פורסם במקור בתאריך 2021-07-12
לפני שנה מינוס תשעה ימים ישבו להם ארבעה שופטים ושופטת, חנן מלצר, ניר הנדל, עוזי פוגלמן, יוסף אלרון וענת ברון, ודנו בשאלה האם סניפים (או כפי שהם מכונים בפסק הדין, “פלטפורמות”) במימון המדינה של מוסדות אקדמיים מוכרים שהוקמו לטובת אנשים מהמגזר החרדי יכולים ללמד את סטודנטיהם בהפרדה מגדרית.
היום הוגש פסק הדין בעתירה הזו, והשופט פוגלמן והשופטת ברון מצאו עצמם בדעת המיעוט, כשבית המשפט קבע שההפרדה מותרת בתנאי שהיא, כמו שהמל”ג טוענת, “וולונטרית”.
אקדים ואומר שאני שמחה מאוד לראות שאף אחד מחמשת השופטים לא ערער על המסקנה של פסק הדין המפורסם מארצות הברית שקבע כי מדיניות “נפרד אבל שווה” היא פסולה, משום ש”נפרד לעולם אינו שווה”. אממה, לפי דעת הרוב, בגלל שאותה הפרדה היא, לכאורה, וולונטרית, לא מדובר באותו מקרה כמו “נפרד אבל שווה”. למעשה, השופט מלצר, שכתב את הארוכה שבדעות הרוב, השעין את כל החלטתו על טענה זו, וכתב כי “ככל שההפרדה נעשית בצורה וולונטרית יותר, [...] הרי שיש בכך לתמוך בהצדקתה.”
השופט פוגלמן, שהיה עם ברון בדעת המיעוט, חולק על דעת מלצר, ואומר כי “ההפרדה בין המינים באקדמיה, כפי שקודמה במסגרת החלטת המל”ג, פוגעת בשוויון.” אממה, לפי השופט פוגלמן, אפליה ברורה כפי שהוא מתאר דווקא מותרת במדינתנו, ולו בתנאי שמי שמאשרת אותה היא הכנסת.
כלומר, בסופו של דבר, השופטת ברון לא הייתה רק היחידה בהיותה שופטת אישה בחברת ארבעה גברים, אלא גם בדעתה הנחרצת: אפליה בדוגמת הפרדה מגדרית בלימודים היא דבר שלא אפשר שיתקיים במדינת ישראל, נקודה. לא די בכך שחוקי המדינה הרגילים לא מאפשרים זאת כפי שנקבע בדעת השופט פוגלמן (ולכן על מנת לאשר הפרדה זו דרוש חוק נוסף), אלא היא אינה מתאפשרת גם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא פרק בחוקתה של מדינת ישראל. ואם לא די בכך, מצטטת ברון את השופט חסין ואומרת נחרצות: “עקרון השוויון היה לפני החוקים. הוא אבי החוקים, והוא יכול להתקיים גם בפני עצמו, בלי להישען על סעיף בחוקה כתובה, הקובע במפורש את העקרון של שוויון הכל בפני החוק.”
השופטת ברון לא מקבלת את הטענה כי ההפרדה באמת וולונטרית, ואומרת ש”המציאות מלמדת כי לא פעם פרקטיקות שמפלות נשים נאכפות במגזר החרדי באמצעות לחץ חברתי משמעותי ביותר, ולעיתים אף כדי אלימות ממש, ובכל מקרה אינן תולדה של 'בחירה חופשית'. מותר להניח כי ישנן נשים חרדיות שאינן מעוניינות ללמוד במסלול של הפרדה באקדמיה, אך מסיבות תרבותיות ובשל לחץ חברתי אין להן את היכולת לבחור בלימודים מעורבים; וכי אלמלא היו קיימים מסלולים ללימודים בהפרדה, ייתכן שדרכן של נשים חרדיות להשתלבות במסלולי הלימוד הרגילים היתה קלה יותר.” לא רק שההפרדה לא באמת וולונטרית, אלא כאן חוזר העיקרון מפסק דין בראון: נפרד לעולם אינו שווה.
השופטת ברון מסכמת את דבריה עם הציטוט אולי המפורסם ביותר של סימון דה בובואר: “אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה. שום גורל ביולוגי, נפשי או כלכלי אינו חורץ את דמותה של הנקבה האנושית בחברה; המכלול התרבותי הוא שמעצב את תוצר הביניים הזה, הנמצא בין הגבר והסריס ומוגדר כנשי.” ההפרדה, אומרת השופטת ברון, “נותנת לגיטימציה לתפיסה הסטריאוטיפית של נשים ככאלה ש'מפריעות' לגברים. היא 'מחפיצה' נשים באשר הן, מנמיכה אותן ומנציחה את תפיסתן כנחותות מגברים.” היא כותבת כי ישנם הרבה חסמים בדרכם של חרדים להשכלה גבוהה, “אולם בוודאי שלא מדובר בחסם יחיד, וייתכן שגם לא המרכזי.” הפרדה מגדרית, קובעת ברון, צריכה להיות האופציה האחרונה.
אך כאמור, השופטת ברון היא רק אחת משתי דעות שאפילו יחד הן רק המיעוט. הפרדה מגדרית במימון המדינה היא, החל מהיום, חוקית, אם כי כרגע מדובר רק באותן פלטפורמות לווין למוסדות אקדמיים. כל עוד הופעל עלייך די לחץ חברתי כדי שתסכימי לכך שיחילו עלייך את “נפרד אבל שווה”, אומר בית המשפט, זו הפרדה מותרת, מאחר והיא וולונטרית.
אני חוששת שאין זה הולך להיות הדיון האחרון בנושא הפרדה מגדרית שיגיע לדלתות בית המשפט העליון. יכול מאוד להיות שההחלטה הבאה נמצאת כבר מעבר לפינה. ועם ההחלטה הזו כתקדים, אני חייבת לומר שאני לא מאוד אופטימית.
נכתב על ידי טליה, ״הלוחמת בטרפיות״.
@yuvalne@tooot.im
פוסט זה הוא חלק מסדרת הארכיון. ניתן למצוא פוסטים חדשים יותר בקישור הזה.
This work is licensed under CC BY-NC-SA 4.0
