב ובגליל, ועדות הקבלה ועוד.

התמקדות השיח הפנים-ישראלי בכיבוש 1967 מנרמלת את כל אלה. היא גם מטשטשת את הדרכים בהן חלוקת האדמות והרכוש הפלסטיני יצרה אי-צדק בחלוקת משאבים בתוך ישראל. למה לתושבי בית שאן אין גישה לנחל האסי? למה לתושבי גבעת עמל אין את אותן הזכויות של תושבי שיכון בבלי? ומה עם הזכויות של פליטי ביסאן וגָ'מַּאסין? מאבק למען שוויון לא יכול להתחיל מ-1967 ולמחוק את כל מה שהוביל לשם; הוא לא יכול לגנות את החרדים ואת הציונות הדתית ולהתעלם מהעליונות היהודית מבית הציונות החילונית, המיושמת עד היום על ידי קק”ל וההתיישבות העובדת; הוא לא יכול להסתפק בדרישה לאזרחות וזכות בחירה, שלא עזרו למוסא חסונה, לסלומון טקה ולרבים אחרים.

בתגובתה לגדעון לוי, כותבת איריס גור שמובילי ההפיכה המשטרית “פועלים ללא לאות לקדם סיפוח ועליונות יהודית בין הירדן לים”. את גל החקיקה הנוכחי צריך לעצור, אבל למען תיקון אמיתי אין מנוס מלהתמודד עם העובדה שהתיאור של גור נכון לכל מנהיגי הציונות ומדינת ישראל. את זרעי האפרטהייד טמנו אוסישקין (“כל אדמת ארץ ישראל, או לפחות רובה, תהיה קניינו של עם ישראל”), בן-גוריון (“לא תהיה אפשרית התיישבות יהודית אלא על ידי העברת הפלחים הערבים”), ויצמן (“עתידים אנו ברבות הימים להתפשט על-פני כל הארץ”) ואחרים. אותם אנשים גם תפסו יהודים לא-אשכנזים כנחותים, ולצד הניצול גם הצהירו בפניהם: “נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים” (מוטה גור).

הציונות הבדלנית הצליחה להציג את עצמה כגאולה היחידה של העם היהודי ודחקה מחוץ לתודעה את מי שביקשו ומבקשים לבנות כאן מרחב משותף, ללא עליונות, בלעדיות והפרדה. כך, הרבה לפני ממשלות נתניהו, ישראלים למדו ששוויון ודמוקרטיה הן משאב מוגבל ושהחירות והרווחה שלנו חייבות לבוא על חשבון זו של אחרים. אבל אפשר אחרת.

“הגוש נגד הכיבוש” (האמיתי, לא זה שבראשו של לוי) מכיל קשת רחבה של גישות לצדק ואיחוי. גם בתוך הגוש יש אי הסכמות, כפי שגם פירטנו, ועם זאת, זהו אחד המקומות הבודדים בהם אפשר לדבר על פירוק העליונות היהודית בין הירדן לים ועל הדרכים לבניית שוויון דמוקרטי מהותי.

יערה בנגר אללוף ואורן ירמיה הן פעילות בבלוק הרדיקלי של הגוש נגד הכיבוש

לתחילת שנת הלימודים: על חינוך (וחתול)

“דודי פיוטר דמיאניץ'... הינו אדם יבש ומר נפש. דומה הוא מאד לטרוטה מעושנת ובלתי טרייה, שמקל תקוע בה. אירע ובעומדו לצאת לגימנסיה, שם הוא מלמד את השפה הלטינית, הבחין בכריכת ספר דקדוקו שנאכלה על ידי העכברים”.

כך מתחיל הסיפור הקצר 'מיהו האשם', צ'כוב. (תרגום עברי אלעזר זליקסון, באסופה “הרומן עם הקונטרבס”, 1978).

הפיתרון שמוצא הדוד: להכשיר לציד עכברים את החתלתול של המשרתת פראסקוביה.

כאן מתחיל תיאור נפלא של העולם מנקודת מבטו של החתלתול, שכולו אינסטינקט צייד. “מכיוון שלא אגר די רשמים, תאר לעצמו את החיים לפי המושגים, שעברו אליו בירושה מאבותיו הנמרים יחד עם חלבו ודמו[...] מחשבותיו דמו לחלומות בהקיץ. לעתים הופיעה מבין הצללים צלוחית ובה חלב. לצלחת צמחו כפות והיא החלה לנוע, או אז אהיה החתלתול קופץ, נועץ בה את ציפורניו וקופא ממש מתאווה צמאת דם[...] כל מה שחזה ברוחו החולם הצעיר, ראשיתו קפיצות, ציפורניים ושיניים...“.

אבל הכשרתו המעשית כצייד, בשיטות שנוקט הדוד המורה, נכשלת בצורה מחפירה. קונים מלכודת, וכשנתפס בה עכברון מצמידים אליה בכוח את החתולון. אבל הוא נבהל מתשומת הלב ומהאור, וכשפותחים את הכלוב העכברון רץ לצד אחד והחתולון נמלט לצד אחר., לזעמו של הדוד, שתופס אותו, מקלל אותו ותוחב את זרבוביתו לתוך המלכודת.

כך חוזר הדבר (ורק מדרדר מסיבוב לסיבוב – “החמיץ עוד עכבר! איזה חתול זה? טינופת הוא! חלאה! להרביץ, להרביץ ליד המלכודת!”) עד שהדוד מתייאש ומצווה לזרוק מהבית את החתולון.

אחרי שנה רואה אותו המספר כשהוא, החתול, כבר גדול ומכובד, בדרכו לפגישה עם חתולות*. נשמע רשרוש, והחתול מבחין בחצר בעכבר. במקום לצוד אותו, הוא נרעד ונמלט בבהלה. המספר מסיים בחוויה משלו. הוא למד בצעירותו לטינית מפי הדוד, וכאשר מזדמן לידיו ספר של הקלסיקונים, במקום להתלהב הוא נזכר בפעלים יוצאים מהכלל ובפניו הצהובות-אפורות של הדוד, ואז פניו מחווירות, שערותיו סומרות והוא נמלט בבושה.

---

זה סיפורון קומי מ 1886, התקופה שבה כתב צ'כוב סיפורים קלילים לעיתונות. אבל ניכר בו כשרונו, בתיאור העולם מנקודת מבטו של החתולון ובקומיות של נסיונות האילוף הכושלים. יש בו אמירה יפה על הצד הטראגי בחינוך המערכתי: השחתת הסקרנות הטבעית של הילדים, והפיכתה לשנאה ופחד כלפי מושאי הלימוד, מציד עכברים ועד ספרות קלאסית. ובכל זאת, שתהיה שנת לימודים טובה.

---

• על נושא זה, חיי האהבה של החתול, כתב צ'כוב מונולוג קומי מעולה שמופיע בעברית באוסף 'מהתלות'.

פרק א' – הצעה לעזוב את תווות.ים

בדקנו, אין חיה כזאת. עברנו אדמין אדמין, פוסט פוסט, דיאם דיאם, פינצטה פינצטה ונופ. להד”ם.

פרק ב' – יו, תראו, הנה אחת ממש עכשיו

אם נסיר את ערימות הרפש מעל כל תשפוכת המלל שחלפה פה בשבועיים האחרונים, נגלה, כפי שציינו כבר רבים לפני, שמדובר במחלוקת ביניכן לבין האדמיניה לגבי האופן בו מתבצעת המודרציה בתווות.ים. זה, איך לומר בעדינות, סופר לגיטימי. גם אני לא מסכים עם חלק מההחלטות או האופן בו הן בוצעו. כל אחד אחר מהאדמין וכל תווות.אית אחרת, אם נגרור אותה באוזן דרך 500 הריפורטים שהאתר הזה קיבל מאז היווסדו והאופן בו טיפלנו בהם יאלץ להודות שאכן, יש דברים שהם היו עושות אחרת. וזה טבעי, אנחנו אנשים שונים ויש לנו רגישויות שונות.

יש באופן כללי שתי דרכים להתמודד עם אי הסכמות כאלה. האחת היא פשוט להבליג ולקבל. יש פה אנשים שחושבים שערסים זו מילה לגיטימית ומוצאים שהם לא יכולים לבטא את עצמם כראוי בלעדיה, אבל מבינים שהיא לא מקובלת כאן ומסתדרים עם זה. יש אנשים שלא מבינות למה אנחנו מתעקשים על תיאורי תמונה עבור העיוור האחד בתווות.ים שעזב לפני שלש שנים, ולא נראה שאחרים מגיעים, אבל הן מקבלות את זה ומוסיפות לפחות תיאור בסיסי, או, למרבה הצער, נמנעות מלפרסם תמונות בכלל, כי ככה זה, אלה הכללים שאימצנו לנו וזה המחיר שצריך לשלם על מנת להשאר פה. הוא לא תמיד מחיר קל, אבל הוא מה שהוא.

לי למשל, וורדעלים למיניהם הם כמו מזלג בעין. לא יכול להסביר למה, והציק לי מאד שאין לנו שום כלל שאוסר לכל הפחות לפרסם אותם בצירי הזמן הפומביים. אבל שמתי איזה 13 פילטרים על כל סוגיהם השונים והם עובדים סבבה. לא רואה וורדעלים יותר. עבר לי, אפשר להמשיך. אם זה מציק לעוד מישהי כמו שזה מציק לי, שתפלטר אותם כנ”ל.

במקרים בהם המחלוקת היא עקרונית יותר, ואנשים פשוט לא מוכנים לקבל על עצמם אחד או יותר מהכללים, אפשר לעבור לאתר אחר או להקים אחד חדש. זו בדיוק הסיבה בגללה אנחנו מעדיפים את הגישה הפדרטיבית לרשתות חברתיות – ההבנה שאין מידה אחת שמתאימה לכולם. אנשים עם העדפות שונות מעדיפים לחיות בקהילות מסוגים שונים, או באתרי-יחיד שנותנים להם שליטה מלאה.

הלעפטודונים, למשל, החליטו שהדרישה שלנו לאזהרת תוכן על פוסטים פוליטיים פומביים לא מקובלת עליהם, כי דיון פוליטי פתוח הוא סיבה מרכזית להיותם ברשת חברתית בכלל, אז יאללה, אתר חדש, כללים חדשים. הם מרוצים שם, אנחנו מרוצים פה, וכולנו חברים ועוקבים ונהנים בלי לדרוך אחד לשניה על האצבעות ובלי דרמה. פשוט.

ויש גם אפשרות להעביר ביקורת, כזו שמסבה את תשומת ליבנו לנקודת מבט שאולי החמצנו, או שאולי לדעת מישהי אנחנו לא מעניקים לה את המשקל הראוי. אנחנו אוהבים לקבל ביקורת. ממילא חלק גדול ממה שאנחנו עושים באדמיניה זה לעמת את נקודות המוצא השונות מאד של חבריה המגוונים במכוון, להעלות נקודות מבט חדשות מהנכתב באתר ובמקומות אחרים כדי לשפר את המודעות שלנו לדרכים השונות לראות דברים ולהיות מסוגלים להגיע לקונצנזוס בנוגע לכל מקרה ומקרה, שמכיל כמה שיותר מהן, וממצה אותן לרלוונטיות ביותר דרכן נוכל להתקרב עד כמה שאפשר לדרך הפעולה האופטימלית לגביו. ביקורת זה אחלה.

אבל מה שמתקבל אצלנו מצידכן זו לא ביקורת, אלא נסיון להפעיל עלינו לחץ לפעול בניגוד לצו מצפוננו כדי לרצות איזשהו ציווי עליון שהוא נכון באופן אבסולוטי בעיניכן ושאיתו אנחנו בפשטות לא מסכימים. והפעלת לחץ כזו היא כבר לא לגיטימית. היא גם לא חדשה. חלקכן מנסות לכפות עלינו את דעתכן כבר שנים, ושלושתכן לפחות מתחילת השנה.

ניסינו כל מיני דרכים כדי להתמודד עם הלחץ – דיברנו, הסברנו, נעתרנו, התפשרנו, סירבנו, התעלמנו, ניסינו להיות קשוחים, ניסינו להיות רכים, ניסינו להיות רשמיים, ניסינו להיות חברים. שום דבר מזה לא עבד. בכל פעם שמצאתן טעם לפגם בפעולת האדמין עזות המצח שלכן לתבוע שנכפיף את פעולותינו לתביעותיכן רק התגברה.

ומהפעלת לחץ גרידא נראה שלאחרונה עברתם לסחיטה. עד שלא נבצע את כל תכתיביכן בדיוק מופתי ונתחייב לרצות אתכן בכל פעולה עתידית פשוט לא תניחו לנו לבצע את עבודתנו ותפרו את שלוות רוחם של שאר יושבות האתר בנסיון לגייס אותם למלחמת הקודש שלכן או לכל הפחות להמאיס עליהן את השהות בו עקב נהרות הרעל באיזשהו נסיון שהם יוסיפו ללחץ עלינו להכנע.

כל זה הגיע לשיא בשבועיים האחרונים, בהם גם אנחנו לא היינו בדיוק בשיאנו. חלקנו פצחנו בקריירה חדשה שמכלה את כל זמננו, חלקנו טרודים בסדרת משברים משפחתיים תוך ניהול במשרה חלקית של חד-הורות למשפחה מרובת ילדים, חלקנו עסוקים פיזית בהרחבת המשפחה, וחלקנו בחופשת ברןאאוט מתמשכת מחוסר יכולת להתמודד יותר עם האתר הזה. לא שיש לנו בעיה עם העבודה השוטפת – שבעה אדמינים, יתברך שמו, אבל המתקפה המשולשת שלכן גרמה לעומס נוסף ובלתי צפוי, ובהחלט הגבילה את היכולת שלנו להתמודד עם דברים קצת יותר חמורים שמאיימים להכנס לכאן כל הזמן.

אישית, בהתחלה עוד הייתי כשיר יחסית וניסיתי לתרום כמיטב יכולתי להתמודדות עם הלחץ. ניסיתי לשמוע דעות אחרות, ולהסביר למה פעלנו כך או אחרת במקרה כזה או אחר (וכן, בדיאם, אני חושב שדיון פומבי על גבו של משתמש אחר באתר הוא מחליא), אבל היכולת שלי להתמודד נשחקה במהירות.

התחלתי לבלות ימים שלמים בנסיונות לענות או לדון עם שאר חברי האדמין איך לטפל במצב, ולילות שלמים בהרהורים טורדניים. מחוייבויותי הוזנחו, הפסקתי להיות מסוגל להתאמן. אני קבוע במצב של קוצר נשימה ודופק גבוה. הרעלת לחץ איזשהי, מתקפת חרדה מתמשכת, לא יודע, אבל לא מתפקד משו יותר.

אני לא כותב את זה כאן כדי לזכות באיזשהן נקודות סימפטיה. זו הדייסה שאני בישלתי ואני אוכל אותה מהסיר עם מצקת. אני כותב את זה עבור מי שהשלה את עצמו שהשתיקה שלי על ההצגה היומית של בואו נשרוף את תמונות האדמין על התורן כדי שידעו להם מה זה דמוקרטיה מקובלת עלי. היא לא. להיפך.

היא נובעת מזה שאני לא סומך על עצמי כשאני בשיאי זעם כאלה, ומעדיף שלא להתבטא בפומבי. במקום זה הפניתי את מאמצי הדלים בנסיון לשכנע את שאר חברי האדמין שאין מקום יותר לדיאלוג מכיוון שהוא לא נעשה במה שקוראים באינגליזית “אין גוד פיית'”. הבנתי בסוף שאת אפאחד לא באמת מעניין איך אנחנו רואים כלל כזה, או מה טווח התוקף של כלל אחר, או מה ההליכים שלנו או איך אנחנו רואים את הדברים.

כל שלל השאלות שמוטח כנגדנו זכה מצד כולנו לאינספור תשובות, הסברים ונימוקים, ניסינו באמת למצוא משהו שעוד אפשר להגיד, אבל אף אחד מהדברים האלה לא הועיל בכלום אלא רק ליבה את הלהבות, כי מטרתן לא היתה למצוא איזשהו מודוס ויונדי אלא רק נסיון להתיש אותנו עד שניכנע.

ולא שאני לא מבין את שאר האדמינים. גם אני מאד שמח בשלושתכן, גאה שאתן כאן ונהנה מתרומתכן לאתר לאורך השנים, ורוצה מאד למצוא איזשהו פתרון. אבל המחיר נהיה בלתי נסבל. מה גם שאחד מכן הוא בן משפחה, וככזה ההנחה האפריורית היא שדעתי מוטה, ולכן מסורתית אני משאיר את הטיפול בו לאדמינים אחרים.

נקודת השבר מבחינתי היתה כאשר המתקפה עברה להתמקד בחלק האחרון באדמיניה שעוד עומד על רגליו, איכשהו, לפרקים. אין לי מושג מאיפה @yuvalne מצליחה עדיין לגייס את הריכוז, החוסן הנפשי והסבלנות כדי להמשיך ולנסות להתדיין עם מי שבבירור אין להן שום עניין בדבריה, אבל המחיר שהיא נאלצה לשלם בעבור זה הוא שתקראו להדיח אותה מהאדמיניה. קסום.

אז קודם כל, לא. מלבד אורך הרוח המופתי והשקדנות שלה, לטליה יש גם את המצפן המוסרי החד, הרגיש והקשיח ביותר מכלל חברי האדמין. בלעדיה תווות.ים לא היה מגיע להיות שמץ ממה שהוא היום, ואני חושב שאני מדבר בשם כל האדמיניה כשאני אומר שכל אחד ואחת מאיתנו היה מוותר בשמחה על מקומו, ולו רק כדי שמקומה לא ייפגע.

ולמרות שאנחנו סומכים עליה בעיניים עצומות, בעיקרון, אנחנו לא באמת עושים את זה בפועל, כי כל אחת מאיתנו יכולה לטעות. כל פעולה לא טריוויאלית שלנו כאדמינים, וכל התבטאות פומבית כאדמינים, כולל הפוסט הזה, נעשים על דעת כולם וכולנו עומדים מאחורי הדברים של כל אחד מאיתנו ולוקחים עליהם אחריות מלאה. הנסיון להמציא איזו השתלטות עויינת או פעולה בלתי מתואמת הוא נלעג.

וזהו, הגענו לאן שהלכנו. על אף מאמצינו הכבירים אך בעליל הלא מספקים, הצלחתן להביא אותנו למצב שבו זה או אנחנו או אתן. מה אנחנו עושים כאן, איך הגענו לכאן, למה חשבתן שזה מקום טוב לבקר בו, או באיזה קונסטלציה בדיוק חשבתן שהתשובה לדילמה תהיה אתן ולא אנחנו, לא ברור לי, אבל אנחנו כאן.

מכאן אני רואה בדיוק שתי דרכים בהן נוכל להמשיך, וההחלטה היא כולה שלכן, ביחד או לחוד -

האחת היא שתקבלו עליכן שזה האתר, אלה האנשים שחברים בו, אלה הכללים שלו, וזו האדמיניה האמונה על ניסוח הכללים, הוצאתם לפועל, והשיפוט של מתי ואיך לעשות זאת.

נשמח מאד אם תוכלו לקבל את זה ולהשאר איתנו בקהילתנו הקטנטונת. זה לא אומר שאתן צריכות להסכים עם כל פעולה, אמירה או מדיניות שלנו. כאמור הסכמה כזו היא לא אפשרית אפילו. אבל זה כן אומר שאתן מוכנות להיות פה איתנו באותו אופן בו אנחנו נמצאים כאן אחד עם השני – תוך הבנה שמדי פעם יהיו דברים שיציקו לנו, ולהתמודד עם זה. אפשר להעיר אם זה מציק, אבל צריך גם לחדול אם החלטתנו היא סופית ומבחינתנו הדיון נגמר.

וזה כן אומר אבל להפסיק לנסות לכפות עלינו את דעתכן, להפסיק להציף אותנו בשאלות מההפטרה שאין לכן עניין בהן, להפסיק לנסות להשתמש בשאר משתמשי האתר כבני ערובה לטרוניותיכן, להפסיק לנסות להכנס בינינו כדי להחליש אותנו, להפסיק לנסות לגרום לאתרים אחרים לחסום את תווות.ים על מה שאתן רואות כהפרות כללים, או כל דרך אחרת שמצאתן או שעוד תמצאו כדי לנסות לכפות את דעתכם.

וזה אומר להפסיק עכשיו. הדיון הזה, או מה שהוא לא היה, נגמר אתמול. אם דקה זה כל כמה שאתן מסוגלות לעצור את עצמכן מלהתמרמר על כך שהאדמיניה היא חבורת נבלות הומופוביות גזעניות בועלות שפנים ואוכלות נידות, אז דקה זה הזמן שנשאר לכן לארוז.

כי האלטרנטיבה היחידה היא לעזוב. אולי באחד מעשרות אלפי האתרים האחרים תמצאו אדמיניה נוחה יותר, ואולי הפתרון הוא באמת שעם הכח שאתן מבקשות לעצמכן תקחו גם את האחריות ותנהלו אתר חדש לפי ראות עיניכן, כי בבירור אתן לא מוכנות לקבל שום אחריות על הכח שאתן מבקשות לעצמכן כאן.

אני חושב שזה לא רעיון רע בסך הכל. תוכלו להמשיך לעקוב ולנהל את אותן השיחות, ובו זמנית יהיו לכן מגוון כלים כמו להגביל את מה שאתן רואות מתווות.ים לאנשים שאתן עוקבות אחריהן (או מלבד שיחות, נניח), או אפשרות לפרסם פומבית אך לוקאלית כדי להמנע מחשיפת יתר. יש כלמיני טכנולוגיות מגניבות שם בחוץ, אני בוודאי לא מעודכן בהכל, אבל תחרות ומגוון זה אחלה. יכול להיות נהדר. אני מאד מקווה שנוכל לשמור על יחסים טובים אתכן אם תבחרו בדרך הזו, כשם שאנחנו נהנים מהן עם האתרים האחרים בפדיברי.

אבל אלה שתי האופציות היחידות. המצב הנוכחי בו האדמיניה נדרשת לבלות תשעים אחוז מזמנה ומאה שלושים אחוז ממשאביה הנפשיים כדי להתמודד אתכן נגמר. החליטו אם כך או אם אחרת.

כמוכן, אל תגיבו לי בבקשה לפוסט הזה. אין לי עניין יותר ב”שאלותיכן התמימות” או בהשגותיכן המלומדות אודות אתיקה במשחקי מחשב. האינטראקציה הזו לא נעימה לי. היא לא נעימה לי כבר הרבה זמן, ואני מבקש שהיא תפסק. כל פוסט מצידכן על האדמיניה, כל אחד מחבריה, המודרציה באתר, וכיוצא באלה, הוא מרגע זה עילה מצידי לריפורט על הטרדה. אני כמובן לא אוכל לעשות איתו כלום, כי אנחנו עדיין מחוייבים לנוהל התקין בו ריפורט של אדמין אחד מטופל על ידי אדמין אחר (ורצוי יותר מאחת), אבל בהחלט אמליץ למצות אתכן את הדין.

תודה על ההקשבה,

חברתותים. שום דבר לא השתנה, אבל התבקשנו להבהיר, אז הנה: להווי ידוע שאכיפת כללי השרת, מכל מיני סיבות שאפשר להרחיב לגביהן, היא לא תמיד תהליך דטרמיניסטי שבו לכל צופה יכול להיות ברור באופן חד משמעי מה הפעולה האדמינית הנכונה לכל מקרה, וזאת מלכתחילה אחת הסיבות שהעדפנו צוות אדמיניה גדול ומגוון יחסית.

בעינינו (וכפי שגם מנוסח בכללים עצמם) כללי השרת הם קודם כול כלי שנועד לסייע ביצירת ושימור אווירה נעימה ומכילה, ולא מטרה בפני עצמה, ולכן במקרה של עמימות אנחנו בד”כ נעדיף להיצמד לרוח הכללים ולא ללשונם. לאור אלה, אנחנו שמחים לשמוע ביקורת מכבדת על המדיניות, אבל לא נוכל להבטיח ואנחנו לא גם מצפים שכולם יסכימו או ירגישו בנוח עם כל החלטה אדמינית שתתקבל. גם כי זו לא הפואנטה, וגם כי זה ממילא מן הנמנע. 🍓

כמו כן, למען הסר ספק, המחויבות של האדמיניה לשמירה על המרחב בטוח ומכיל לכולםן לא השתנתה, והיא היתה ונשארה ההקשר העיקרי לכל הפעולות שלנו.

Ingredients

• 2 Tbsp. tamari
• 2 Tbsp. black strap molasses
• 1 Tbsp. liquid smoke(hickory flavored)
• 2 Tsp. salt
• 1 Tsp. onion powder
• 1 Tsp. garlic powder
• 1/3 Tsp. MSG
• ½ Tsp. cayenne more or less to taste
• ½ Cup canola or other neutral tasting oil
• 2 Cup boiling water
• 200 g soy curls

Instructions

• Preheat the oven to 110 °C.
• Measure all ingredients except the water and soy curls into a pot.
• Add boiling water and then stir well.
• Immediately add the soy curls stirring them to coat with the marinade.
• Cook for about 10 min on low heat until most of the liquid is absorbed and soy curls are soft.
• Drain off any remaining liquid and spread soy curls onto a cookie sheet.
• Bake at 110 °C with convection for 1 hour, flipping every 15 minutes.

Notes

• Bake for 10 minutes less for chewier jerky or 10 minutes more for crunchier jerky.
• Variations in oven temperature and humidity will change bake time slightly.
• Watch jerky closely at the end of the cooking time so as not to over-dry or burn it.
• Store in an airtight container in the fridge.

כיתה ט'. שיעור ספרות.

המורה, שוקי ניר, היה מצוין. חכם, משעשע. הסיפור שלמדנו תוכנית הלימודים – כינורו של רוטשילד – גם יפה מאד.

אבל אני קורא מתחת לשולחן סיפור אחר, שנקרא 'לישון'.

יש לקרוא, ויש להתנתק מעולמך, לשקוע עמוק בעולם אחר. הסיפור הוא מנקודת מבטה של נערה צעירה, משרתת, ברוסיה של המאה ה 19. ערב. היא שומרת על התינוק של אדוניה. עייפה עד מוות ממטלות היום, התינוק לא מניח לה. בוכה ובוכה. ולה אסור להירדם. בפסקת הסיום היא חונקת אותו. הקורא חש אימה, אבל גם הזדהות.

שלושים ומשהו שנים אחר כך. אחרי תקופה שבה די הפסקתי לקרוא פרוזה, וכשכן קראתי, התקשיתי להיכנס לעומק, תפס אותי בעוצמה דומה סיפור אחר של צ'כוב, 'מעשה משעמם'. אבל זה לרשימה אחרת.

וזה הסיפור, בתרגום חדש. כאן הוא נקרא מתחשק לישון

https://www.ynet.co.il/article/1214991

Disclaimers - – I am not an expert. I have only done this once, and this is an infodump of my experiences, trying to document as many of the gotchas as possible in hope it will help my future self or somebody else. – Many of the steps vary widely between different phones. The notes below apply to my phone, board name raphael (sold as Redmi K20 Pro and Xiaomi Mi 9T Pro). Your milage will vary. – This post assumes your phone is rooted. It might be possible to upgrade without rooting if the phone is new enough and your 0wner is nice enough, but that is not sustainable. – It also assumes familiarity with the basics of Android adminning. Some reading/googling might be required. – If your phone is bricked, bursts into flames or opens a rapid transit portal into the underworld by following these notes, I am not responsible. (Though if asked nicely, might try to help)

Backup Your Apps

Do not use Titanium Backup. It has been abandoned in 2019 and is unfamiliar with newer formats such as split APKs. Backups created with it will not work. Instead, people seem to have luck with SwiftBackup, though some say the open source Neo-Backup (formerly OAndBackupX) is even better. In case Titanium backups is all you have, https://forum.xda-developers.com/t/cant-restore-apps-with-titanium-backup-after-upgrading-to-android-13.4558545/ claims all might not be lost and backups can be made to work by 1. Restoring with TiBu, but not opening the app. 2. Backing it up with Swift Backup, still not opening the app. 3. Restoring it with Swift Backup, 4. Profit. In any case, a full nandroid backup of /sdcard might be a useful additional insurance.

Transferring Backups Out

Rumor has it MTP might cause corruption on large files. Sounds odd, but better use adb push or scp. Physical media such as an actual SD Card or a thumb drive might be even better. While at it, grab a copy of Download, DCIM, Pictures and any other subfolder of /sdcard you might want to save from the total annihilation to follow.

Update /vendor

Latest ROMs will assume latest /vendor partition. To ensure you have it first flash the last/latest official release for the phone. In case of raphael, several editions can be found here – https://xiaomifirmwareupdater.com/firmware/raphael/ I don't know which of them should be used (or if it matters). I used the Global one even though it's not the latest. :/

Update /recovery

Having the latest version of the fanciest recovery might not be sufficient. A13 changed the partition encryption scheme (to FBEv1) and if your recovery hasn't been updated to support the change you might only have a garbled mess where data used to be. This is the case for Orange Fox. It has gone without a maintainer for raphael for a while and the last official release isn't up to date. Luckily, anon has created a working unofficial release (OrangeFox-R11.12FBEv1-Unofficial-raphael.zip) which can be found at https://androidfilehost.com/?fid=4279422670115710816 . Strictly speaking, this step is not necessary, as the process can be completed without having /sdcard access from recovery, but it makes life much easier.

Format Data

Poof.

Flash ROM

In my case Evolution X (https://evolution-x.org/device/raphael). Keep a copy of the OTA for later (in case Magisk suddenly disappears from /boot . See below).

Boot into /system

Do the Welcome-to-your-new-pixel-enjoy-the-unlimited-photo-storage-space song and dance. If the back gesture doesn't work, the way to fix it is 1. Enable Navigation Bar in Settings->The Evolver->Buttons, 2. Select 3-button navigation in Settings->The Evolver->Gestures->System Settings->System Navigation, 3. If the good old navigation bar appears at the bottom, wait a few seconds. If not, look through the settings to see what else needs to be enabled for it to appear. 4. Select Gesture navigation in Settings->The Evolver->Gestures->System Settings->System Navigation . It should be fine now.

Install Magisk

I think I had Magisk installed with the ROM, but then updating it via OTA caused it to somehow disappear. Or something else. Now sure why it vanished. To get it back, in general you need first to consult the Ramdisk paramter shown in the Magisk app. If it is Yes, you can have it running everytime you boot. If it's No, you have to choose 'Recovery Method' when installing, meaning you have to boot into recovery everytime you want to use Magisk, which sucks. This should hold true for all phones with the exception of some Xiaomi models, raphael included, which misreport this paramter. It says 'No', while in fact it does use a ramdisk. Therefore, the procedure to get Magisk back is — 1. Extract boot.img from the OTA you're currently running. 2. adb push/scp it to the phone (or a phone, doesn't need to be the one being updated). 3. Patch it with the Magisk app. Unselect both the recovery method and the Patch vbmeta in boot image options. 3. adb pull/scp it back out (the patched file is called magisk_patched_<version>_<random string>.img) 4. Flash it. Some recoveries might have issues with this step. Best use fastboot. 5. Verify in the app that it's installed. In any case, don't use recovery method when patching a boot image, or not use it when patching a recovery image. It will perform the patch in unnatural ways and your phone will bootloop forever.

Restore Backups

Congrats, you have a phone. Unless you did use Titanium Backup. Why did you use Titanium Backup?! :( And why does revanced's overlays make it stutter and crash?! :/

דברים שאומרים על הנכבה

1. מגיע להם. הם לא קיבלו את הצעת החלוקה ופתחו במלחמה:

ראשית, רוב מוחלט של הפלסטינים לא היה מעורב בלחימה, אך כמעט כולם נאלצו לעזוב את בתיהם. באשר לאי-קבלת תוכנית החלוקה: מאז תחילת המנדט הבריטי ועד סיומו במאי 1948 אפשרו הבריטים באופן רשמי ליהודים רבים להגר לשטחי הארץ (הצהרת בלפור) ובהמשך, בשל לחץ שהופעל עליהם להגבלת העלייה, היגרו יהודים גם ללא היתר. בכך גדלה האוכלוסייה היהודית ממיעוט של כ-10% מתושבי הארץ ב-1919 לכמעט מחצית מתושביה ב-1949. כל זאת למרות התנגדות עיקשת של רוב תושבי הארץ הערבים שראו בעיניים כלות כיצד הם מוצאים עצמם בסכנת הפיכת מיעוט במולדתם. מבחינתם, תכנית החלוקה הייתה הוספת חטא על פשע: הענקת 62% מהארץ לאוכלוסיית מהגרים (ברובה) שזה מקרוב באה. על מנת להבין את הסיבות ליציאה למאבק העממי הפלסטיני ב-1947 עלינו להבין את תחושת האיום האמיתית (שהתבררה כנכונה) ואת תחושת העוול המתמשך של האוכלוסייה הערבית בארץ.

2. אבל הם ברחו. המנהיגים שלהם הורו להם לברוח והבטיחו להם שישובו כמנצחים.

המקרה המתועד היחיד שבו מנהיגים ערבים קראו לאוכלוסיה הערבית לברוח הוא של ערביי חיפה, שעזבו את העיר תחת התקפה של ההגנה, זאת חרף הפצרות של ההנהגה היהודית להישאר בעיר. למעט מקרה זה, המחקר ההיסטורי לא מצא תיעוד שתומך בטענה הזו. מקורה הוא ככל הנראה בתעמולה ישראלית בשנות החמישים והשישים שניסתה להציג את העקירה של הפלסטינים כתוצאה של בחירה חופשית שלהם. מעבר לכך אין זה נדיר שאוכלוסייה אזרחית בורחת מפני הלחימה ובמיוחד שההנהגה הישראלית והכוחות הלוחמים בשטח עודדו זאת בדרכים שונות.

3. הנכבה הייתה ונגמרה; מדוע שהפלסטינים לא ישימו את העבר מאחוריהם?

זו טענה מוזרה מצדם של בני ובנות עם שעדיין זוכר ומזכיר את חורבן הבית והגלות, ומבסס על העבר ההוא את התביעה לריבונות ועצמאות אלפיים שנה אחר כך.

עבור הפלסטינים מדובר לא רק בעבר הרבה יותר קרוב, אלא גם בהווה. התהליך שהחל ב-1948 למעשה מעולם לא נגמר. לאחר המלחמה, מדינת ישראל הפקיעה את הקרקעות הפלסטיניות והטילה משטר צבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל עד שנת 1966. ב-1967 החל הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה אשר יחד עם מפעל ההתנחלויות, ממשיך לנשל פלסטינים, פוגע בחירויות הפרט ורומס את זכותם להגדרה, ולחיים של חירות וכבוד. עבור הפלסטינים, 1948 לא הסתיימה. הנכבה מתמשכת.

4. הנכבה היא בעיה של הפלסטינים. למה שיהיה אכפת לנו, הישראלים?

משום שמלחמת 1948 לא הייתה מלחמה בין שתי מדינות עצמאיות. העלמת האוכלוסייה הפלסטינית היא זו שאפשרה למדינת ישראל לקום כמדינה דמוקרטית עם רוב יהודי מובהק. מחיקת התרבות הפלסטינית והשכחתה סייעה ליצירת הקשר הישיר בין ישראל העצמאית ובין ימי התנ״ך, תוך התעלמות ממאות שנות היסטוריה של נוכחות ערבית בארץ. ללא הנכבה לא הייתה יכולה לקום מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה. הדבר הזה מטיל עלינו כיהודים ישראלים אחריות גדולה והכרה באובדן שעליו המדינה בה אנחנו חיים מתקיימת.

צאצאי המלחמה ההיא לא נעלמו. הם נושאים אותה איתם לכל מקום, בתוך גבולות מדינת ישראל, בעזה, בגדה המערבית ובארצות הסובבות אותנו. אם לא נכיר באירוע המכונן ההוא לא נוכל לקיים שיח אמיתי עם שכנינו ולבנות מציאות שאינה מבוססת על דיכוי אלימות ומחיקה. חייבים לטפל בפצעי המלחמה ההיא.

חייבים לדבר על הנכבה: אירוע הנכבה של “לוחמים לשלום” בבית של סולידריות, הערב, 15.5.2023

כן לצדק חלוקתי, לא לחוק הארנונה

אי-שוויון בין רשויות הוא עמוק, וממשלה שרוצה לטפל בפערים צריכה לשים אותו גבוה בסדר העדיפויות. אבל קרן הארנונה של הממשלה היא לא צעד בדרך. זה מהלך שיחליש את השלטון המקומי, יפלה את הרשויות הערביות, וייתן עוד כסף למי ששר האוצר חפץ ביקרו – ההתנחלויות

בכסות של דיבורים על שוויון, הממשלה מנצלת (תיראו מופתעים) מצוקות אמיתיות, כדי לקדם את המטרות שלה, שרחוקות מפיתרון המצוקות האלו שנות אור. זו ממשלה שמובילה חזון משיחי, שרוצה לחזק את מפעל ההתנחלויות, ושלא מאמינה באמת בשוויון כלכלי וחברתי.

מי שרוצה לצמצם את הפערים בין רשויות, צריך לפעול לשינוי שטחי שיפוט לטובת יישובים ערביים ועיירות פיתוח, ולהציע פתרונות אוניברסליים שיקדמו רווחה וביטחון כלכלי. הוא לא היה מתנה קבלת כספים מקרן הארנונה במתן היתר בנייה למגורים, כשברשויות הערביות זה מראש לא אפשרי, כי אין שם תכנית מתאר.

אנחנו פוגשים את השלטון המקומי יומיום. הוא מטפל ברוב הבעיות שלנו, ורלוונטי כמעט לכל היבט בחיים שלנו. אנחנו צריכים אותו בעל יכולת לפעול עבור האינטרסים של הציבור. כסף שנלקח ממנו לקופת האוצר הוא נגד האינטרס הזה. מה שאנחנו צריכים זה שלטון מקומי חזק, ובתוכו תושבים עם כוח להשפיע עליו.

לכן מה שצריך הוא גם להתנגד לחוק הארנונה, אבל לא מתוך נימוקים של קבוצה נגד קבוצה בחברה שלנו, או של עיר נגד עיר. כתל-אביבי, גם אני רוצה שוויון בין רשויות חזקות לחלשות. אנחנו צריכים לדרוש צעדים אמיתיים של צדק חלוקתי, ושלטון מקומי חזק שדורש זאת בעצמו.

— איתמר אבנרי